הגדרה^[1] - איסור אכילת מאכלי היתר שנתבשלו בכלים של גוים ונפלט לתוכם טעם האיסור שהיה בלוע בכלים

האיסור ומקורו

קדירה שבישל בה גוי, כשחוזר ישראל ומבשל בה, אם לא הוכשר קודם לכן על ידי הגעלה וכיוצא (ראה ערך הגעלה), פולט בליעתו לתוך של ישראל ואוסרתו באכילה (רש"י פסחים מד ב ד"ה גיעולי), ודבר זה נקרא גיעולי גוים (גמ' שם).

איסור זה הוא מן התורה, שנאמר בכלי מדין: כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר וגו' וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם (במדבר לא כג).

• "כל דבר אשר יבוא באש" לבשל בו כלום, "תעבירו באש", שכדרך תשמישו הגעלתו, מה שתשמישו על ידי חמין - כגון יורות וקומקמוסין, שמרתיחים אותן על האור (רש"י פסחים שם) - יגעילנו בחמין; ומה שתשמישו על ידי צלי, כגון השפוד והאסכלה, ילבננו באור (רש"י על התורה שם ד"ה כל דבר, וד"ה תעבירו באש).

• "וכל אשר לא יבא באש", שאין תשמישו על ידי האור, כגון כוסות וצלוחיות שתשמישן בצונן ולא בלעו איסור, אם הוא כלי מתכת - "תעבירו במים", שמטבילן ודיו (ראה ערך טבילת כלים. רש"י שם ד"ה וכל אשר וד"ה תעבירו במים).

ואשר לא יבא באש, היינו כלים שתשמישם בצונן ולא בלעו איסור, תעבירו במים, היינו הדחה במים במריקה ושטיפה (רמב"ן על התורה שם ד"ה וכל אשר, על פי ספרי מטות קנח).

מהות השם

במהות השם גיעולי גוים נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שנקראו כך על שם פליטת טעם האיסור בהיתר (כן משמע ברש"י פסחים שם), שכל גיעול פירושו פליטת דבר הבלוע בדבר אחר, כמו: כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים (שמואל ב א כא) - לא קבל המשיחה שמושחים מגן של עור בחלב מבושל, כדי להחליק מעליו מכת חץ או חנית, שלא יקוב העור (רש"י ויקרא כו יא ד"ה ולא תגעל), וכן וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם (ויקרא כו ל) ביאורו שאפלוט אתכם (הכתב והקבלה שם יא, לדעה זו).

• ויש מפרשים שנקראו כך מלשון מיאוס, שהנפש מואסת בשמנונית הנבלעת בכלי, וגיעולי גוים כוונתם הסרת ההגעלה, כמו: וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם (ויקרא שם ל. פירוש המשניות לרמב"ם זבחים צו ב), ואף כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים (שמואל שם) באורו ששם נמאס מגינו כי לא נושע על ידו (מחברת מנחם, געל).

איסור דאוריתא

ונחלקו תנאים באיזה כלי אסרה תורה געולי גוים:

• יש אומרים שאפילו כלי שאינו בן יומו - היינו שלא השתמשו בו באותו מעת לעת באיסור - אסור, והתבשיל שבישלו בו אסור באכילה, ואף על פי שאחר מעת לעת כבר נפגם טעמו, לדעתם נותן טעם לפגם אסור (ראה ערך נותן טעם לפגם), שאף בכלי בן יומו אי אפשר שלא יפגם טעמו במקצת, אחר שעבר לילה אחד, ומכל מקום אסרתו תורה (עבודה זרה סז ב, לדעת רבי מאיר, ורש"י ד"ה ואידך)

• יש אומרים שנותן טעם לפגם בכל מקום מותר, ומכל מקום כאן אסרה תורה אפילו אינו בן יומו, וחידוש הוא בגעולי גוים, ואין למדים מכאן למקום אחר (ראה ערך חדוש), שהרי אף בבן יומו אי אפשר שלא יפגם קצת ואסרתו תורה (פסחים מד ב, לדעת חכמים).

