הגדרה^[1] - פסק הדין של בית הדין

גדרו

בגדרו של גמר דין מצינו הגדרות שונות, ונחלקו ראשונים בביאור הגדרתו. במקום אחד נאמר: כיצד הוא גמר דין, איש פלוני אתה חייב, איש פלוני אתה זכאי (סנהדרין ו ב; רמב"ם סנהדרין כא ג, ושם כב ד; טוש"ע חו"מ יב ב); ואילו במקום אחר מצינו שלא נקרא הגמר עד שיאמרו בית דין לחייב צא תן לו, אבל כשאמרו לו חייב אתה ליתן לו - עדיין לא נגמר הדבר (בבא קמא סח ב, ושם סט א; בבא מציעא יז א; רמב"ם גניבה ב טו). ונחלקו ראשונים:

צא תן לו

יש סוברים שפסק דין גמור אינו נחשב עד שיאמרו לו בית דין צא תן לו (תוספות בבא קמא סט א ד"ה חייב, ובבא מציעא יז א ד"ה חייב; רמ"ה סנהדרין ו ב; ראב"ן סנהדרין כד ב).

וכמה דינים תקפים משעה שאמרו לו צא תן לו:

• אם אמר לאחר זמן פרעתי על פי פסק בית דין, נאמן בשבועת היסת (ראה ערך היסת), אבל אם אמרו לו חייב אתה ליתן לו, אינו נאמן, ושכנגדו נשבע ונוטל, שכיון שמתחילה הוצרך לתבעו, אין דרכו לפרוע עד שיפסקו דינו פסק גמור (רב נחמן בבא מציעא שם ורש"י); ויש אומרים שנאמן (רב זביד בבא מציעא שם).

• ויש שביארו, שבחוב שנותנים לו זמן, גמר דין הוא כשאמרו חייב אתה ליתן, אכן בנזק, שאין נותנים לו זמן, גמר הדין הוא בצא תן לו (מאירי בבא קמא סח ב ד"ה כל).

• וכן בעל דין שקבל עליו שיהיה הדיין קרוב או פסול, שאינו יכול לחזור בו לאחר גמר דין (ראה ערך בית דין: פסול שקבלוהו), היינו כשיאמרו צא תן לו (ש"ך חו"מ כב סק"ה, לדעת התוספות בבא קמא ובבא מציעא שם).

• אם יש עדים שלאחר גמר דין תבעו לפרוע ולא פרע, הוחזק כפרן לאותו ממון, הואיל והעיז לעבור על פי בית דין, ואינו נאמן שוב לומר פרעתי; אבל אם אמרו לו חייב אתה ליתן לו, לא הוחזק כפרן, שסובר עדיין יש לבית דין לעיין בדינו (בבא מציעא שם ורש"י^[2]. וראה ערכים: החזק כפרן; שבועה; שבועת היסת).

• גנב שטבח או מכר לאחר גמר דין, פטור מארבעה וחמשה (ראה ערך ארבעה וחמשה), אבל אם אמרו לו חייב אתה ליתן לו - חייב (בבא קמא סח ב, ושם סט א), שמשנפסק הדין שוב אינו גנב אלא גזלן ופטור מארבעה וחמשה, אבל כל עוד שלא נפסק הדין עדיין גנב הוא (תוספות שם ד"ה חייב; שיטה מקובצת שם ד"ה צא תן לו; נמוקי יוסף שם).

אבל נחלקו באיסור שעל בית דין לעשות פשרה אחר גמר הדין (ראה סנהדרין ו ב. וראה ערך פשרה):

• יש סוברים שלענין זה אמרו בגמרא שאיש פלוני אתה חייב הוא גמר דין (ראה סנהדרין שם ורש"י), שכיון שקרוב הדין לגמור אסור להם להטעות את הזכאי (תוספות בבא קמא שם, וראה תוספות בבא מציעא שם; נמוקי יוסף שם).

• יש סוברים שאם כבר דקדקו בדין היטב, הרי זה כבר כגמר דין, שאילו היה יודע לא היה מתרצה לעשות פשרה (תוספות סנהדרין שם ד"ה נגמר הדין; רבנו יונה שם; ר"ן שם: אור זרוע סנהדרין א ב).

