הגדרה^[1] - הגונב ממון חברו, בתורת חשוד ובלתי נאמן

בעדות

הגנב פסול לעדות (סנהדרין כו ב - כז א; רמב"ם עדות י ד; טוש"ע חו"מ לד ז) משעת גניבתו (רמב"ם שם, על פי גמ' שם כז א; טוש"ע שם), ופסולו מן התורה, שאף על פי שהגנב אינו לוקה (ראה ערך גנבה), ואין רשע פסול לעדות מן התורה אלא אם כן עשה עבירה שחייבים עליה מלקות (ראה ערך פסולי עדות), מכל מקום הואיל ולוקח ממון שאינו שלו בחמס, הרי התורה אמרה: כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ (דברים יט טז), כגון הגנב (רמב"ם שם, על פי מכילתא משפטים, כספא כ), או: אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס (שמות כג א), כגון גנב (טור חו"מ לד, על פי סנהדרין כז א)^[2].

החולק עם גנב

אכן החולק עם הגנב אינו פסול לעדות (ריב"ש רסו, על פי בבא מציעא י ב; רמ"א שם ז), לפי שבני אדם טועים וסוברים שאין האיסור אלא בגנב עצמו, ולא בחולק עמו (באור הגר"א שם סק"י, ושער המשפט שם סק"ה, ואבן האזל גנבה א יד, על פי גמ' שם ה ב), ונחלקו אחרונים:

• יש אומרים שאין הדברים אמורים אלא בחולק עם הגנב באופן כזה שאין שם חיוב להחזיר את הגנבה עצמה, כגון שהוא לאחר יאוש (ראה ערכו) ושינוי-רשות (ראה ערכו), שאף על פי שחייב לשלם, מכל מקום כיון שאין משל חברו בידו, והוא לא גנב ולא גזל - אינו פסול לעדות; או כגון שכבר החזיר הגנבה בכפיית בית דין, שבגנב וגזלן אינם כשרים בכך (ראה ערך גזלן), לפי שעברו על לאו וצריכים תשובה גמורה, אבל בחולק עם הגנב - כל שהוציא ממון חברו מידו הוכשר; אבל אם עדיין חייב להחזיר הדבר עצמו הוא פסול, מפני שמעכב ממון חברו בידו, והרי זה ככופר בפקדון שפסול לעדות (ראה ערך הנ"ל), אף על פי שבא לידו בהיתר, ולא עבר על איסור בשעה שלקח מרשות הבעלים (תומים שם סק"ה).

• יש אומרים שאף שהדבר בעין וחייב להחזיר - אינו פסול לעדות, מפני שהוא כגונב מן הגנב, שאין לו דין גנב, מאחר שכבר יצא מרשות הבעלים בגנבתו של הראשון (קצות החושן שם סק"ג).

• ויש מחלקים: אם החולק עם הגנב עשה שינוי בגנבה, באופן שפעל עכשיו להוציאה לגמרי מרשות הבעלים (ראה ערך שנוי), נעשה אף הוא גנב ופסול לעדות, אבל אם לא עשה שום שינוי, ולא הוסיף בגנבה זו על הראשון כלום - אינו פסול לעדות (נתיבות המשפט שם סק"ה).

מורה היתר לעצמו

אריס שלקח דבר מועט מן הפירות שבכרו ביומי ניסן וביומי תשרי, אף על פי שלקח שלא מדעת הבעלים, אינו גנב, וכשר לעדות (סנהדרין כו ב, ורש"י ד"ה באריסא; רמב"ם שם ח; טוש"ע שם טו), ונחלקו בפירושו אם האריס מורה היתר לעצמו ליטול דבר מועט יותר על חלקו מפני טרחו, וחושב שבעל הבית לא יקפיד (רש"י שם; טור שם); או שמצד האמת אין בעל השדה מקפיד עליו (רמב"ם שם; שו"ע שם).

בשבועה

גנב המחוייב שבועה, אינו נאמן בשבועה, לפי שהוא חשוד שישבע לשקר, לפיכך הלוקח מן הגנב, בזמן שחייב להחזיר הגנבה לבעלים, והוא עושה דין עם הגנב (ראה ערך תקנת השוק), הרי הוא נשבע בנקיטת חפץ (ראה ערך שבועה), ונוטל מן הגנב, שאין הגנב יכול להישבע מפני שהוא חשוד על השבועה (רמב"ם גנבה ה ה, על פי משנה שבועות מד ב; טוש"ע חו"מ שנו ה, וסמ"ע ס"ק טו).

בטומאה וטהרה

הגנבים שנכנסו לתוך הבית, דינם כעם הארץ (ראה ערכו) המטמא מה שנגע (טהרות ז ו), ונחלקו תנאים במקום הטומאה:

• יש אומרים שכל הבית טמא - מכיון שהגנבים הולכים ומחפשים את כל הבית (ר"ש שם) - מלבד מקומות עמוקים שבבית, שאין הגנבים יכולים להיכנס לשם (רבי מאיר בתוספתא טהרות (צוקרמאנדל) ח ו).

• יש אומרים שאין טמא אלא עד מקום שהם יכולים לפשוט את ידם וליגע ממקום הגנבה (חכמים שם).