• ויש אומרים שלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה בלבד, אבל אינה בת יומה מותרת, מפני שנותן טעם לפגם מותר (פסחים שם, לדעת רבי עקיבא; עבודה זרה שם, לדעת רבי שמעון), וכן הלכה (רב שם ושם; רמב"ם מאכלות אסורות יז ב; טוש"ע יו"ד קג ה וקכב ב).

איסור דרבנן

ומכל מקום לכתחילה אסרו חכמים להשתמש בכלי גוים שאינם בני יומם (עבודה זרה עה ב; רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד קכב ב), גזירה משום כלים בני יומם (גמ' שם עו א; מאירי שם; טוש"ע שם), או מפני שאין מבטלים איסור לכתחילה, אפילו טעם פגום (תוספות רי"ד שם; מאירי שם); אבל בדיעבד אם בישלו בכלים שאינם בני יומם - התבשיל מותר (גמ' שם עה ב; רמב"ם וטוש"ע שם), והחמירו על הקדרה יותר מעל התבשיל, לפי שהקדרה היה בה איסור גמור בתחילה, קודם שנפגם הטעם, אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם (תוספות שם עו א ד"ה מכאן), ועוד שבתבשיל אין מקום לגזור שמא יבוא לאכול גם מה שנתבשל בבת יומה, שלא שכיח לבשל בבת יומה מאחר שלכתחילה אסור לבשל אפילו בשאינה בת יומה (רא"ש שם ה לו, בתירוץ השני), אבל בקדרה אם נתיר לבשל באינה בת יומה יבוא לבשל גם בת יומה (הגהות אש"רי שם, לתירוץ זה).

כלי שאין ידוע אם הוא בן יומו

בכלי גוים שאין ידוע אם הם בני יומם או לא, נחלקו ראשונים:

• רוב הראשונים סוברים שסתם כלי גוים בחזקת שאינם בני יומם (תוספות עבודה זרה לח ב ד"ה אי, בשם רש"י ורבנו תם ור"י; רמב"ן ור"ן שם לה ב; מרדכי שם תתלב; רשב"א בשו"ת א תצז, ובתורת הבית הארוך ד ד; מאירי שם עה ב, בשם רוב המפרשים), לפי שדרך הגוים להדיח יפה כליהם, ובכלי שמבשלים בו היום אין מבשלים בו עד מחר, ולפיכך הם בחזקת אינם בני יומם (הגהות שערי דורא נט), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד קכב ו).

• יש סוברים שסתם כלים של גוים אסורים מספק (מאירי שם לח ב, ושם לט ב, בשם גדולי המפרשים; כן משמע מהר"ן שם לה ב, בשם הראב"ד; כסף משנה מאכלות אסורות ז יח, ובית יוסף שם, ותורת חטאת נט ב, בדעת הרמב"ם).

• יש סוברים שלכן מותר לאכול מה שנתבשל בכלי של גוי מפני שיש בזה ספק-ספקא להיתר – ספק שמא לא השתמשו בו היום אלא אתמול, ואם תמצא לומר שהשתמשו בו היום ספק שמא נשתמשו באוכל שפוגם מה שיתבשל בו היום (ש"ך יורה דעה קכב סק"ד).

• ויש מן הראשונים המחלק: דברים שדרכם לבשלם בכלים שמבשלים בהם בכל יום, סתמם בני יומם, אבל דברים שאין רגילים לבשלם בכלים שמבשלים בכל יום, אלא מבשלים אותם בכלים מיוחדים, סתמם אינם בני יומם, וכן כלים שהגוי בא למוכרם, סתמם אינם בני יומם, שכשבא למכור - מקנח ומדיח ומנקה כליו כדי שיהיו עליהם קופצים, ומן הסתם אינו מבשל בהם, ובא למכרם מיד (מאירי שם לח ב).

לומר לגוי לבשל

אפילו להלכה שסתם כלים של גוים אינם בני יומם, אסור לומר לגוי: בשל לי ירקות בקדרתך, או עשה לי מרקחת, שכל האומר בשל לי, הרי הוא כאילו בישל בידיו (תורת הבית שם, על פי חולין ו א; טוש"ע שם)^[2].

