הגדרה^[1] - הזמן שבין ודאי יום לודאי לילה

מהותו

ספק יום ספק לילה

בין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, ושלשה צדדי ספק הם:

ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה, ספק יש בו משניהם, מן היום ומן הלילה (ברייתא בשבת לד ב).

בכל משהו מבין השמשות יש להסתפק שמא משהו זה הוא כולו מן היום, או כולו מן הלילה, או חציו יום וחציו לילה (ר"ת בתוספות שם ד"ה ספק).

שמו

יש שכתבו שמובנו של השם "בין השמשות" הוא: בין הימים, כי בלשון בני אדם נקרא היום על שם השמש (וראה רש"י שבת קלד א ד"ה ולוקמיה), ובין השמשות היינו בין היום שעבר ובין היום שנכנס, והוא זמן ספק מיום שלפניו ספק מיום שלאחריו (גור אריה שמות יב ו).

ויש שכתבו שמובנו בין ביאת השמש, היינו שקיעתה, לביאת אורה, שאחר השקיעה עדיין יש מאורה בעולם, וכשמשחיר הרקיע ונעלם האור הוא לילה (ראה להלן), ובין השמשות הוא הזמן שבין זה לזה (באור הגר"א אורח חיים רסא ס"ק יא, יורה דעה רסב סק"ט לשיטתו בזמן בין השמשות, ראה להלן).

זמנו

מחלוקת התנאים

בזמן בין השמשות נחלקו תנאים (ברייתא שבת לד ב):

• לרבי יהודה, בין השמשות הוא משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימים^[2]. הכסיף [-השחיר^[3]] התחתון של כיפת הרקיע הסמוכה לארץ, ולא הכסיף העליון דהיינו גובה הכיפה, זהו בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה^[4].

• לרבי נחמיה, זמן בין השמשות הוא כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל, ואחר כך הוא לילה.

• ר' יוסי אומר בין השמשות כהרף - עין זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו.

ביאור דעת רבי יהודה

בבין השמשות של ר' יהודה נחלקו אמוראים ביחס לאותו הזמן של "פני מזרח מאדימים" אם הוא בכלל היום או בכלל בין השמשות:

• לרבה, בין השמשות מתחיל תיכף משתשקע החמה, ונמשך בזמן שפני מזרח מאדימים, וגם בזמן שהכסיף התחתון ולא הכסיף העליון, עד שהכסיף גם העליון שאז הוא לילה ודאי.

• לרב יוסף, גם אחרי שתשקע החמה עדיין הוא יום גמור במשך הזמן שפני מזרח מאדימים, ובין השמשות מתחיל משהכסיף התחתון ולא העליון, עד שהכסיף גם העליון שאז הוא לילה (שבת שם. ובירושלמי ברכות א א כרב יוסף).

ההבדל שבין רבה לרב יוסף הוא בחלק אחד משנים עשר של כדי הילוך מיל, שלרבה נמשך זמן בין השמשות שלשה רבעי מיל, ולרב יוסף אינו אלא שני שלישי מיל (שם)^[5].

להלכה

הלכה כרבה, שבין השמשות של ר' יהודה^[6] מתחיל מיד אחר שתשקע החמה (רי"ף שבת לד ב; רמב"ם שבת ה ד; טוש"ע אורח חיים רסא א, ושם יורה דעה רסו ט. וכן הוא לפי שיטת הגאונים להלן).

• יש מהראשונים שפסקו כרב יוסף (רשב"א שבת לה. ד"ה אמר בשם מורו).

• ויש שפסקו כשניהם לחומרא (רשב"א שם, וראה רא"ש שבת ב כג).

לילה הוא בשלשה כוכבים

מכיון שזמן בין השמשות נמשך עד הלילה, והתחלת הלילה הוא מצאת-הכוכבים (ראה ערכו וערך לילה), היינו שלשה כוכבים בינוניים, הרי שבין השמשות נמשך עד יציאת שלשה כוכבים (שבת לה ב; ירושלמי ברכות א א)^[7].