• ויש אומרים שאין טמא אלא מקום רגלי הגנבים (סתם משנה שם), כלומר המקומות שגנבו משם הכלים, שכיון שגנבו משם הכלים נגעו גם באותם שלא לקחו, אבל בחדרי הבית שלא נגנבו משם כלים שמא היו סבורים שיש שם אנשים ויראים להיכנס שם (פירוש הרא"ש שם), וכן הלכה (רמב"ם משכב יב יג).

כשעשו תשובה

הגנבים שעשו תשובה והחזירו - מעצמם, ולא מחמת יראה (רמב"ם שם יד) - נאמנים לומר לא נגענו (משנה חגיגה כו א, לפי גמ' שם; רמב"ם שם) במה שיש בתוך הכלים (רש"י שם ד"ה נאמנים), ובשאר הדברים שהיו בבית (רמב"ם שם).

הממון שבידו

קנייה מגנב

אסור לקנות מן הגנב את החפץ שגנב, ועון גדול הוא, שהרי מחזיק ידי עוברי עברה, וגורם לו לגנוב גנבות אחרות, שאם לא ימצא לוקח אינו גונב, ועל זה נאמר: חוֹלֵק עִם גַּנָּב שׂוֹנֵא נַפְשׁוֹ (משלי כט כד. רמב"ם גנבה ה א; טוש"ע חו"מ שנו א), ובתורת משל אמרו: לא העכבר הוא הגנב, אלא החור (קדושין נו ב), שאלמלא החור שהעכבר מצניע שם גניבתו לא היה גונב (רש"י שם ד"ה אלא חורא). וכן אסור לסייע לגנב בשום דבר כדי שיגנוב (ריב"ש קח; בית יוסף ורמ"א שם).

קניית דבר שחזקתו שהוא גנוב

כל דבר שחזקתו שהוא גנוב אסור ליקח אותו, וכן אם רוב אותו הדבר שהוא גנוב אין לוקחים אותו (רמב"ם שם ו א; טוש"ע חו"מ שנח א), היינו בין שחזקת אותו דבר עצמו שהוא גנוב, ובין שדבר זה עצמו אינו בחזקת גנוב אלא רוב דבר ההוא הוא בחזקת גנוב (סמ"ע שם סק"א).

קנייה מאומן

לפיכך כל אומן שמכר דבר מהדברים שאינם שלו בהלכות מדינה (ראה ערך גנבה) אסור ליקח ממנו (רמב"ם גנבה ו ט; שו"ע שנט יב), מפני שהם בחזקת גנבה (רמב"ם שם), כגון מוכין שמכרם הסורק במקום שנהגו שהם לבעל הבית, אסור ליקח ממנו, אבל לוקחים ממנו כר מלא מוכין, וכסת מלאה מוכין (תוספתא בבא קמא (ליברמן) יא יב; גמ' שם קיט ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאפילו אם גנב אותם - קנה בשינוי (גמ' שם); ואם מכר האומן דברים שהם שלו בהלכות מדינה, לוקחים ממנו, ואם אמר: הטמן - אסור (רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[3].

קנייה מנשים עבדים וקטנים

אין לוקחים מן הנשים ומן העבדים ומן הקטנים אלא דברים שחזקתם שהם שלהם מדעת הבעלים (רמב"ם שם ד; טוש"ע שם ה), כגון נשים שמכרו כלי פשתן בגליל או עגלים בשרון, ולוקחים ביצים ותרנגולים בכל מקום (משנה שם; רמב"ם וטוש"ע שם) מכל אדם (רמב"ם וטור שם), וכולם שאמרו: להטמין - אסור (משנה שם; רמב"ם וטוש"ע שם).

קבלת פקדונות מנשים עבדים וקטנים

אין מקבלים פקדונות לא מן הנשים ולא מן העבדים ולא מן התינוקות (תוספתא בבא קמא (ליברמן) יא א; בבא בתרא נא ב; רמב"ם אישות כב לב ושאלה ז י; טור אה"ע פו), שיש לומר גנבום מבעליהם ומאדוניהם, והתינוקות גנבו מבית בעל הבית שהם דרים שם, ואסור לסייע ידי עוברי עברה, וכשלא יקבלו מהם יחזירום למקום שגנבו שם (רשב"ם שם ד"ה לא מן הנשים).

אכן אם קיבל מן האשה ומן העבד - יחזיר להם (תוספתא וגמ' ורמב"ם וטוש"ע שם), ואפילו הבעל עומד וצווח שלי הוא (טור שם), שאין להחזיקם בגנבים (רשב"ם שם ד"ה יחזיר לאשה).

מתה האשה, יחזיר לבעלה, מת העבד יחזיר לרבו (תוספתא וגמ' ורמב"ם וטוש"ע שם), ואפילו נשתחרר קודם שמת (רשב"ם שם ד"ה יחזיר לרבו; טור שם), שמסתמא גנבו מבית אדוניו (טור שם), ובחייו שהוא מוחזק בו, אומרים שמא שלו הם או פקדון הוא בידו, אבל לאחר מותו שאין אדם מוחזק בו אומרים מסתמא של האדון הוא וגנבו (עליות דרבנו יונה שם)^[4].

הערות שוליים