במאכלי גוים

פת גוים

פת גוים, כשהיא בדרך של היתר (ראה ערך פת גוים), אף על פי שהגוי מחמם את המים שלש בהם בכליו, אין חוששים בה משום געולי גוים, לפי שסתם כלי גוים הם אינם בני יומם, ונותנים טעם לפגם (רמב"ן וריטב"א ור"ן עבודה זרה לה ב; ש"ך יו"ד קיב סק"ג), ואף לדעת הסוברים בסתם כלים לאיסור (ראה לעיל), כאן אין חוששים לגעולי גוים, מפני שפת נפגמה מטעם של כלי אפילו בבן יומו (כן משמע מהר"ן שם)^[3].

שמן גוים

שמן-של-גוים (ראה ערכו), נחלקו בו אמוראים:

• יש אומרים שבתחילה גזרו עליו איסור משום זליפתם של כלים אסורים (שמואל בגמ' שם לה ב - לו א) - היינו פליטתם של הכלים שפולטים ומזיעים שמנונית איסור שבלעו (רש"י שם לה ב ד"ה זליפתן) - וסברו שנותן טעם לפגם אסור, ולאחר שהותר השמן היה זה מפני שפסקו הלכה שנותן טעם לפגם מותר (גמ' שם לו א)^[4].

• ויש אומרים שמעולם לא נאסר משום געולי גוים אלא משום טעם אחר (רב בגמ' שם), שסתם כלים של גוים אינם בני יומם (תוספות שם לח ב ד"ה אי; רמב"ן ור"ן שם לה ב), ואפילו לסוברים להחמיר בסתם כלים, מכל מקום בשר פוגם בשמן ומסריחו (רמב"ם מאכלות אסורות יז כב; מאירי שם לו ב; טוש"ע יו"ד קג ד), ולפיכך אפילו ידוע שנתבשלו בכלים בני יומם - מותרים (ט"ז יו"ד קיד סק"ז)^[5].

דבש גוים

אף דבש של גוים אין בו משום געולי גוים מפני שנותן טעם לפגם (גמ' שם לט ב; רמב"ם שם כג; טוש"ע יו"ד קג ד וקיד ז), שסתם כלים אינם בני יומם, ועוד שבשר פוגם בדבש (כן משמע מהרמב"ן והר"ן שם)^[6].

קטניות גוים

פולים ואפונים ועדשים וכיוצא בהם - כשאין בהם משום בשולי גוים (ראה ערך בשולי גוים) - ששולקים אותם הגוים ומוכרים אותם - לדעת הסוברים שסתם כליהם אסורים, הרי הם אסורים משום געולי גוים, שמא בישלום בקדירה של בשר (רמב"ם שם יח); אבל להלכה שסתם כליהם אינם בני יומם - מותרים (כסף משנה שם; תורת חטאת עה טז, ורמ"א יו"ד קיג ב).

חמאת גוים

וכן חמאה של גוים, באופן המותר או במקום שנוהגים בה היתר (ראה ערך חלב גוים) - לדעת הסוברים שסתם כליהם אסורים, אסורה משום געולי גוים אם הגוי בישל את החמאה (רמב"ם שם ג טז); אבל להלכה שסתם כליהם אינם בני יומם - מותרת (כסף משנה שם, ובית יוסף יו"ד קטו ג; רמ"א שם).

מים שהוחמו בכלי של גוים

במים שהוחמו בכלי של גוים כתבו הפוסקים לחלק בין כשנתבשלו לצורך שתייה - שמותרים, משום סתם כלים שאינם בני יומם, והרי הם כמו כל מאכל שנתבשל בכלי נכרים, ובין שהוחמו בשביל ללוש בהם פת, שמכיון שעוד לא התחילה הנאתם הרי זה כמו לכתחילה, ואסור ללוש בהם, שהרי לא התירו אינו בן יומו אלא בדיעבד (שערי דורא והגהות שערי דורא נט; תורת חטאת נט א, ורמ"א יו"ד קכב ג).