הטעם שהוצרכו לשני הסימנים, גם הכסיף העליון וגם שלשה כוכבים בינוניים:

• לפי שאין הכספת העליון ותחתון ניכרת להמון, לכן נתנו להם סימנים הנראים בשלשה כוכבים (מאירי שבת שם).

• או להיפך, לפי שצריך בקיאות גדולה לידע אילו כוכבים נחשבים כבינונים, לכן נתנו שיעור בהכספת התחתון והעליון (ביאור הגר"א אורח חיים רסא ס"ק יא, לשיטתו בזמן בין השמשות, ראה להלן).

הסתירה בדברי רבי יהודה

התבאר שלר' יהודה כפי ביאורו של רבה, יש משתשקע החמה עד צאת הכוכבים זמן של שלשה רבעי מיל, אלא שבמקום אחר אמר ר' יהודה עצמו שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים יש ארבעה מילים (פסחים צד א^[8]).

ונחלקו ראשונים בביאור הדברים, ושלש שיטות בדבר: (א) שיטת רבינו תם; (ב) שיטת הגאונים; (ג) שיטת היראים.

שיטת רבינו תם

רבינו תם (בספר הישר קפא, ובתוספות שבת לה א ד"ה תרי)^[9] מיישב את הסתירה בדברי רבי יהודה, ששתי שקיעות הן:

א. שקיעת החמה, שהיא קודמת לצאת הכוכבים ארבעה מילים, היא תחילת השקיעה, היינו שעיגול השמש נעלם מעל האופק ואינו נראה לעין על הארץ, והתחיל להיכנס בעובי הרקיע.

ב. משתשקע החמה, שהוא התחלת זמן בין השמשות, וממנו עד הלילה אין אלא שלשה רבעי מיל, פירושו סוף השקיעה, אחרי שהשמש עברה את עובי הרקיע, והיא עדיין כנגד חלונה ועדיין אינה מהלכת אחר הכיפה, ולכן היא מטילה זהרורית ומאדימה פני מזרח, שהחמה מהלכת בלילה למעלה מכיפת הרקיע (ראה פסחים צד ב, דעת חכמי ישראל), וכשהיא שוקעת בערב ונעלמה מן העין, היא נכנסת בעובי הרקיע ושוהה שם בשקיעתה עד שגומרת לעבור את כל עובי הרקיע שיעור שלשה מילים ורביע, וזמן זה הוא עדיין יום גמור, וכשגמרה שקיעתה בעובי הרקיע וקרובה לעלות על כיפת הרקיע מתחיל זמן בין השמשות, ונמשך זמן של שלשה רבעי מיל עד הזמן של לילה ודאי (מנחת כהן מאמר א פ"ג שם לשיטה זו).

ויש מן הראשונים שפירשו ששתי השקיעות הן אפילו לדעת הסוברים שהחמה מהלכת בלילה תחת הקרקע (ראה פסחים שם, דעת חכמי אומות העולם):

א. שקיעה הראשונה היא ששקעה החמה ונעלמה מן העין, אבל עדיין אורה שולט בעולם, שעדיין לא נעלמה מכל העולם כולו, שאילו היה עולה אדם על ההרים היה יכול לראותה, ומפני זה שולט אורה בעולם ואין פני מערב מאדימים.

ב. שקיעה שניה היא כששוקעת לגמרי והולכת תחת הארץ, ומסתלק אורה מן העולם, ואז מתחילים פני מערב להאדים מכח זהרירותה, שכל זמן שהאור בעולם אין נראה האדמומית, ונמשך שלשה רבעי מיל עד שתתכסה לגמרי תחת הארץ (תוספות רי"ד שבת לד ב ד"ה איזהו)^[10], והוא שאמרו: "סוף גלגל חמה לשקוע, ותחילת גלגל לבנה לעלות - זהו בין השמשות" (ירושלמי ברכות א א), והיינו אחר סוף השקיעה שהיא השקיעה השניה (רמב"ן בתורת האדם שער אבלות ישנה, ור"ן שבת לד ב, והוכיחו מכאן כשיטת ר"ת, וראה שם שר' חנינא בירושלמי שם מפרש את דברי רבי ואינו חולק עליו).

