|
ביאה הגדרה[1] - בעילת אשה בערך זה יתבארו גדרי הביאה בהלכה. על גדרי הביאה בהלכה דנים באיסור, בקנין, במצוה, בטומאה ובנזיקין. באיסור - בנוגע לביאות האסורות, אם מדברי תורה (ראה ערך עריות) כגון חייבי מיתות בית דין, חייבי-כריתות, חייבי-לאוין, וחייבי-עשה (ראה בערכיהם), ואם מדברי סופרים (ראה ערך שניות). בקנין - בנוגע לביאת היבם ביבמה, שקונה אותה בכך (ראה ערך יבום), ובנוגע לקדושי אשה לבעלה על ידי ביאה (ראה ערך קדושין). במצוה - בנוגע למצות היבום, למצות עונה ולמצות פריה-ורביה (ראה ערכיהם). בטומאה - בנוגע לבא על האשה ששניהם טמאים (ראה ערך בעל קרי וערך שכבת זרע), ולבא על הנדה שנעשה אב-הטומאה (ראה ערך בועל נדה). בנזיקין - בנוגע לאונס ומפתה שחייב לשלם התשלומין שאמרה תורה (ראה ערך אונס (ב), וערך מפתה). בענין זכות הבעל בביאה על אשתו - ראה ערך בעל. בענין ביאתו על אשתו - ראה ערך תשמיש המטה. העראהבכל הביאות האסורות - אחד המערה ואחד הגומר בכלל (משנה יבמות נג ב; רמב"ם איסורי ביאה א י; טור אבן העזר כ), ואף על פי שלא הוציא זרע (רמב"ם שם; טור שם). נחלקו אמוראים מהי העראה:
ולדעה זו נחלקו אחרונים:
בשיעור זמן העראה נחלקו תנאים (סוטה ד א), והלכה שהוא כדי לצלות ביצה ולגומעה (רמב"ם סוטה א ב). בחייבי כריתותמנין להעראה מן התורה, שנאמר בנדה: אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה (ויקרא שם), וכל העריות של חייבי כריתות הוקשו לנדה, שנאמר: כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה - ואף נדה נזכרת בפרשה זו (רש"י יבמות נד ב ד"ה הוקשו) - וְנִכְרְתוּ (ויקרא יח כט), מה נדה בהעראה, אף כל העריות בהעראה (גמ' שם). בחייבי לאויןבחייבי לאוין השוים בכל ישראל, מלבד שפחה חרופה, העראה כגמר ביאה, שנאמר בשפחה חרופה: שִׁכְבַת זֶרַע (ויקרא יט כ), ומכאן שבשאר חייבי לאוין בהעראה (יבמות נה א). בחייבי לאוין של כהונה למדנו העראה בגזרה שוה מחייבי כריתות, שנאמר בהם: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ (ויקרא כ יז), ונאמר בכהנים: לֹא יִקָּחוּ שם כא ז), מה קיחה של כריתות בהעראה, אף אלו בהעראה (יבמות שם). בחייבי עשהאף חייבי עשה בהעראה, שנאמר בהם: דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא (דברים כג ט), ונאמר בחייבי לאוין: לֹא יָבֹא מַמְזֵר (שם ג), ולמדנו בגזרה שוה זו שאף חייבי עשה בהעראה (יבמות שם ב). משכב זכור וביאת בהמהבירושלמי למדו העראה כביאה בזכור ובהמה מנדה, כמו כל העריות שהוקשו לנדה (ירושלמי קידושין א א); אכן בבבלי למדו לימודים מיוחדים בהם:
ולדעת הבבלי הוצרכנו בזכור ובהמה ללימודים מיוחדים, ואינם נכללים בכלל כל העריות שלמדנו מנדה, לפי שביאת זכור ובהמה אינה חשובה ביאה, שאין דרך ביאה בכך (תוספות שם ד"ה בזכור). קנין ביאה בביאה של יבם ביבמה, שקונה אותה בכך, העראה בכלל ביאה (יבמות נה ב; רמב"ם יבום וחליצה ב ג; טוש"ע אה"ע קסו ז), שנאמר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ (דברים כה ה), ולמדנו בגזרה שוה מביאה האמורה בחייבי לאוין (יבמות שם). וכן האשה שנקנית לבעלה בביאה, אף העראה בכלל, שנאמר בקדושי אשה: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ (דברים כד א), ולמדנו בגזרה שוה מקיחה האמורה בחייבי כריתות (יבמות שם). ונחלקו ראשונים:
