הגדרה^[1] - כניסה למקומות ידועים במקצת הגוף, כגון בהכנסת ידים

במקדש

נחלקו אמוראים אם ביאה במקצת שמה ביאה לענין איסור טמאים לבוא למקדש:

• יש אומרים שביאה במקצת שמה ביאה מן התורה, שנאמר ביולדת: בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ (ויקרא יב ד) - הקיש הכתוב ביאה לנגיעה, מה נגיעה במקצת שמה נגיעה, שסתם נגיעה היא במקצת, אף ביאה במקצת שמה ביאה (עולא בשם ריש לקיש בזבחים לב ב, ורש"י ד"ה מה נגיעה), ומכיון שגילתה תורה ששמה ביאה, הרי היא כביאת כולו, וחייב עליה כרת כמו בביאת כולו (כן משמע בגמ' שם).

• יש אומרים שאין חיוב כרת בביאה במקצת, אלא מלקות בלבד, שההיקש של ביאה לנגיעה בלאו הוא שנאמר - "לֹא תָבֹא" - ולא לעונש, שהרי בנגיעה עצמה אין עונש כרת (רבינא, בדעת ריש לקיש שם לג ב, ורש"י ד"ה לענין). ונחלקו ראשונים: יש אומרים שלדעה זו אף על פי שאין כרת, מכל מקום העשה של וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ (במדבר ה ב) יש על ביאה במקצת כמו על ביאה בכולו (תוספות שם ד"ה לענין); ויש אומרים שכשם שאין ביאה במקצת נחשבת כביאת כולו לענין כרת, כך אינה כביאת כולו לענין העשה (שיטה מקובצת שם יד, בשם הר"פ).

• ויש חולקים על עיקר הדין וסוברים שביאה במקצת אין שמה ביאה (רבין, בשם רבי אבהו שם, ורש"י ד|ה לטמא), ואין לשיטה זו בביאה במקצת לא מלקות ולא איסור תורה (כן משמע בתוספות שם לא ב ד"ה ובטמאים, ושבועות יז ב ד"ה אפילו) אלא איסור מדרבנן בלבד (כסף משנה ביאת מקדש ג יח); ויש אומרים שלשיטה זו אין בביאה במקצת אפילו איסור דרבנן (משנה למלך שם יט ד"ה ודע שזה, בדעת התוספות זבחים שם).

להלכה נחלקו ראשונים: יש שפסקו שאין שמה ביאה, וטמא שהכניס ידו למקדש מכים אותו מכת מרדות (רמב"ם ביאת מקדש שם יח); ויש פוסקים ששמה ביאה (ראב"ד שם; סמ"ג לאוין שד), וחייב כרת (ראב"ד שם).

ביאת רובו

ביאת רובו שמה ביאה לדברי הכל, שרובו ככולו (מנחת חינוך שסג יג).

טהור

טהור הנכנס לעזרה שצריך טבילה מדרבנן קודם כניסתו (ראה ערך ביאת מקדש), אם בא להכניס ידיו לעזרה, צריך טבילה, שביאה במקצת שמה ביאה לטבילה זו (יומא לא א, ורש"י ד"ה שמה ביאה)^[2].

מצורע

מצורע ביום השמיני לטהרתו, שכל זמן שלא הביא קרבנותיו הוא מחוסר כפורים וחייב על ביאת-מקדש, עומד בשער ניקנור, שלא נתקדש בקדושת העזרה, ומכניס ידו לפנים העזרה, לתת מדם האשם ולוג השמן על הבהן, שאי אפשר להוציא הדם והשמן לחוץ, שהרי הם נפסלים ביוצא, והותרה למצורע ביאה במקצת, אף על פי שאויר עזרה כעזרה (ראה ערך אויר ב), אם מפני שביאה במקצת אין שמה ביאה, לסוברים כך (ראה לעיל), או שאפילו אם שמה ביאה, כאן גזרת הכתוב היא, שנאמר: וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וגו' לִפְנֵי ה' (ויקרא יד יא. רש"י פסחים פה ב ד"ה עומדין), ולא הותרה לו אלא ביאה במקצת, אבל לא ביאת כולו, שביאת כולו שמפורשת בתורה: וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא (ויקרא יב ד) - חמורה יותר מביאה במקצת, שלא למדנו אלא מהיקש של ביאה לנגיעה (ראה לעיל), ועוד שכיון שאפשר על ידי ביאה במקצת, אם יכנס כולו יהיה חייב, כמו מי שנטמא בעזרה ויכול לצאת בדרך קצרה ויצא בדרך ארוכה (תוספות יבמות ז ב ד"ה זה).