ואף על פי שהלילה מתחיל מצאת הכוכבים, וקודם לכן הוא בכלל יום, מכל מקום שיעור שלשה רבעי מיל קודם צאת הכוכבים נחשב לספק, היינו לבין השמשות, לפי שאין אנו בקיאים בכוכבים הנראים משתשקע החמה [- היינו השקיעה השניה] עד שהכסיף העליון והשוה לתחתון אם הם בינונים או לא, וכן אין לשער בהילוך ארבעה מילים של אדם בינוני מתחילת שקיעת החמה [- היינו השקיעה הראשונה] ולומר שאחר זמן זה הוא שמתחיל הלילה, לפי שאנו מסופקים מהו אדם בינוני (תוספות שבת שם).

ומהאחרונים יש שפירשו לשיטה זו גדר הספק של בין השמשות בשני אופנים אחרים:

א. שראיית שלשה כוכבים בינונים אינה שוה לכל האנשים, אלא קודמת או מתאחרת לפי מראה עיני בני האדם, השלם בחוש הראייה ממהר לראותם וקצר הראייה מאחר לראותם, ולכן לא סמך ר' יהודה על הסימן של שלשה כוכבים, כי בזמן של שלשה רבעי מיל שיש קודם סיום ארבעה המילים שמן השקיעה ועד צאת הכוכבים יש לחוש שאם אפילו אינו רואה כל כוכב אולי מי שהוא שלם בחוש הראייה יוכל לראות (וראה כעין זה להלן פי' הרלב"ח בדעת הרמב"ם).

ב. שהספק הוא אם בשני כוכבים כבר הוא לילה, כי בכתוב נאמר על התחלת הלילה סתם צאת הכוכבים (נחמיה ד טו. ראה ברכות ב ב), ומיעוט רבים שנים, או שמא צריכים שלשה כוכבים (ראה ירושלמי ברכות א א מחלוקת בדבר, וראה לעיל), שבשלשה הרי זו חזקה (מנחת כהן מאמר א ג).

אבל יש מהראשונים שמפרשים לשיטה זו שאין הספק כלל בכוכבים, אלא שלר' יהודה שהכסיף העליון והשוה לתחתון הרי זה לילה, אותה שעה אינה כלל צאת הכוכבים, וכשאמרו שני כוכבים בין השמשות ושלשה כוכבים לילה לא לפי דעת ר' יהודה אמרו, אלא לדעת ר' יוסי (ראה להלן בדעת ר' יוסי), והזמן של שלשה רבעי מיל שמשקיעה השניה עד הלילה, שהוא משך בין השמשות, מסופקים אנו בכל רגע שבתוך משך זמן זה אם כבר הגיע הלילה או לא (רמב"ן בתורת האדם ענין אבלות ישנה. וראה ספר איזהו בין השמשות לר"י שלזינגר עמ' ו, ושם שגם ראשונים אחרים סוברים כך).

שיטת הגאונים

הגאונים^[11] מיישבים את הסתירה בדברי רבי יהודה בדרך אחרת. שאכן הזמן של שלשה רבעי מיל, שהוא משך בין השמשות של ר' יהודה, מתחיל מיד אחר שעיגול השמש נעלם מן העין ושקע תחת האופק, ואחר כך מיד הוא ודאי לילה, שהוא זמן צאת שלשה כוכבים בינונים, ומה שאמרו שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים יש ארבעה מילים לא אמרו אלא עד צאת כל הכוכבים, ולא עד צאת שלשה כוכבים בינונים, שתחילת הלילה הוא בשלשה כוכבים שנראים אחר שלשה רבעי מיל משקיעת החמה.