בעולה לכהן גדולהבעולה שאסורה לכהן גדול, אף שנבעלה בהעראה אסורה לו (משנה למלך איסורי ביאה יז יג, על פי קידושין י א, ושיטה מקובצת כתובות ל א, בשם הרא"ש), שבהעראה כבר אפשר להשיר הבתולים (כן משמע מרש"י סנהדרין עג ב ד"ה משעת). טומאת בעילההבועל נדה טמא בהעראה בלבד, שנאמר: וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב (ויקרא טו כד) - לרבות המערה (תורת כהנים מצורע, זבים פרק ז א). אבל הבא על אשה טהורה, ששניהם טמאים, אינם טמאים בהעראה בלבד, שנאמר: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע (ויקרא טו יח), ודרשו: שכבת זרע, פרט למערה (תורת כהנים שם, פרק ו ח; נדה טו א; רמב"ם אבות הטומאה ה י). אונסנחלקו ראשונים באונס בתולה בהעראה בלא השרת בתולים:
בן נחאף בבן-נח העראה כגמר ביאה, שנאמר: וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ (בראשית ב כד), ולא באשת חברו, כל שהוא (ירושלמי קידושין א א), שדיבוק נקרא אפילו בהעראה (פני משה שם), וכן בשאר עריות (ירושלמי שם). גמר ביאהלסוברים שהעראה זוהי נשיקה (ראה לעיל) - גמר ביאה הוא הכנסת עטרה (יבמות נה ב), ולפי ההלכה שהעראה זוהי הכנסת עטרה, גמר ביאה הוא כשמכניס כל האבר (גמ' שם; רמב"ם איסורי ביאה א י). שפחה חרופהבשפחה חרופה אין חייבים על ביאתה בהעראה אלא בגמר ביאה (משנה כריתות י ב; רמב"ם איסורי ביאה ג טו), שנאמר: וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִיא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת (ויקרא יט כ), ודרשו: שכבת זרע, פרט למערה (תורת כהנים קדושים פרק ה ב; יבמות נה ב; ירושלמי קידושין א א). ונחלקו ראשונים:
אלמנה לכהן גדולכהן גדול הבא על אלמנה אינו עובר על הלאו של וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ (ויקרא כא טו. ראה ערך אלמנה לכהן גדול) אלא אם כן גמר ביאתו (קידושין עח א; ירושלמי שם), אבל על שאר הלאוין שבאלמנה לכהן גדול (ראה ערך הנ"ל) עובר משעת העראה, כמו בכל חייבי לאוין שבכהונה (ראה לעיל). מצות יבוםאף על פי שהיבמה נקנית ליבם בהעראה (ראה לעיל), מכל מקום יש מהראשונים שכתב שמצות יבום ישנה עד גמר ביאה, אם משום שנאמר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ (דברים כה ה) שמשמעו גמר ביאה, או משום שנאמר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ (דברים שם ז) והקמת זרע ישנה בגמר ביאה (רשב"א יבמות כ ב); ויש מהראשונים הסובר שבגמר ביאה אין שוב המצוה של יבום (כן משמע בתוספות יבמות כ ב ד"ה אטו). יבם כהןיש סוברים שאין יבם כהן מאכיל בתרומה את יבמתו שנפלה לו מן האירוסין של אחיו אלא אם כן קנה אותה בגמר ביאה, אבל בהעראה בלבד, אף על פי שקונה אותה לכל הדברים, אינו מאכילה בתרומה (ירושלמי יבמות ו א, בדעת שמואל; רי"ף יבמות נו א, על פי הגמ' שם; רמב"ם תרומות ח ו); ויש חולקים וסוברים שהעראה כגמר ביאה לכל, אף לענין להאכילה בתרומה (רבי יוחנן, בירושלמי שם; תוספות שם ד"ה לדברים; רשב"א שם; רא"ש שם ו ה). קדושי ביאהבאשה הנקנית לבעלה בקדושי ביאה אמרו: כל הבועל דעתו על גמר ביאה (קידושין י א), ונחלקו ראשונים:
הבא על הפנויההבא על הפנויה, לדעת הסוברים שעובר על לאו של לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה (דברים כג יח. ראה ערך פנויה), יש מהאחרונים שכתבו שאינו עובר אלא על גמר ביאה, שהרי טעם הלאו הוא כדי שלא יהא האב נושא את בתו ומלאה הארץ זימה (כן משמע ברמב"ם נערה בתולה ב יז), ואין אשה מתעברת בהעראה (מקנה, קונטרס אחרון כו כא; טעם המלך איסורי ביאה יז ח). מצות עונהבהעראה בלבד לא יוצאים ידי חובת מצות עונה (שו"ת הרדב"ז ד אלף קפח (קיח); שער המלך אסורי ביאה סוף פ"ג; שו"ת צפנת פענח א יב; שו"ת אגרות משה אבהע"ז ג כח). שלא כדרכהעל כל עריות שבתורה חייבים בין בביאה כדרכה ובין בביאה שלא כדרכה - בפי הטבעת (שו"ת פנים מאירות ב קנח) - שנאמר: מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה (ויקרא כ יג), מגיד לך הכתוב ששני משכבות באשה (תורת כהנים קדושים פרק ט יד; סנהדרין נד א ויבמות נו ב), כדרכה ושלא כדרכה (רש"י סנהדרין שם ד"ה משכבי אשה), ואף שלא כדרכה משהערה בה חייב (הוריות ד א; רמב"ם איסורי ביאה א י). ביאת בהמהבביאת בהמה - בין שבא על הבהמה, ובין איש שהביא הבהמה עליו, או אשה שהביאה הבהמה עליה, חייבים אף בביאה שלא כדרכה (סנהדרין נה א; רמב"ם שם טז-יז). קנין ביאההיבם קונה את יבמתו בביאה שלא כדרכה (משנה יבמות נג ב, לגירסתנו, ורש"י ד"ה בין ביאה; רמב"ם יבום וחליצה ב ג), שנאמר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ (דברים כה ה) - "יבא עליה", כדרכה, "ולקחה", שלא כדרכה (ברייתא יבמות נד א). ואף על פי שעיקר יבום הוא לשם הקמת זרע, מכל מקום קונה גם כשלא כדרכה, כיון שעל כל פנים הוא והיא ראוים להקמת שם (תוספות יבמות כ א ד"ה יבא). וכן האיש קונה את אשתו בביאה שלא כדרכה (רמב"ם אישות ה; טור ורמא אע"ה לג א). אונסהאונס בתולה שלא כדרכה, נחלקו ראשונים:
מתי נחשבת לבעולההאשה שנבעלה שלא כדרכה על ידי בעלה נחשבת לבעולה, אבל אם נבעלה מאחר שלא כדרכה עדיין היא כבתולה, שנאמר: בְעֻלַת בַּעַל (דברים כב כב), ודרשו: בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה, ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה (קידושין ט ב), ולפיכך:
בתולה לכהן גדולבעולה שלא כדרכה אם אסורה לכהן גדול, נחלקו תנאים:
טומאת הבא על אשהבטומאת הבא על האשה, אין ביאה שלא כדרכה בכלל (יבמות לד ב; רמב"ם אבות הטומאה ה ט), שנאמר: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע (ויקרא טו יח), "אותה", פרט לשלא כדרכה (חכמים בגמ' שם), או שמ"שכבת זרע", שממעטים משם העראה (ראה לעיל) ממעטים גם שלא כדרכה (רבי יהודה בגמ' שם). בן נחבן נח הבא על אשת חברו שלא כדרכה, פטור (סנהדרין נח ב; רמב"ם מלכים ט ז), שמהכתוב: וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ (בראשית ב כד), אנו למדים שאסור לו לבא על אשת חברו, ומהמילה "ודבק" אנו למדים שאין איסור בביאה שלא כדרכה (סנהדרין שם), שמתוך שאינה נהנית שלא כדרכה אינה נדבקת עמו, ולא אסרה תורה אלא בדביקה (רש"י שם ד"ה שלא כדרכה וד"ה באשתו)[5]. בני ביאהאשהאשה משהיא בת שלש שנים ויום אחד ביאתה ביאה לכל דבר (משנה נדה מד ב, ורש"י ד"ה בת; חכמים בברייתא שם)[6]:
זמן זה של שלש שנים הוא הלכה למשה מסיני (נדה לב א, ורש"י ד"ה ומאחר; גמ' שם מה א; פירוש המשניות לרמב"ם שם מד ב)[7]. פחותה מבת שלש שנים אין ביאתה ביאה, ובתוליה חוזרים, והרי זה כנותן אצבע בעין שמדמעת וחוזרת ומדמעת (משנה שם מד ב, וגמ' שם מה א; ירושלמי כתובות א ב), וכעושה גומא בבשר וחוזר ומתמלא (ירושלמי שם). ושינוי זה בטבע הגוף תלוי בקביעת בית דין, שבת שלש שנים ויום אחד שאבדה בתוליה ונמלכו בית דין לעבר את החודש, הבתולים חוזרים, ואם לאו אין הבתולים חוזרים (ירושלמי שם). אישאיש משהוא בן תשע שנים ויום אחד, ביאתו ביאה לכל דבר (משנה נדה מה א; בית הלל בברייתא סנהדרין סט א, לפי הגמ' שם)[8]:
אף שיעור זה של תשע שנים נראה שהוא הלכה למשה מסיני (תוספות יום טוב שם). ביאת זכורבביאת זכור, כשהשוכב הוא פחות מבן תשע שנים אינה ביאה לדברי הכל, אבל אם השוכב הוא גדול והנשכב פחות מבן תשע, נחלקו אמוראים:
בא על מתההבא על אחת מן העריות כשהיא מתה, פטור (רמב"ם איסורי ביאה א יב; טור אה"ע כ), ושני למודים בדבר:
וכן הבא על הזכר כשהוא מת, פטור (סנהדרין עח א, ורש"י ד"ה כמאן). בא על טרפההבא על אחת מן העריות כשהיא טרפה, או שבא על זכר טרפה, או שבא על בהמה טרפה, הרי זה חייב (גמ' שם, ורש"י ד"ה את הטריפה; רמב"ם איסורי ביאה א יב), אף על פי שסופם למות מחולי זה, ואפילו שחט בבהמה שני סימנים ועדיין מפרכסת, הבא עליה חייב עד שתמות (רמב"ם שם, על פי חולין קכא ב). ואינו דומה לבא על מתה, שהטרפה כל זמן שהיא חיה יש לבועל הנאה מביאתו (גמ' שם), והמתה אין לו הנאה מביאתו, שכבר עברה חמימותה וליחותה ונצטננה (רש"י שם ד"ה והא אית). משמש מתגדרוהמשמש מת הוא הבא על אשה ואברו מת, ללא קישוי (רש"י יבמות נה ב ד"ה למשמש מת; רמב"ם איסורי ביאה א יא), ומיתה היא לשון חולשה (תפארת ישראל תענית ד ג); או שנקרא כן מפני שהוא מדולדל כמו אבר המתים (רמב"ם שם). בעריותאם שימש מת בעריות, נחלקו אמוראים:
במה דברים אמורים שפטורים, בחיוב עונשים מהתורה - כרת, מלקות ומיתת בית דין -, אך מכל מקום מכים אותם מכת מרדות (רמב"ם שם; טור אה"ע כ, בשמו). קנין ביאהבמחלוקת זו תלוי דין קנין ביאה:
אכילת תרומהאשה שנבעלה לפסול לה, שנפסלת מלאכול בתרומה (ראה ערך אכילת תרומה), הרי היא נפסלת אף כשנבעלה באבר מת (רמב"ם איסורי ביאה א י, על פי סוטה כו ב). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