• ויש סוברים שאף לענין זה גמר דין כשיאמרו צא תן לו (שיטה מקובצת בבא מציעא יז א, בשם הרא"ש ובשם תלמידי הרבנו פרץ; סמ"ג עשין קו, ראה ב"ח חו"מ יב סק"ב; ש"ך חו"מ כב סק"ה), אלא משום שיש דינים שלא שייך בהם צא תן לו, נקטו בגמרא הלשון ששייך בכל הדינים (שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ש. וראה עוד שם, בשם תלמידי רבנו פרץ, ובש"ך חו"מ כב סק"ה).

חייב אתה ליתן לו

ויש חולקים וסוברים שגמר דין נחשב מיד כשאמרו איש פלוני אתה חייב כו', בין לענין האיסור לעשות פשרה משנגמר הדין, ובין בשאר עניינים, בין בקרקעות ובין במטלטלים (ריטב"א בבא מציעא יז א; מרדכי סנהדרין ג תרפז), וזוהי ששנינו: גמרו את הדבר, הגדול שבדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב (סנהדרין כט א. העיטור אות ק קבלת עדות).

והטעם שאינו נאמן לומר פרעתי כשאמרו לו חייב אתה ליתן לו (ראה לעיל):

• הואיל ולא אמרו לו צא תן לו, טועה וסובר שמא רוצים לעיין עוד בדינו (שיטה מקובצת שם, בשם ריטב"א), אבל בדבר שתלוי בבית דין הרי זה גמר דין (יד רמ"ה סנהדרין ו ב).

• או מפני שאין משמעות לשון זה שעכשיו יתן לו, אבל בצא תן לו משמע שמחייבים אותו לפרוע עכשיו, ונאמן לומר פרעתי (ריטב"א שם, בשם איכא דאמרי).

• או מפני שדווקא כשהזכירו לו סכום הממון מן הסתם פרעו, ו"צא תן לו", היינו הזכרת סך הממון (ריטב"א שם, בתירוץ א).

חייב אתה ליתן לו

יש מהראשונים שכתבו שאם הוסיפו ואמרו "חייב אתה ליתן לו", אין זה גמר דין (שיטה מקובצת בבא מציעא שם, בשם תוספות הרא"ש בבבא קמא), ואחרונים הסבירו, שאין זה משמע שחייב מהדין הגמור אלא מצדדים אחרים, אבל כשאמרו סתם "פלוני אתה חייב" וכן "צא תן לו", משמע שנתחייב בדין (גדולי תרומה שער יב ב).

ויש שכתבו, שכשאומרים "חייב אתה ליתן לו", נראה כמסתפקים עדיין בדבר (סמ"ע חו"מ כב סק"ח), שאין זלזול אם יחזרו לפטור אותו, שעדיין לא זיכו את חברו בפניו, אבל כשאומרים "אתה זכאי ואתה חייב", ששניהם לפניהם, זלזול הוא אם יחזרו בהם, ובודאי ברור להם הדין (שו"ת שבות יעקב א קנד). אבל חלקו עליהם, שגם אם אמרו לאחד הרי זה גמר דין (ש"ך שם סק"ה, וראה רדב"ז סנהדרין כב ד. וכן משמע בראשונים, ראה רבנו ירוחם מישרים נתיב א ד, מאירי סנהדרין כד ב, ושם כט א).

לקבלת עדים פסולים עליהם

אף בנוגע לבעלי דינים שקיבלו עליהם עדים פסולים, שאחרי גמר הדין אינם יכולים לחזור מקבלתם (ראה סנהדרין כד ב. וראה ערך פסולי עדות), נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שכאן הוא לאחר שהעידו העדים (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [פראג] תשח; רמ"א כב א).

• יש סוברים שהוא מיד כשאמרו לו בית דין, יהיה כמו שאמרת, אפילו לפני שהעידו (רבינו ירוחם מישרים א יג).

• יש חולקים וסוברים שאינו גמר דין עד שחייבוהו בית דין על פיהם (יד רמ"ה סנהדרין כד ב, ושם בבא בתרא ח קטו; נמוקי יוסף סנהדרין שם. וכן ראה נמוקי יוסף שם, ובית יוסף וב"ח חו"מ כב, בדעת הרמב"ם).