ואין מתחילים לחשוב זמן בין השמשות אלא אחר שכל עיגול כדור השמש כולו שקע, שאפילו ששקע רוב עיגול השמש באופק ולא נשאר ממנו כי אם דבר מועט, כל עוד שלא שקע כל העיגול בכללו ותערוב השמש תחת האופק, הרי הוא יום (שו"ת מהר"ם אלשקר שם, בשם רבנו אברהם בן הרמב"ם), והוא שאמרו: סוף גלגל חמה לשקוע זהו בין השמשות (ירושלמי ברכות א א. וראה לעיל שהרמב"ן וסייעתו הביאו מכאן ראיה לשיטת רבנו תם), היינו שכל גוף הכדור שקע (שו"ת מהר"ם אלשקר שם), וזהו מובנו של "בין השמשות": בין ביאת השמש לביאת האור, שהוא בהכסיף העליון והשוה לתחתון שאז שקע האור מלהאדים (הגר"א אורח חיים רסא ס"ק יא, ושם יורה דעה רסב סק"ט. וראה לעיל: מהותו).

השיעור משתנה לפי הזמן והמקום

שיעור זה של שלשה רבעי מיל לא נאמר אלא בארץ ישראל (ביאור הגר"א אורח חיים שם, וקונטרס הכנסת שבת שבסידור הרב), ובבבל (הגר"א שם), ובימי ניסן ותשרי שהימים והלילות שוים, והשיעור משתנה לפי הזמנים ולפי המקומות, וכל מה שנוטה המקום לצפונו של קו המשוה מתארך יותר (הגר"א שם, וסידור הרב שם)^[12].

ויש שכתבו ששיעור זה מתחיל אחר סילוק ביאת האור מראשי ההרים הגבוהים שבארץ ישראל, וזו היא השקיעה האמתית, והוא כמו ארבעה חלקי ששים משעה (רגעים) אחר סילוק וביאת האור מראשי האילנות והגגות הגבוהים בעיר, שהיא השקיעה הנראית (הרב בסידורו שם)^[13].

ויש מן הראשונים שאף על פי שסובר למעשה כשיטה זו שתיכף משתשקע החמה מתחיל בין השמשות (רמב"ם שבת ה ד), מכל מקום מעיקר הדין סובר שאף אחר השקיעה עד הזמן שנראים שני כוכבים בינונים הוא עדיין יום גמור בלי ספק (רמב"ם קידוש החודש ב ט), אלא שאין לסמוך על ראיית שני הכוכבים, כי אולי מחמת קוצר הראות לא ראו שכבר יש שני הכוכבים, ומכיון שתיכף עם שקיעת החמה כבר אפשר שיהיו שני כוכבים, לכן קבעו אז את התחלת זמן בין השמשות, אבל בדבר המסור לבית דין, כמו קידוש-החודש (ראה ערכו), שהם זריזים ובקיאים, הם רשאים לחשוב ליום אף אחר השקיעה עד היראות שני כוכבים בינונים (הרלב"ח בפירושו לרמב"ם קידוש החודש שם^[14]).

שיטת היראים

שיטה אחרת בביאור דעת רבי יהודה היא שיטת היראים (יראים השלם רעד)^[15], שהתחלת בין השמשות של ר' יהודה הוא כדי הילוך שלשה רבעי מיל לפני שקיעת החמה והעלמה מתחת לאופק, והיינו משעה שמתחילה החמה לשקוע שנוטה מעט ומכירים שעומדת להיכנס בעובי הרקיע, אבל עדיין נראית על הארץ, ואחר ששקעה ונעלמה מן העין הוא לילה גמור, ואין בו ספק יום כלל, ואז הוא זמן של צאת הכוכבים, והיינו תחילת צאתם של הכוכבים בעובי הרקיע לצאת למשול בלילה, ומתחילת צאתם עד גמר ירידתם, שנראים כולם החוצה, שעוברים עביו של רקיע, יש מהלך חמשה מילים^[16], וזהו שאמרו שמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים חמשה מילים, ואין הכוונה לצאת הכוכבים שנקרא לילה, שהוא בתחילת צאתם בעובי הרקיע, אלא גמר יציאתם כשנראים בעולם.

