|
בגד המנוגע
טומאתובגד המנוגע - שנטמא בטומאת נגעים - הוא אב מאבות-הטומאות (רמב"ם בטומאת צרעת יג יג, ובפירוש המשניות, הקדמה לסדר טהרות), ומטמא במגע ובמשא (רמב"ם שם). ביאהבגד זה מטמא בביאה, שאם הכניסוהו לבית הרי הוא מטמא כל אשר בבית, בין אדם ובין כלים, ונעשו כולם ראשון לטומאה (רמב"ם טומאת צרעת יג יג), שנאמר: וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת (ויקרא יד נה) - מקיש הכתוב בגד לבית, מה בית מטמא בביאה (ראה בערך בית המנוגע) אף בגד מטמא בביאה (תורת כהנים תזריע פרק טז יב). מין הבגדאין הפרש לענין זה בין בגד, או כלי עור, או שתי, או ערב (רמב"ם טומאת צרעת יג יג), שנאמר: זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כָּל כְּלִי עוֹר (ויקרא יג נט), הרי שכולם בכלל בגד, וכשהוקש בגד לבית לטמא בביאה, אף הם בכלל (תנא קמא בתורת כהנים תזריע פרק טז יב, לפי הר"ש נגעים יג ח)[3]. בגד מוחלט ומוסגרבגד המנוגע מטמא במגע ובמשא ובביאה, בין אם הוא בגד מוסגר [שהסגירו הכהן, וטרם קבע שיש כאן בודאות צרעות] ובין אם הוא בגד מוחלט [לאחר הקביעה הודאית של הצרעת] (רמב"ם טומאת צרעת יג יג). טומאת משכב ומושבאם בגד המנוגע מטמא משכב-ומושב, נחלקו ראשונים:
שילוחוהבגד המנוגע משתלח חוץ לעיר, בין שהעיר מוקפת חומה, ובין שאינה מוקפת חומה (תוספתא נגעים (צוקרמאנדל) ז יד; רמב"ם טומאת צרעת יג טו), לפי שבגד המנוגע הוקש לבית (ראה לעיל), ובית אבניו משתלחות מחוץ לכל עיר (באור הגר"א לתוספתא שם). שריפתובגד מוחלטבגד המנוגע שהוחלט לטומאה טעון שריפה (נגעים יא ה; רמב"ם טומאת צרעת יב א), שנאמר: וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד וגו' אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע כִּי צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִיא בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף (ויקרא יג נב). אימראהאימרא - השפה שסביב לבגד - אינה טעונה שריפה, ואפילו היא של צמר (נגעים יא י; רמב"ם טומאת צרעת יג י)[4], שנאמר: וְשָׂרַף אֶת הַבֶּגֶד וגו' בַּצֶּמֶר אוֹ בַפִּשְׁתִּים (ויקרא יג נב) - להוציא את האמריות (תורת כהנים תזריע פרק טו ב), שמכיון שלא נכתב "הצמר או הפשתים" אלא "בצמר או בפשתים", משמע שישרוף רק חלק מהצמר, ובאה בקבלה שהאימרא ממועטת (פירוש המשניות לרמב"ם שם; קרבן אהרן שם). בגד מוסגרבגד מוסגר, כשהוא באופן שצריכים לקרוע את מקום הנגע מהבגד (ראה בערך נגעי בגדים) שורף מה שקרע (נגעים יא ה; רמב"ם טומאת צרעת יב א), שנאמר: וְקָרַע אֹתוֹ מִן הַבֶּגֶד (ויקרא יג נו) - יכול יקרע וישליך את הקרעים לאשפות, תלמוד לומר: בָּאֵשׁ תִּשְׂרְפֶנּוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ הַנָּגַע (שם נז), לימד על הקרעים שהם טעונים שריפה (תורת כהנים תזריע פרק טז ב. וראה מלבי"ם שם). איסור הנאתובגד המנוגע אסור בהנאה (תורת כהנים תזריע פרק יד יא; נגעים יא יב; רמב"ם טומאת צרעת יג יב), שנאמר: צָרַעַת מַמְאֶרֶת (ויקרא יג נא) - תן בו מארה ולא תהנה בו. אין לי אלא מוחלט, מוסגר מנין, תלמוד לומר: צָרַעַת (שם. תורת כהנים שם), שכל זמן שיקרא צרעת, ואפילו מוסגר, תן לו מארה ולא תהנה בו (תוספות יום טוב שם)[5]. במנין המצוותיש מהראשונים שמונים איסור הנאה מבגד המנוגע במנין המצוות, כמצות עשה: שנצטוינו להרחיק מליהנות בבגד שנראה בו נגע ונטמא, שנאמר: צָרַעַת מַמְאֶרֶת הַנֶּגַע טָמֵא הוּא (ויקרא יג נא), והנהנה ממנו עובר בעשה, ואינה נמנית עם משפט הצרעת בכלל כמצוה אחת, כי אין זה ענין לדין הטומאה והטהרה, אלא הוא דין מיוחד בפני עצמו (הוספות הרמב"ן לספר המצוות מ"ע יד); ויש מהראשונים שלא מנוה כמצוה בפני עצמה, שלדעתם היא חלק מחלקי מצות נגעי בגדים (מגילת אסתר שם, בדעת הרמב"ם). שיעורושיעור איסור ההנאה מן הבגד המנוגע, אפילו בכל שהוא, אף על פי שטומאתו אינה אלא בכזית (משנה אחרונה נגעים יא יב)[6]. נתערב באחריםהמוחלט שנתערב באחרים כולם טמאים (נגעים יא יב; רמב"ם טומאת צרעת יג יב) וישרפו, אפילו אחד בכמה אלפים (רמב"ם שם); והמוסגר שנתערב באחרים, כולם טהורים (נגעים שם; רמב"ם שם יא. וראה ר"ש רא"ש וברטנורא שם). אפרויש מהאחרונים שנסתפק אם אחר שנשרף הבגד המוחלט אפרו אסור בהנאה, כדרך שאפרה של האבן המנוגעת אסורה; או שאפרו מותר, כדרך כל הנשרפים שאפרם מותר (משנה למלך טומאת צרעת יב א), ויש שכתב בפשיטות שאסור (תפארת ישראל נגעים יא יב). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