• ויש סוברים שיכול לחזור בו עד אחר שהוציא התובע ממון על פיהם, וכן בקבלת דיינים פסולים (רמב"ם סנהדרין ז ב, ראה טור חו"מ כב, לחם משנה שם, וש"ך חו"מ כב סק"ו, בדעתו. וראה ערך בית דין).

מהאחרונים יש שמחלקים: אם הנתבע קיבל עליו, אינו גמר דין עד שיאמרו צא תן לו, או שיתנו פסק בית דין בידו, או שיאמרו חייב אתה ויוציא ממנו התובע; אבל אם התובע קיבל עליו, גמר הדין בקבלת דיינים פסולים מיד שיאמרו איש פלוני אתה חייב, ובעדים פסולים מיד לאחר שהעידו (ב"ח כב).

לקבלת שבועה

אף בנוגע לשבועה, כגון שהתובע התחייב שבועה חמורה, ואמר לנתבע בפני בית דין הישבע ותיפטר, וכן להיפך, או שאמר הנתבע לתובע הישבע וטול, כשאין לו מן הדין ליטול בשבועה, שאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו (ראה ערך שבועה, ושם מחלוקת בדבר), נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שגמר הדין משאמרו לו בית דין הישבע (מאירי סנהדרין כד ב, בשם יש מפרשים; מרדכי בבא בתרא תקפב, לדעת רש"י ורבנו יואל ורשב"ם), או משקיבל על עצמו להישבע (רמב"ן בבא בתרא קכח א; שו"ת הריב"ש תצ), כיון שפסק הדין על עצמו ואמר הישבע (רמב"ן שם).

• יש שנראה מדבריהם שמיד כשאמר רצונך הישבע וטול, הרי זה גמר דין (ראה תוספות בבא מציעא לד ב ד"ה וחזר, בשם רבינו תם, ובבא בתרא קכח א לדעת רש"י), וכן במי שנתחייב שבועה ואמר בפני בית דין הריני משלם (רמב"ן בבא בתרא שם; רא"ש בבא מציעא ג ב).

• יש סוברים שכל זמן שנמצא בבית דין אינו גמר דין (רש"י שבועות לט א ד"ה פוטרין, ראה ב"ח חו"מ כב, וסמ"ע שם סק"כ וכא), אפילו שבית דין כבר אינם עסוקים באותו ענין (רבינו ירוחם מישרים נ ג; בית יוסף שם, לדעת רש"י).

• יש אומרים שכל שבית דין אינם עסוקים באותו ענין, אף שלא יצא מבית דין, הרי זה גמר דין (רמב"ן בבא בתרא שם, וסמ"ע שם בשם הר"ן ונמוקי יוסף, לדעת רש"י; ש"ך חו"מ כב ס"ק טז).

• יש חולקים על כל זה וסוברים שקבלה אינה כגמר דין, ורק לאחר שנשבע הרי זה גמר דין (תוספות בבא בתרא קכח א, בשם רבינו תם, וראה בבבא מציעא לד ב שחזר בו; מרדכי בבא בתרא תקפב, ועוד ראשונים רבים; רמב"ם סנהדרין ז ג; שו"ע חו"מ כב ג, וראה טור שם; ב"ח כב), והוא הדין למי שנתחייב שבועת היסת והפכה על שכנגדו (ראה ערך היסת. רמב"ם שם ד; טוש"ע שם), וכן במי שלא היה חייב שבועה, ואמר אשבע לך (רמב"ם שם ה; שו"ע שם ג).

• ויש חולקים וסוברים שאינו גמר דין עד שפסקו בית דין על פי השבועה (יד רמ"ה בבא בתרא קכח א אות קטו; הגהות מיימוניות סנהדרין ז ג, בשם ריב"א).

