הגדרה^[1] - מצות הדלקת שבעת הנרות שבמקדש^[2]

המצוה ומקורה

המצוה

מצוה להדליק בכל יום שבעה נרות במנורה שבמקדש, שנאמר: יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו (שמות כז כא). מצוה זו נמנית במנין המצות (ספר המצות עשה כה, ומנין המצות בריש הלכות תמידין ומוספין מצוה ו; סמ"ג רמזי מצות עשה קצג).

אלא שיש סוברים שהמצוה אינה הדלקת הנרות אלא הטבתם (רמב"ם תמידין ומוספין ג יב). וביארו האחרונים בדעתם שאין המצוה על עצם מעשה ההדלקה, אלא שעיקר המצוה הוא שיהיו הנרות דולקים, ובזה שהם דולקים כהלכתם מתקיימת מצות ההטבה (חידושי רבי חיים הלוי ביאת מקדש ט ז)^[3].

ויש שמנו אותן בשתי מצות, הטבה והדלקה (מאירי שבת כב ב; חינוך צח, בשם מפרשים רבים).

נר מערבי

ציווי מיוחד נאמר על הדלקת הנר המערבי של המנורה: לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (ויקרא כד ב), והוא נר המערבי (ספרא אמור יג ז). ועל נר זה נאמר: מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ (ויקרא כד ג), והוא הנר המערבי שנקרא עדות, לפי שעדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היה מתחיל, ובה היה מסיים (ספרא שם ט; שבת כב ב)^[4].

מצות הדלקת נר מערבי אינה נמנית למצות עשה מיוחדת במנין המצות, אלא נכללת במצות ההדלקה, אבל יש דינים מיוחדים בנר המערבי שאינם בשאר הנרות (ראה להלן: זמנה, בנוגע להדלקתה ביום ובלילה; ולהלן: ההדלקה, בנוגע להדלקתה ממזבח החיצון; ולהלן: המדליק, בנוגע להדלקתה על ידי כהן).

מקום נר מערבי

הנר המערבי, לדעת התנאים הסוברים - וכן הלכה - שנרות המנורה היו מונחים בין צפון לדרום (ראה ערך מנורה), הוא הנר האמצעי, ונקרא מערבי לפי שפי הפתילה של נר זה משוך כלפי מערב (ראה מנחות צח ב, ורש"י ד"ה מצדד. וראה להלן: ההדלקה)^[5].

ולדעת התנאים הסוברים שהנרות היו מונחים בין מזרח למערב (ראה ערך מנורה), נחלקו הראשונים איזה נר נקרא המערבי:

• יש סוברים שהוא הנר השני שממזרח, ונקרא מערבי לגבי הנר הראשון במזרח שקודם לו (רש"י שבת כב ב ד"ה ובה, מנחות פו ב ד"ה ממנה; רבינו גרשום מנחות שם; רמב"ן שבת שם: שו"ת הרשב"א א שט; מאירי שבת שם), לפי שאין מעבירין על המצות, וכשנכנס להיכל פוגע בנר המזרחי בתחילה, ומן הדין היה ראוי להתחיל בו אלא שבו אינו יכול להתחיל, לפי שנאמר בנר מערבי לִפְנֵי ה' (ויקרא כד ג), דהיינו לצד בית קדשי הקדשים שהוא במערב (רש"י מנחות צח ב ד"ה מדכתיב), וצריך שיהא אחד חוצה לו, שאם לא - אין זה נקרא לפני ה' (רש"י שבת שם).

• ויש סוברים שהנר החיצון שלצד מערב, הסמוך לפרוכת, הוא הנר המערבי (רש"י מנחות פו ב ד"ה ממנה^[6]; פירוש המשניות לרמב"ם תמיד ג ט, ושם ו א).

שבת וטומאה

הדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה, כקרבנות שקבוע להם זמן (רמב"ם תמידין ומוספין ג י), שנאמר: לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (ויקרא כד ב), ודרשו תמיד אף בשבת, תמיד אף בטומאה (ספרא אמור יג ז; רמב"ם שם).