דבר חריף שנחתך בסכין של גוי

דבר חריף, כגון קורט של חלתית, אסור לקנות מן הגוים (משנה עבודה זרה לה ב; טוש"ע יו"ד קיד י), לפי שחותכים אותו בסכין של איסור. ואף על פי שנותן טעם לפגם - שסתם כליהם אינם בני יומם (ראה לעיל. מאירי שם; ש"ך יו"ד קיד ס"ק טו) - חריפות החלתית ממתקת את השמנונית הבלועה בסכין ומשביחה אותו (גמ' שם; ש"ך שם). שאר דברים החריפים כגון צנון ושומים ובצלים ותפוחים חמוצים וכיוצא בהם, שהגוים חתכו אותם בסכינים שלהם, הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים אם הם נקראים דבר חריף בנוגע להמתקת איסור פגום (ראה ערך דבר חריף).

השימוש בכלי גוים

כלים שהשתמשו בהם בצונן

הלוקח מן הגוי כלי תשמיש סעודה שנשתמש בהם בצונן, כגון כוסות וצלוחיות וכיוצא בהם, אסור להשתמש בהם עד שידיחם במים (עבודה זרה עה ב; רמב"ם מאכלות אסורות יז ג; טוש"ע יו"ד קכא א), וצריך לשפשפם היטב במים בשעת הדחה כדי להסיר ולמרק האיסור בעין שיש על גביהם (תורת הבית הארוך ד ד; ר"ן שם, בשם הראב"ד; טוש"ע שם).

• עבר והשתמש בהם בחמין לפני הדחה ושפשוף, ואין בתבשיל ששים כנגד האיסור בעין (ראה ערך בטול בששים), הרי זה תלוי במחלוקת ראשונים אם איסור בעין הנדבק על פני הכלי נפגם באינו בן יומו, או שאינו נפגם (ראה ערך נותן טעם לפגם).

• עבר והשתמש בהם בצונן, צריך להדיח אותו הצונן שנתן לתוכו (ראה ערך הדחה).

כלים שהשתמשו בהם ברותחים

לקח מן הגוי כלים שנשתמש בהם בחמים, כגון יורות וקומקומים וכיוצא, או כלים שנשתמש בהם על ידי האש, כגון השפודים והאסכלאות, מכשירם כל אחד כדרך הכשרו, בהגעלה או בלבון באור (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ב), וחומר הוא בגעולי גוים (ירושלמי עבודה זרה ה טו) שדבר שנשתמש באש אין הגעלה מועלת בו אלא ליבון (פני משה שם, על פי בבלי שם עו א).

ואם מותר להשתמש בהם בצונן, לאחר הדחה ושפשוף היטב, נחלקו ראשונים: יש מתירים (רא"ש שם ה לו; מגיד משנה חמץ ה כא; טור יו"ד קכא); ויש אוסרים, גזרה שמא יבוא להשתמש בהם בחמים (מרדכי פסחים תקסה; רוקח תפו), וכן המנהג (רמ"א יו"ד קכא ה).

ודוקא בקביעות, אבל בדרך עראי, כגון שהוא בבית הגוים, או בדיעבד - כגון שכבר קנה הכלי, ואין לו כלי אחר להשתמש בו (ש"ך שם ס"ק יא) - הכל מודים שמותר להשתמש בו צונן (רמ"א שם), אלא אם כן הוא דבר-חריף (ראה ערכו. ש"ך שם סק"י, על פי הרמ"א שם).

הנחת כלי סעודה אצל גוים

יש להיזהר מלהניח כלי סעודה בבית גוים, שיש לחוש שמא ישתמש בהם (מרדכי עבודה זרה תתלג; איסור והיתר הארוך לג יח; שו"ע יו"ד קכב ט), ואם נותן כלים לאומן גוי לתקנם, צריך לעשות בהם סימן שלא ישתמש בהם הגוי (ארחות חיים ב עמ' 318; בית יוסף שם, בשמו; רמ"א שם), ואם עבר ולא עשה סימן, או שכח כלי סעודה בבית הגוי, ושהו אצל הגוי כחצי יום או יותר, וחזר ולקחם ממנו, צריך הגעלה (רמ"א שם, על פי המרדכי שם), שהרי ודאי בני יומם הם, ואין לומר ספק ספיקא שמא לא נשתמש בו הגוי כלל, ואם תמצא לומר נשתמש שמא בדבר הפוגם את המאכל נשתמש, שהואיל והגוי רגיל להשתמש בהם - ודאי נשתמש ואין זה ספק, ונמצא שאין כאן אלא ספק אחד, וספק דאורייתא לחומרא (מרדכי שם; איסור והיתר שם טז).