לאומר הריני משלם ואיני נשבע

לסוברים שבשבועה גמר הדין הוא אחר שנשבע, נחלקו במחוייב שבועה ואמר הריני משלם ואיני נשבע:

• יש סוברים שכל זמן שלא שילם יכול לחזור בו (רמב"ן בבא בתרא קכח א, בשם רבינו תם; טור חו"מ כב, לשיטה זו; בית יוסף חו"מ פז, לדעת הרמב"ם שבועות יא יז).

• יש סוברים שהיציאה מבית דין היא גמר הדין (אור זרוע סנהדרין ג יד; ב"ח חו"מ כב, לדעת הרמב"ם; רמ"א חו"מ כב ג, ראה ש"ך שם ס"ק יח בדעתו, וראה סמ"ע ס"ק כא שחלק), שהרי משקיבל עליו לשלם אינו מחוסר מעשה (רמב"ן בבא בתרא שם).

• ויש סוברים שגמר הדין משאמרו לו צא תן לו, אף על פי שעוד לא שילם (רמב"ן שבועות לט, וראה ש"ך שם בשמו).

מנין הדיינים

יש שקראו אף את העמידה למנין של הדיינים בשם גמר דין (סנהדרין לד א, ורש"י לב א ד"ה אינו חוזר; רמב"ם סנהדרין י ב, ושם יא א).

זמנו

ביום

בזמנו של גמר דין בדיני ממונות נחלקו תנאים:

• חכמים סוברים שאף על פי שאין מתחילים את הדין אלא ביום (ראה ערך דין), גמר הדין מותר בלילה (סנהדרין לב א, ושם לד ב).

• רבי מאיר סובר שאף גמר דין אינו אלא ביום (סנהדרין לד ב).

הלכה כחכמים (רמב"ם סנהדרין ג ד; טוש"ע חו"מ ה ב). על המשא ומתן של הדיינים בלילה, ראה ערך דין.

בדיני נפשות לדברי הכל גמר הדין אינו אלא ביום (סנהדרין לב א; רמב"ם סנהדרין יא א).

קבלת עדות

קבלת עדות כתחילת דין, ואין מקבלים אלא ביום (תוספות ראש השנה כה ב ד"ה כגון, וסנהדרין לד ב ד"ה יום; רמב"ם סנהדרין ג ד; רמב"ן בבא בתרא קיד א; שו"ע חו"מ כח כד), וכן קיום שטרות (רמב"ם שם), שצריך קבלת עדות (כסף משנה שם. וראה ערך קיום שטרות).

ומה שאמרו עדים כגמר דין דומים (ראה שבועות ל ב. וראה להלן: עמידה וישיבה בגמר דין):

• יש אומרים שזה לגבי העדים (ב"ח חו"מ כח; פרישה חו"מ יז אות ב; חידושי הגהות לטור שם אות ו; טורי אבן ראש השנה כה ב), שאצלם הוא גמר דין לענין מה שצריכים לעמוד (ראה להלן שם), אבל לגבי הדיינים קבלת העדות כתחילת דין, שלאחר חקירתם הם מתחילים לדון (חידושי הגהות שם, וראה טורי אבן שם).

• יש שהסבירו שבקבלת עדות התחלת וגמר הדין באים כאחד, ולכן אף שגמר דין הם אינם אלא ביום (מאירי סנהדרין לד ב).

• יש שהסביר שקבלת עדות היא גם כתחילת הדין, לפי שעדיין לא גמרו הדבר, וגם כגמר דין, לפי שעל פיה יגמר הדין, ומדמים אותה לחומרא לתחילת דין לענין קבלתה ביום, ולגמר דין לענין עמידה בשעת העדות (פלפולא חריפתא בבא בתרא ח אות י).

• ויש מי שכתב לחלק בין עדות קידוש החודש, שהיא כתחילת דין (ראה ראש השנה שם, וראה להלן), כיון שבית דין גומרים הדין באותו יום, אבל בשאר דינים היא כגמר דין, שהרי בית דין יכולים לגמור הדין ביום אחר (פני יהושע ראש השנה שם).

על תחילת דין וקבלת עדות אם בדיעבד כשר בלילה, ראה ערך דין.