ושלש פעמים נאמר בפרשה 'תמיד', אחד ללמד על נר מערבי שהוא תדיר (ראה להלן: זמנה); אחד ללמד לשאר נרות שדוחים שבת וטומאה; ואחד ללמד לנר מערבי שדוחה שבת וטומאה (פירוש הראב"ד לספרא שם).

הברכה

כתבו הראשונים שמברכים על הדלקת הנרות שבמקדש ברכת המצות (הראב"ד בהשגות ברכות יא טו).

זמנה

זמן ההדלקה

בזמן הדלקת הנרות, נחלקו הראשונים:

• יש סוברים שמצותה אינה אלא בין הערבים, שנאמר: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם (שמות ל ח), והעלאה זו היא הדלקה, ואין צריך שיהיו דולקים אלא מערב עד בוקר, שנאמר: יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר (שמות כז כא). ומה שנאמר: בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת (שמות ל ז) לא נאמר אלא על ההטבה (ראה ערך הטבת הנרות) שמצותה בבוקר, ולא על ההדלקה (שו"ת הרשב"א א עט,שט; רש"י שבת כב ב ד"ה ובה, חגיגה כו ב ד"ה מנורה; תוס' מנחות פו ב ד"ה ממנה; רמב"ן שבת שם; פירוש הראב"ד תמיד ג ט; דעה א' וג' במאירי שבת שם).

אלא שנר המערבי לשיטה זו רוב הראשונים סוברים שמצותו שיהיה דולק תמיד, שנאמר: לִפְנֵי ה' תָּמִיד (ויקרא כד ג) - זה נר המערבי שהוא לפני ה' (רשב"א ותוס' וראב"ד שם).

• יש מהראשונים שסוברים ש'תמיד' האמור בהדלקת הנרות אינו אלא בלילה, כל לילה ולילה, וכל הנרות, אף נר המערבי, אין מצותם לדלוק אלא מערב עד בוקר (רש"י חגיגה כו ב, לפירוש המאירי שבת כב ב, בדעתו; תוס' מנחות פו ב ד"ה ממנה, לדעת רש"י; פירוש הרא"ש תמיד ג א). ומה שדרשו תמיד על נר מערבי שיהא דולק תדיר, אינה אלא אסמכתא בעלמא (קרבן אהרן על תורת כהנים אמור יג י).

• יש חולקים וסוברים שכל הנרות מצותם להיות דולקים תמיד, ומצוה להדליק בבוקר ובין הערבים נרות שכבו ולתקן נרות שלא כבו, שנאמר: בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות, והדלקת הנרות היא הטבתם (רמב"ם תמידין ומוספין ג י,יב, וראה שם בכסף משנה ולחם משנה; מאירי שבת כב ב, בשם יש מפרשים).

יש מהאחרונים שכתב שאף לדעה זו יש הבדל בין הבוקר לבין הערבים, שבבוקר אין מצוה חיובית להדליק כל הנרות, אלא אם מצאם כבויים הוא שמדליקם, אבל אם מצאם דולקים - אין צריך לכבותם ולחזור ולהדליקם, אלא מתקן הפתילות בלבד; ובין הערבים צריך לכבות כולם, ולחזור ולהדליקם (שו"ת בנין שלמה נב, בדעת הרמב"ם).

• ויש מהראשונים שסוברים יותר מזה, שאף אם לא כבו הנרות בבוקר, אלא בא ומצא את כולם דולקים, מדשנם ומטיבם, שנותן שמן ופתילה חדשים, ומדליקם מחדש, וכן בין הערבים (מאירי שבת כב ב, בשם יש מפרשים).

לא הדליק בלילה

לא הדליק בין הערבים מחמת איזה אונס, יש מי שכתב שלדברי הכל אין מדליקים שוב בבוקר, שאין הדלקת הבוקר אלא להשלמת הלילה, אבל עיקרו בלילה, כמו שכתוב: מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר (חזון איש קדשים לו ח).