בגד

באדם בלבד הוא שנחלקו אם ביאה במקצת שמה ביאה, אבל בגד טמא שאסור להכניסו לעזרה, ביאת מקצתו של הבגד, בפחות משיעור של שלש אצבעות (ראה ערך בגד), לדברי הכל אין שמה ביאה, שכיון שיכול לחתכו לא נחשב כאילו נכנס כולו (תוספות זבחים צה א ד"ה מכניסו), שבאדם החיות שבו מאחדת את כל האברים, מה שאין כן בבגד, שאין חיבור פנימי בין החלקים, ומה שנכנס לפנים אין לו קשר עם מה שנשאר בחוץ, כיון שיכול לחתכו (משכנות לאביר יעקב, ח"ב תמיד א). ולפיכך מעיל של בגדי כהונה שניתז עליו דם חטאת וצריך כיבוס בעזרה (ראה ערך דם חטאת) ויצא לחוץ ונטמא, שאי אפשר להכניסו לעזרה לכבסו מחמת טומאתו, הרי זה מכניסו פחות משלש על שלש אצבעות, שאין בזה שיעור בגד טמא, ומכבסו (זבחים צה א).

הכנסת ידים לכותל המערבי

יש שחידש שאסור להכניס הידים בזמן הזה לפרצות הנמצאות בכותל המערבי, שהוא כותל הר הבית, לפי שכולנו טמאי מתים וביאה במקצת שמה ביאה, אם מן התורה או מדרבנן (ראה לעיל), ואפילו אם הכותל המערבי הוא מיסוד החומה (ראה ערך הר הבית) - קדושת הר הבית היא עד התהום (משכנות לאביר יעקב שם, ושם בעמ' ט שהסכים עמו האדר"ת)^[3]; ויש החולק עליו ומתיר, שאין זו דרך ביאה, שהרי אינה דרך פתח (אבני נזר יו"ד תנ-תנא. וראה שו"ת מנחת שלמה ג קס ג)^[4].

באהל המת ובבית המנוגע

אהל המת

הנכנס מקצתו לאהל מת - נטמא כולו בטומאת מת, שנאמר: כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל (במדבר יט יד), ואנו דורשים: זה הבא מקצתו (ספרי במדבר קכו), ש"כָּל הַבָּא" משמע כל שבא אפילו מקצתו (רבנו הלל שם), ואפילו הכניס ידו או ראשי אצבעותיו או חטמו לאוהל המת, הרי זה נטמא כולו (רמב"ם טומאת מת א יא, על פי נזיר מג א; סמ"ג עשין רלא).

אכן, במקומות שישנו איסור מיוחד על ביאה באהל המת - בנזיר, שנאמר בו: עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא (במדבר ו ו), שפירושו: ביאה באהל המת (נזיר מב ב), ובכהן, שנאמר בו: וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא (ויקרא כא יא. ראה ערך טמאת כהנים) - למרות שהם נטמאים ועוברים על איסור טומאה - לנזיר: לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם (במדבר שם ז), ולכהן: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא (ויקרא שם א) - מכל מקום אינם עוברים על "לא יבא", שאין ביאה במקצת בכלל ביאה, שדוקא בביאת מקדש יש אומרים ששמה ביאה, מפני ההיקש, אבל לא בשאר מקומות (שיטה מקובצת נזיר מג א, בשם ה"ר עזריאל).

בית המנוגע

וכן הנכנס לבית המנוגע, שנטמא (ראה ערך בית המנוגע), אינו טמא אלא כשנכנס ראשו ורובו (נגעים יג ח; רמב"ם טומאת צרעת טז ו), אבל ביאה במקצת אין שמה ביאה לדברי הכל (חולין לג ב). ואפילו לסוברים שבכניסת טמאים למקדש ביאה במקצת שמה ביאה (ראה לעיל), שדוקא בביאת מקדש יש אומרים ששמה ביאה, מפני ההיקש, אבל לא בבית המנוגע (תוספות שם ד"ה דכולי ושבועות יז ב ד"ה אפילו).

הערות שוליים