ביאור דעת רבי נחמיה

בבין השמשות של ר' נחמיה, שהוא כדי הילוך חצי מיל משתשקע החמה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהתחלתו היא באותו זמן שמתחיל בין השמשות של ר' יהודה, היינו תיכף משתשקע החמה, ואפילו לרב יוסף שמאַחֵר התחלת בין השמשות של ר' יהודה עד שהכסיף התחתון, לר' נחמיה מודה שמתחיל מיד כשתשקע החמה, אלא שנמשך רק כדי הילוך חצי מיל, ואחר כך הוא לילה גמור (ראה תוספות שבת לה א ד"ה וירד).

• ויש אומרים להיפך שסוף זמן בין השמשות של ר' נחמיה הוא כסוף זמן בין השמשות של ר' יהודה, שהוא ביציאת שלשה כוכבים בינונים, אלא שהתחלתו לר' נחמיה הוא רק כדי הילוך חצי מיל קודם לזה (אור זרוע ב הל' ערב שבת יד).

ביאור דעת רבי יוסי

בבין השמשות של ר' יוסי, שהוא כהרף עין [- היינו כשיעור קריצת עין ברפיון ולא בחזקה (רש"י שבת לד ב)] נחלקו תנאים מתי הוא זמנו:

• יש אומרים שהוא מובלע בתוך בין השמשות של ר' יהודה.

• ויש אומרים שאחר שנגמר בין השמשות של ר' יהודה הוא בין השמשות של ר' יוסי (תרי תנאי נדה נג א).

בירושלמי נחלקו אמוראים:

• ר' יוסי ור' אחא אומרים שבסוף חצי מיל של ר' נחמיה הוא הרף עין של ר' יוסי.

• ר' חזקיה אמר שכל הרף עין והרף עין שבחצי מיל של ר' נחמיה הוא ספק לר' יוסי אם הוא יום או לילה (ירושלמי ברכות שם).

הכרעת הבבלי היא שאחרי שנשלם בין השמשות של ר' יהודה הוא בין השמשות של ר' יוסי (שבת לה א), אלא שנחלקו ראשונים:

• יש אומרים שתיכף אחר בין השמשות של ר' יהודה הוא בין השמשות של ר' יוסי (ראה רש"י ברכות ב ב ד"ה ג, ואור זרוע ב יד בדעתו, וכן כתב בביאור הגר"א אורח חיים רסא ס"ק יא, והרב בסידורו שם), והרף עין זה יש שכתבו שיש לו משך ושיעור של שני רגעים, באופן שצאת הכוכבים שהוא לילה גמור הוא אחר שלשה רבעי מיל ושני רגעים משקיעת החמה (הרב בסידורו שם, על פי הסמ"ג לאוין רנז, וראה קצות השלחן ג סז ב).

• ויש אומרים שהרף עין של ר' יוסי הוא קצת מאוחר מסוף בין השמשות של ר' יהודה אלא שאין בו כדי שיעור טבילה, שהוא כדי הילוך חמשים אמה (תוספות שבת שם ב ד"ה אלא, בתירוץ ראשון; רא"ש שם; בית יוסף וב"ח ופרישה אורח חיים רצג)^[17].

להלכה

הלכה כדברי שניהם, ר' יהודה ור' יוסי, שבמקום שאם הזמן הוא לילה הרי זו חומרא וכשהוא יום הרי זו קולא (ראה להלן: דיניו) הלכה כר' יהודה, שבין השמשות לשיטתו הוא קודם שיעור של ר' יוסי, בין בתחילתו, שבין השמשות מתחיל משקיעת החמה, ובין בסופו, שמסתיים אחר שלשה רבעי מיל משקיעת החמה (לפי שיטות הראשונים לעיל מה נקרא שקיעת החמה).