בקידוש החודש

אף על פי שקידוש החודש כגמר דין, אין מקדשים את החודש בלילה, שנאמר בו: כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב (תהלים פא ה. ראה ראש השנה ח ב), וחק הוא בגמר דין, ונקרא משפט, לומר שאף זה ביום כמשפט (ראש השנה כה ב ורש"י. וראה ערך קדוש החודש).

ביום תחילת הדין

גמר דין של דיני ממונות מותר לעשות בו ביום שהתחילו לדון, אבל דיני נפשות גומרים בו ביום לזכות, אבל לא לחובה, שמא ימצאו לו זכות (סנהדרין לב א ורש"י; רמב"ם סנהדרין יא א. וראה ערך דיני ממונות וערך דיני נפשות), ומכל מקום למחר גומרים את דינו, שאין לענות את הדין (מאירי שם).

על איסור לדון ולגמור את הדין בערב שבת ויום טוב, ראה ערך בית דין.

על איסור גמר דין סמוך לזמן תפילה, ראה ערך תפלה.

עמידה וישיבה בגמר דין

בשעת גמר הדין, הדיינים בישיבה ובעלי הדינים בעמידה (שבועות ל ב; רמב"ם סנהדרין כא ג; טוש"ע יז א), אפילו שבתחילת דין - אם רצו - מושיבים את בעלי הדינים (ראה ערך דין), שנאמר: וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה (שמות יח יג. שבועות שם; רמב"ם שם), או שלמדים מעדים שצריכים לעמוד בשעת עדותם, שנאמר: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים (דברים יט יז. לשון ב בשבועות שם). ויש שכתבו שדין זה מדרבנן (שו"ת הריב"ש רסו; המגיה לט"ז חו"מ יז; סמ"ע שם סק"ה. וראה להלן: בדיעבד).

איזהו גמר דין: איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב (רבינו חננאל שבועות שם; רא"ש שם ד ה; רמב"ם שם; טוש"ע שם. וראה לעיל: גדרו).

קבלת עדות

יש מהראשונים סוברים שכיון שקבלת עדות כגמר דין, צריכים אף בעלי הדינים לעמוד בשעת קבלת העדות (תוספות סנהדרין יט ב ד"ה ינאי; ר"ן שבועות ל ב; מאירי סנהדרין שם; ב"ח חו"מ יז). ויש חולקים (תוספות שבועות ל א ד"ה שאם; ר"ן סנהדרין שם; ב"ח שם, לדעת הטור).

הדיינים צריכים לישב בשעת קבלת העדות (ראה ירושלמי סנהדרין ז ח, ור"ן שבועות ל ב, ורא"ש שם ד ה; שו"ע כח ו).

אם ישבו

יש שכתבו שלא אמרו אלא שאם עומדים אינם רשאים לישב, אבל אם ישבו אינם צריכים לעמוד, והוא הדין לעדים בשעת קבלת עדות (בית יוסף חו"מ כח, בשם מרדכי ישן; ב"ח שם יז).

בדיעבד כשלא עמדו

• בדיעבד, כשישבו בעלי הדין בגמר דין, או העדים כשהעידו, או שהדיינים עמדו - הדין דין (ר"ן שבועות ל ב, ושם בשם הרשב"א; רא"ש שבועות ד ה; בית יוסף חו"מ יז; טוש"ע יז א וכח ו), והעמידה אינה אלא לכתחילה (ר"ן שם. וראה שו"ת חות יאיר כב וכג), אף שהיא מהתורה (תוספות זבחים טז א ד"ה מה ליושב. וראה לעיל שיש אומרים שהיא מדרבנן).

• יש סוברים שאף בדיעבד כשהעידו בישיבה, או כשהדיינים בעמידה - אין עדותם עדות, ואין דנים על פיה (תוספות יבמות קג א ד"ה בין עומד; רא"ש שבועות שם, בשם יש רוצים לומר).

• ויש מחלקים: עמידת העדים וישיבת הדיינים מן התורה ומעכבת, אבל עמידת בעלי הדין מדרבנן לכתחילה (לבוש יז, וראה להלן דעתו בבית דין שאינם מומחים).