ויש מי שכתב שרק בחינוך המנורה אם לא הדליק בלילה לא ידליק בבוקר, אך כשאין צריך חינוך - אף אם לא הדליקו בערב מדליקים בבקר (אור גדול יומא ז ד).

לא כבו בלילה

אפילו לדעת הסוברים שאין מצות הדלקת שאר הנרות אלא בין הערבים, יש סוברים שאין הדברים אמורים אלא כשמצאם בבוקר כבויים, שאינו מדליקם, אלא מניחם כבויים אחרי הטבתם עד הערב; אבל אם מצאם דולקים בבוקר, אינו מטיבם ואינו מכבה אותם עד שיכבו מאליהם, ואם היו דולקים עד בין הערבים, מכבם ומטיבם ומדליקם, שבין הערבים מצות ההדלקה בכל שבעת הנרות (שו"ת הרשב"א א שט; מאירי שבת כב ב).

ויש סוברים שמכבה אותם אף כשמצאם דולקים בבוקר ומטיבם (השואל בתשובות הרשב"א א עט, לפי גירסתו בספרי; פירוש הראב"ד תמיד ג ט; מאירי שבת שם, בשם יש מפרשים; רבי עובדיה מברטנורא תמיד ג ט).

נר מערבי

הנר המערבי, שלדעת רוב הראשונים צריך שידלק תמיד (ראה לעיל: זמן ההדלקה), לדעת הסוברים שהנרות היו מונחים בין צפון לדרום, והנר האמצעי הוא המערבי (ראה לעיל: המצוה ומקורה), אם מצאו בבוקר כבוי - חוזר ומדליקו.

ולדעת הסוברים שהנרות היו מונחים בין מזרח למערב, והמערבי הוא השני שממזרח (ראה לעיל, שם), נחלקו הראשונים כיצד ידליק:

• יש מהראשונים שסוברים שאף המזרחי הראשון צריך שידלק תמיד, ולא מצד עצמו ולמצותו, אלא כדי שיהא השני לו מערבי, שאם לא היה הראשון דולק, נמצא שהשני מזרחי גמור הוא. ולכן אם מצא שני המזרחיים כבויים, מדליקם לאחר הטבתם, דהיינו כשמטיבם לאחר ההפסקה בעבודה אחרת בין הטבת חמש הנרות להטבת השתים (ראה ערך הטבת הנרות); ואם מצאם דולקים, מניחם לדלוק ואינו מטיבם עד הערב (תשובות הרשב"א א עט; רמב"ן שבת כב ב).

• יש סוברים שאם מצאם דולקים בבוקר, מכבה את המזרחי ומדשנו ומדליקו, כדי לעשות את השני לו מערבי (מאירי שבת כב ב; חידושי הר"ן שבת שם, בשם הרא"ה).

• יש סוברים שאם מצא בבוקר שנים המזרחיים כבויים, מסיר בשעת הטבת חמש הנרות את הדשן שבראש הפתילות הישנות מהשתים (ראה ערך דשון המנורה), ומגביהם ומדליקם, כדי שיהיה ניכר יפה ההפסק שבין הטבת החמש להטבת השתים (ראה ערך הטבת הנרות על הפסק זה), ולאחר ההפסקה בעבודה אחרת בין החמש לשתים חוזר ומטיב המזרחי הראשון ומניחו כבוי עד ערב, ואת השני לו מטיבו ומדליקו כדי להדליק ממנו בין הערבים הנרות האחרים (ראה להלן: ההדלקה).

ואם מצא בבוקר שנים המזרחיים דולקים, אם היה כן בזמן הנס, שנר המערבי היה דולק כל היום, מטיב את המזרחי הראשון, לאחר ההפסקה, ואת השני לו מניח דולק עד בין הערבים, שממנו מדליק את האחרים - ולדעת הסוברים מצפון לדרום היו מונחים, מניח דולק הנר האמצעי, אם מצאו דולק - ואף שאינו דולק אלא הוא, נקרא מערבי, כיון שיש אחד לצד מזרח קודם לו, ואם היה כן לאחר זמן הנס, מטיב את שניהם (רבי עובדיה מברטנורא תמיד ג ט).