ואם יום הוא חומרא ולילה הוא קולא (ראה להלן: דיניו) הלכה כר' יוסי (ר' יוחנן בשבת לה א; הרי"ף שם. וראה רמב"ם שבת ה ד, וכסף משנה שם בשם הרמ"ך, וטור ובית יוסף אורח חיים רסא, והרב בסידורו שם).

וכתבו מחכמי זמננו שמכיון שהזמן של שלשה רבעי מיל עם הוספת השיעור של ר' יוסי אינו קבוע בכל מקום ובכל זמן, שהשיעור הזה הוא בארץ ישראל בתקופת ניסן ותשרי, לכן מוטב לסמוך על השיעור של סוף זמן בין השמשות בשלשה כוכבים בינונים (אור היום עמוד לו, ובספר בין השמשות עמ' מז. וראה שו"ע אורח חיים רלג, רצג, תקסב, ושם יורה דעה רסב, שבכל הדינים שם הוזכר ג' כוכבים), ולפי שאין אנו בקיאים בכוכבים מה הוא השיעור של בינונים - יש להחמיר ולומר שלא נגמר בין השמשות אלא כשיראו שלשה כוכבים קטנים (ר' יונה ברי"ף תחילת ברכות ד"ה והא דאמרי'; שו"ע אורח חיים רצג ב. וראה ערך צאת הכוכבים).

דיניו

בין השמשות דנים בו להחמיר בכל מקום (רמב"ם שבת ה ד, על פי שבת לד ב ולה א), ולפיכך:

• שבת ויום חול, ועשה מלאכה באחד מהם בין השמשות - חייב אשם תלוי (תורת כהנים דבורא דחובא פרק כ פרשה יב).

• בין השמשות של יום הכפורים - אסור באכילה ושתייה (פסחים נד ב, וראה ביצה ל א וטוש"ע אורח חיים תקנג ב ותרח א).

• קטן שנולד בין השמשות נימול ליום שמיני של מחרתו, שמא היה לילה (משנה שבת קלז א. וראה ערך מילה).

• ואם נולד בין השמשות של ערב שבת אינו נימול בשבת, שמא היה יום, והרי זו מילה שלא בזמנה שאינה דוחה שבת (משנה שבת קלז א. וראה ערך מילה).

• הקורא קריאת שמע בין השמשות לא יצא ידי חובתו, שמא הוא יום (ירושלמי ברכות א א. וראה ערך קריאת שמע).

• שחט בהמה בין השמשות אסור לשחוט את בנה או את אמה עד לילה שלמחרתו, שמא הוא לילה, ואם שחט אינו לוקה, שאין מלקים על הספק (רמב"ם שחיטה יב יז. וראה ערך אותו ואת בנו).

• אשה הרואה דם בבין השמשות של סוף ימי זיבתה ותחילת ימי נידתה, נותנים עליה חומר של זיבה וחומר של נידה, וכן כשראתה בבין השמשות של סוף ימי נידתה ותחילת ימי זיבתה (נדה נג ב. וראה ערך ימי זיבה; ימי נדה).

• שבת ויום כפורים סמוכים זה לזה ועשה מלאכה בין השמשות ואינו יודע באיזה מהם, ר' יוסי פוטר, שאני אומר מקצת מלאכה עשה היום ומקצתה למחר (משנה כריתות ד ב).

באיסורי דרבנן בשבת

באיסורי שבת שאינם אסורים אלא מדרבנן, נחלקו תנאים: לדעת רבי^[18] כל דבר שהוא משום שבות (ראה ערכו) לא גזרו עליו בין השמשות; וחכמים סוברים שגזרו על שבות אף בין השמשות (עירובין לב ב).

הלכה כרבי (רמב"ם שבת כד י; טוש"ע אורח חיים שז כב, שמב א). ונחלקו ראשונים בדעתו:

• יש סוברים שלרבי כל שבות מותרת בין השמשות (רש"י שבת לד א ד"ה אי).