דיינים שאינם מומחים

יש סוברים שאין חיוב עמידה בזמן הזה שאין דיינים מומחים (מרדכי שבועות ד תשסא, בשם ר"א בר"ש; לבוש חו"מ יז, וב"ח שם), אלא שיש שכתבו שנהגו גם לכתחילה בישיבה (מרדכי שם), ויש שכתבו שמדרבנן צריכים לעמוד, ובדיעבד כשר (לבוש שם וב"ח שם).

תלמיד חכם

תלמיד חכם ועם הארץ שבאו לדין מושיבים את התלמיד חכם משום כבוד התורה, ואומרים גם לעם הארץ לישב, ואם לא ישב אין מקפידים (שבועות ל ב; טוש"ע יז ב), וכן אם העד תלמיד חכם (שבועות שם; טוש"ע כח ה), ואף על פי שהעמידה היא עשה, שנאמר: וְעָמְדוּ, עשה של כבוד תורה עדיף (שבועות שם. ראה ערך כבוד חכמים וערך קימה והידור).

מלך

• מלך, אין מושיבים אותו, ואף שכבודו עדיף מכבוד תלמיד חכם, שהרי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (ראה ערך מלך), לפי שכבודו הוא כדי שתהא אימתו עלינו (ראה ערך הנ"ל), ובמשפט נאמר: לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ (דברים א יז. ר"ן סנהדרין יט א, בשם הר"ר דוד).

• יש סוברים שמושיבים גם את המלך, שיש לבית דין רשות למחול, ולא אמרו לינאי המלך עמוד על רגליך (ראה סנהדרין שם), אלא מפני שישב בלא רשות בית דין (רבנו יונה שם; ר"ן שם ומאירי שם, בשם יש מפרשים), או ששמעון בן שטח באמת טעה, שלא היה לו לביישו (ר"ן שם).

• ויש חולקים וסוברים שבשעת גמר דין צריך בעל הדין לעמוד, אפילו מלך או תלמיד חכם (מאירי שם, בשם יש מפרשים).

יש מצדדים לומר שבדיני נפשות, בין תלמיד חכם ובין מלך עומד (תוספות זבחים טז א ד"ה מיושב בתירוץ ב).

על עמידה בסמיכה אם חשובה כעמידה או כישיבה, ראה ערך דין.

המנהג כיום

כתבו ראשונים שכבר נהגו כל בתי דינים בישראל שמושיבים בעלי הדינים והעדים, שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם (רמב"ם סנהדרין כא ה; טוש"ע חו"מ יז ג), ומכל מקום העדים ובעלי הדינים בעצמם יחושו לכבוד התורה והמצוה לקיים מצות ויעמדו (ב"ח וש"ך שם סק"ז).

ואחרונים כתבו שנהגו בהרבה בתי דינים גם עתה להעמיד העדים ובעלי הדין, על כל פנים בגמר הדין (ערוך השלחן חו"מ יז ה).

שלא בפני בעל דין

בדיני נפשות

אין גומרים דינו של אדם בדיני נפשות אלא בפניו (סנהדרין עט ב; רמב"ם רוצח ד ז, וסנהדרין יד ז), שנאמר: עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט (במדבר לה יב. רש"י בבא קמא מה א ד"ה מה). לפיכך רוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים שנגמר דינם, כולם פטורים (סנהדרין שם; רמב"ם שם ושם), שכיון שאין מכירים אותו אין זה בפניו (רש"י שם; רדב"ז סנהדרין שם)^[3].

בדיני ממונות

בדיני ממונות פוסקים את הדין שלא בפני בעל דין (שו"ת הרשב"א א אלף קיח; שו"ע חו"מ יח ו), שהרי אם תהיה לו אחר כך ראיה לסתור הדין - יסתור (שו"ת הרשב"א שם; לבוש שם; סמ"ע ס"ק יג), מה שאין כן בדיני נפשות לאחר שנתקיים הפסק (סמ"ע שם), או לפי שבדיני נפשות גזרת הכתוב היא (לבוש שם; ט"ז שם).

• יש סוברים שאף בדיני ממונות לכתחילה אין פוסקים אלא בפניו (ב"ח חו"מ יג; תומים שם סק"ד; קצות החושן שם סק"ח), ולפיכך אם הוצרכו לשאול דבר מבית דין הגדול, בית דין הגדול מודיעים להם דעתם, אבל לא יפסקו את הדין (נמוקי יוסף סנהדרין י א; שו"ע חו"מ יג ו).