ובדיעבד, כגון שעבר ונשתמש בהם באותו יום שלקח ממנו בלי הגעלה, נחלקו הדעות:

• יש אוסרים המאכל כמו בכלי שהוא ודאי בן יומו, ואם כלי חרס הוא צריך שבירה (איסור והיתר שם, על פי המרדכי שם; ב"ח יו"ד קלו א ושו"ת (הישנות) קטז).

• ויש מתירים במקום צורך, שסוף סוף מידי ספק לא יצא אם נשתמשו בהם (תורת חטאת נט ז, ורמ"א שם).

וכל זה כששהו אצל הגוי זמן ידוע, אבל שהו אצלו לפי שעה, נחלקו הדעות:

• יש מתירים להשתמש בכלים בלי הגעלה (מרדכי שם; איסור והיתר שם כא; תורת חטאת ורמ"א שם), משום שירא הגוי שמא יכנס הישראל ויראנו (איסור והיתר שם), או שיש כאן ספק ספיקא, שמא לא נשתמש כלל, כיון שלא היו בידו אלא לפי שעה, ושמא בדבר הפוגם נשתמש (מנחת יעקב לתורת חטאת שם יב).

• יש אוסרים ללא הגעלה או ליבון (רוקח תפב; טור שם, על פי עבודה זרה עד ב).

• יש מחלקים בין כלי יין שגזרו בו אף לפי שעה לשאר כלי סעודה (ש"ך יו"ד קכב סק"ח).

• ויש מחלקים בין שולח מעיר לעיר ביד גוי שאז אפילו לפי שעה אסור, ובין מניח בביתו שלפי שעה מותר שמירתת להשתמש (איסור והיתר שם כא).

וכל זה כשחזר ולקח מן הגוי באותו יום, אבל אם לא לקח ממנו אלא לאחר זמן או למחרתו, מותר להשתמש בו, שיש כאן ספק ספיקא, שמא אינו בן יומו, ואף אם הוא בן יומו שמא נשתמש בדבר הפוגם את התבשיל (מרדכי שם, בשם הר"ש מבונבירק; איסור והיתר שם יז; רמ"א שם), ואפילו כשלא שהה ביד הגוי עד למחרתו, יכול הישראל להשהותו עד מעת לעת ולהשתמש בו אחר כך בלא הגעלה (ארחות חיים ב עמ' 318; בית יוסף שם, בשמו; רמ"א שם)^[7].

קערות ששהו אצל גוי

קערות ששלח ישראל לגוי עם מאכל ושהו שם, אם ניכר בהם המאכל ששלח הישראל בתוכם - מותר, ואם הדיחם הגוי ודרכם להדיח הכלים בחמים - אסורים, שיש לחוש שמא הודחו עם כלי איסור (שו"ת הרא"ש יט כב; מרדכי שם; שו"ע יו"ד קכב י).

כלי סעודה של גוי שניכר שחדשים הם

כלי סעודה ביד גוי, ומסיח לפי תומו ואומר שחדשים הם, ונראה כמו שהוא אומר, נחלקו בהם ראשונים:

• יש אומרים שמותר לקנותם ממנו (שו"ת הרשב"א א תצז; שו"ע שם יא), שכיון שסתם כלים של גוים אינם בני יומם (ראה לעיל), ואינו אלא איסור דרבנן להשתמש בהם לכתחילה, נאמן גוי מסיח לפי תומו באיסור דרבנן (ראה ערך מסיח לפי תומו. ש"ך שם סק"י).

• ויש אומרים שאינו נאמן, ואין לקנות ממנו אלא כשמוכר הרבה כלים, וקונה כלי בין הכלים (שו"ת הרשב"א שם, בשם רבנו יונה), שלדעתם אף באיסור דרבנן אין גוי מסיח לפי תומו נאמן (ראה ערך הנ"ל. באור הגר"א שם ס"ק לג).

לכתחילה נוהגים כדעה השניה, אבל במקום הדחק - כגון שנתארח בבית גוי ואין לו כלים - נוהגים כדעה ראשונה (רמ"א שם)^[8].

הערות שוליים