• יש סוברים שלא התיר רבי אלא שבות שהיא לדבר מצוה או דוחק (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• ויש סוברים שרבי לא התיר כלל לעשות מעשה שהוא משום שבות, ולא אמר אלא שהעירוב שהניחו במקום שאי אפשר ליטלו אלא על ידי איסור שבות נחשב כאילו יכול ליטלו, ואין העירוב נפסל על ידי כך (ריטב"א עירובין לב ב, בשם הראב"ד. וראה ערך שבות).

דבר שבקל יוכל לבוא לידי חיוב חטאת, אף לרבי גזרו בין השמשות (תוספות עירובין לד א ד"ה ואמאי; רא"ש עירובין ד ד).

יש שנסתפקו אם לרבי מותר דבר שיש בו משום שתי שבותים (ראה ברטנורא עירובין ג ג, ותוספות רבי עקיבא איגר שם).

לדברי הכל מותר לעשר את הדמאי [ראה ערכו] (משנה שבת לד א), שאינו דומה לתיקון, שרוב עמי הארץ מעשרים הם (רש"י שם ד"ה אבל. וראה ערך דמאי).

עירוב בין השמשות

וכן מותר לערב ערובי-חצרות [ראה ערכו] (שבת לד א; רמב"ם עירובין א כא; טוש"ע אורח חיים שצג ב). והוא הדין שיתופי-מבואות [ראה ערכו] (רמב"ם שם; טוש"ע שם), וערוב-תבשילין [ראה ערכו] (מרדכי שבת שם; ר א בשו"ע אורח חיים תקכז א).

במה דברים אמורים בעירובי חצרות, אבל בעירובי תחומין אין מערבים לכתחילה בין השמשות (שבת לד א), שהוא חמור כעין של תורה, משום שיש לעירובי תחומין סמך מן המקרא (רש"י שם ד"ה בעירובי. וראה ערך ערובי תחומין).

בדיעבד כשעירב בין השמשות, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שעירובו עירוב, ואפילו כשעירב לשנים באופן המבואר לעיל בעירובי חצרות, ששני בין השמשות סותרים זה את זה, שניהם קנו ערוב (רש"י שבת שם, וראה שם בתוספות; רמב"ם עירובין ו יג; שו"ע אורח חיים תטו ב וג).

• ויש אומרים שאפילו בדיעבד אין עירובו עירוב, שלא אמרו שספק עירוב כשר (ראה ערך הנ"ל) אלא כשיש לעירוב חזקת כשרות, אבל בין השמשות אין לו חזקה (ר"ח ור"ת ורשב"א בתוספות שבת שם; רשב"א בחידושים שם. וראה מגן אברהם שם שהם חולקים אף באחד שהניח עירוב בין השמשות, וראה שער הציון לה ב ס"ק יד).

להיכנס לכתחילה לספק בין השמשות

יש ראשונים שכתבו שאין נכנסים לכתחילה לספק בין השמשות בדרבנן (מגיד משנה עירובין ו יג; ר"ן סוף פסחים), ולפיכך אין לספור ספירת העומר בבין השמשות, אפילו בזמן הזה שמצותו מדרבנן (ר"ן שם. וראה ערך ספירת העומר), והוא הטעם שאין מערבים לכתחילה עירובי תחומין בין השמשות, אפילו לדעת הסוברים שבדיעבד העירוב כשר (מגיד משנה שם, וראה לעיל); ויש מתירים לספור ספירת העומר בין השמשות בזמן הזה (תוספות מנחות סו א ד"ה זכר. וראה טוש"ע אורח חיים תפט ב, ובית יוסף וב"ח וט"ז ומגן אברהם שם. וראה ערך ספירת העומר).

בדבר התלוי בדעת האדם

בדבר התלוי ברצון האדם, כגון האומר ככר זו היום חול ולמחר קודש, לא חלה הקדושה על הככר בין השמשות מספק (עירובין לו א), שכן האדם עצמו מקפיד שלא תחול הקדושה על הככר עד שיהיה ודאי לילה (תוספות שם ב ד"ה דאי).

הערות שוליים