• ויש סוברים שאין הבדל בין לכתחילה לדיעבד, אלא שכשלא טענו בעלי הדין את טענותיהם לפני אותו בית דין אין יכולים לפסוק שלא בפניהם (סמ"ע חו"מ יח ס"ק יג; ש"ך שם יג סק"ח; נתיבות המשפט שם יג סק"ח, ושם יח סק"ז; ערוך השלחן שם יג יא).

בעלי הדין בעצמם יכולים לשלוח טענותיהם בכתב, והבית דין ישלח להם פסק הדין, שהרי זה כעומדים לפניו לדין (ט"ז שם יח ו; ערוך השלחן שם).

כשחסר מהדיינים

הסתלק אחד מהם

גמר הדין צריך להיות על פי הדיינים שישבו בדין, ולפיכך אם סילק אחד את עצמו, אין השנים יכולים לגמור את הדין (שו"ת הרשב"א ב קד; אור זרוע סנהדרין א ה; הגהות אשר"י סנהדרין א ה; בית יוסף ושו"ע חו"מ יח ד), כיון שמתחילה ישבו על דעת שלשה (אור זרוע והגהות אשר"י שם), והוא הדין אם ביררו להם אפילו עשרה (ראה ערך פשרה. שו"ת הרשב"א שם; שו"ע חו"מ יג ז), שאין הולכים אחר הרוב כשהמיעוט איננו, שאילו היה שמא היה מראה טעם להוכיח כדבריו (רשב"א שם).

כשידוע להיכן הדין נוטה

יש סוברים שאם יודעים להיכן הדין נוטה יכול להסתלק והם יגמרו (ב"ח חו"מ יב ויח, בדעת הגהות אשר"י; ש"ך שם יח סק"ה); ויש חולקים, שגמר הדין צריך להיות בשלשה, שמא יראו זכות ויאמרו בשעת גמר דין (נתיבות המשפט חו"מ יח סק"א).

ויש שכתבו שאף לדעה הראשונה, הרי זה מפני שסוברים שזה נקרא גמר דין (ראה לעיל; איסור עשיית פשרה, דעת התוספות סנהדרין), אבל להלכה שגמר דין הוא כשאומרים איש פלוני אתה זכאי כו', אינם יכולים לגמור הדין (תומים שם סק"ד, בדעת הגהות אשר"י לפי הב"ח).

איני יודע

היו יותר משלשה ואחד אומר איני יודע, יש אומרים שאף זה דומה לנסתלק, ואין גומרים את הדין (שו"ת הרשב"א שם; שו"ע חו"מ יג ז); ויש אומרים שאינו דומה, שבנסתלק יש לומר שאם היה כאן היה אומר טעם לדבריו, מה שאין כן זה שהוא כאן ואומר איני יודע (רמ"א יח א וד, וסמ"ע שם ס"ק יא).

תקפו

הרי הוא כמת

מי שנגמר דינו למיתה, הרי הוא כהרוג (סנהדרין עא ב; רמב"ם ממרים ז ט), ואין לו דם (רמב"ם שם) - שההורגו פטור (ראה אור שמח רוצח ב ט), וכן החובל בו פטור (תוספתא בבא קמא ט טו; ערכין ו ב), שאין לו דמים ועומד הוא להיחבל (רש"י ערכין שם ד"ה פטורין).

אמר עליו אחר "ערכו עלי" (ראה ערך ערכין), או שהעריך את עצמו - אינו חייב כלום (ראה ערכין ו ב, מחלוקת תנאים), לפי שהמת אין לו ערך (רמב"ם ערכין א יג), וכתבו אחרונים שאפילו ברח ולא נהרג (משנה למלך שם), לפי שאין הטעם מפני שעומד ליהרג ואינו שוה כלום, אלא לפי שהגמר דין עושה אותו כמת (משנה למלך שם).

איסור הנאה בשור הנסקל

שור שהמית את האדם ונגמר דינו להיסקל, שהוא אסור בהנאה (ראה ערך שור הנסקל) - יש סוברים שמשעת גמר דין נאסר (ראה מנחת חינוך נב, בדעת הרמב"ם נזקי ממון יא י, וראה רמב"ם מאכלות אסורות ד כב); ויש סוברים שמחיים אינו נאסר, אלא לאחר מיתתו (רבינו תם בתוספות סנהדרין פ א ד"ה בשור, וזבחים עא א ד"ה אפילו. וראה ערך שור הנסקל).

סתירתו

הביא עדים לזכותו

מי שנתחייב בבית דין, והביא עדים או ראיה לזכותו, סותר את הדין (סנהדרין לא א ורש"י; רמב"ם סנהדרין ז ו; טוש"ע חו"מ כ א, וראה שם טז א, ושם פז ל), אף על פי שכבר נגמר הדין (ירושלמי שם ג יב; רמב"ם וטוש"ע שם). ולא קבעו חכמים זמן לדבר, אלא כל זמן שיביא ראיה - יסתור (מרדכי שם תשח, בשם הר"מ; טור שם: ואפילו אחר כמה ימים), ואפילו אם פרע כבר (המאור שם, וראה באור הגר"א לשו"ע שם סק"ב; טוש"ע שם).

נתנו לו בית דין זמן להביא ראיה והביא אחר הזמן, או שאמר אין לי ראיה ואחר כך הביא, ראה ערך דין, וערך זמן בית דין.

בדיני ממונות

גמרו את הדין בדיני ממונות וידעו שטעו, מחזירים בין לזכות ובין לחובה (סנהדרין לב א ורש"י; רמב"ם סנהדרין יא א. וראה ערך טעות דיינים^[4]).

בדיני נפשות

בדיני נפשות יש הבדל בין גמר דין לזכות, לגמר דין לחובה - שאם טעו וחייבו את הפטור, חוזרים ודנים אותו; אבל אם טעו ופטרו את המחוייב, אין מחזירים אותו (סנהדרין שם; רמב"ם שם י ט, ושם יא א).

יצא מבית דין חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות - מחזירים אותו; ואם יצא זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה - אין מחזירים אותו (סנהדרין לג ב. וראה ערך מסית, שדינו להיפך).

הוציאוהו למיתה

גמר דין למיתה סותרים אפילו כשכבר הוציאו את הנידון למיתה, ואמר אחד או שאמר הנידון עצמו יש לי ללמד עלי זכות, ומחזירים אותו אפילו ארבע וחמש פעמים, אם יש ממש בדבריו (משנה סנהדרין מב ב; רמב"ם יג א. וראה ערך מיתת בית דין).

ונחלקו שתי לשונות בגמרא כשלא ראינו שסתרו את דינו אם חוששים שמא ראו לו זכות אחר גמר דין, כיון שדבר שאינו שכיח הוא (גטין כח ב, ושם כט א). ויש מפרשים אף לסוברים שאין חוששים אינו אלא כשראו שהניחוהו בבית הסקילה (רמב"ם תרומות ט ב, וכפירוש כסף משנה שם. וראה ערך עגונה).

ברח

נגמר דינו וברח, ובא לפני אותו בית דין, אין חוזרים לדון את דינו, שמא יזכה (מכות ז א ורש"י; רמב"ם יג ח), אבל בית דין אחר שבארץ ישראל סותרים דין שנגמר לפני בית דין שבחוץ לארץ (מכות שם; רמב"ם שם), מפני זכותה של ארץ ישראל (מכות שם), אולי תועיל למצוא לו זכות (רש"י שם ד"ה אין), אבל נגמר דינו בארץ, כל מקום שיעמדו שנים ויעידו שנגמר דינו הרי זה יהרג (מכות שם; רמב"ם שם ז. וראה ערך דיני נפשות).

בית דין אחר

אין בית דין חוזרים ודנים דין שנפסק בבית דין אחר, שאין בית דין מדקדקים אחר בית דין (תשובות הרא"ש שם, הובאה בבית יוסף חו"מ יב)^[5].

על סתירת הדין מחמת טעות, ראה ערך טעות דיינים.

הערות שוליים