• ויש סוברים גם כן שאם מצאם כבויים בבוקר מדשנם שתי פעמים, עם הטבת החמש ולאחר ההפסקה; אלא שאם מצאם דולקים אינם מחלקים בין קודם הנס לאחר הנס, ולעולם אינו מכבה אותם ואינו מטיבם, אלא מניחם דולקים עד בין הערבים, ואף על פי שלאחר הנס בבירור לא ידלק עד הערב אלא יכבה מהרה, לא היה חושש מלהטיבם עד בין הערבים, ואם מצא המזרחי כבוי והמערבי דולק, היה מניח את המערבי דולק, ואף אם יכבה אחר כך לא היה מטיבו עד הערב (פירוש הראב"ד תמיד ו א).

כבו הנרות בלילה

כבו הנרות, כולם או אחד מהם, בלילה - חוזר ומדליקם (מנחות פח ב, ורש"י ד"ה נר; תשובות הרשב"א עט).

הדלקה בלילה

דרשו חכמים: אין לך עבודה שכשרה מערב עד בוקר אלא הדלקת הנרות בלבד, שנאמר: מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר (שמות כז כא. יומא טו א). ונחלקו המפרשים בביאורו:

• יש שפרשו שהכוונה שאין עבודת יום אחרת כשרה אחר הדלקתם, שאנו דורשים: אותו מערב ועד בוקר, ולא אחר מערב ועד בוקר (רש"י יומא שם ד"ה אין; תשובות הרשב"א א עט).

• יש מפרשים שאין לך עבודה כיוצא בזו, שהתחלתה בין הערבים היא לעיכוב, שאם לא הדליק בין הערבים אינו מדליק בלילה, ומצותה מערב עד בוקר, שאם כבה הנר בלילה זקוק להדליקו (ראה לעיל) אלא זו (השואל בתשובות הרשב"א שם).

• ויש מפרשים שעבודה זו, הטבת הנרות והדלקתם, כשרה מערב ועד בוקר, שאף בלילה היא כשרה, מה שאין כן בשאר עבודות (מאירי יומא שם, וכוונתו שכל ההטבה וההדלקה כשרה אף בלילה, ולאו דוקא אם כבו בלילה).

וכן כתבו האחרונים שהדלקה כשרה אף בלילה, שהרי כשנטמאה המנורה היו מטבילים אותה ומדליקים (ראה חגיגה כו ב), והרי אחר הטבילה עדיין צריך הערב שמש, שהוא צאת הכוכבים, ולמרות זאת ההדלקה שהדליקו אחר כך בלילה כשרה (צפנת פענח תנינא עמ' 118; מקדש דוד ב כא).

השמן והפתילות

שמן זית

השמן הכשר להדלקת הנרות הוא שמן זית, שנאמר: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ (שמות כז כ; ויקרא כד ב), ודרשו: שמן זית, ולא שמן שומשמין, ולא שמן אגוזים, ולא שמן צנונות (ספרא אמור יג יג).

שמן זית מזיתו - דהיינו שיניחנו להתבשל כל צרכו בראש הזית (פירוש הראב"ד לספרא).

הכתישה

ועוד דרשו: שמן זית זך, אין זך אלא נקי (מנחות פו ב), דהיינו בלי שמרים (רש"י שמות כז כ). ר' יהודה אומר כתית, אין כתית אלא כתוש במכתשת, ולא טחון בריחיים (גמרא שם, ורש"י כתב יד שם ד"ה אין זך)^[7], אין כשר למנורה אלא היוצא מן הכתוש בלבד (רמב"ם איסורי מזבח ז י).

שיעור השמן והפתילות

שיעור השמן שנותן במנורה הוא כמידה שיהיו דולקים מערב עד בוקר, שנאמר: מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר (ויקרא כד ג. ספרא אמור יג יג; מנחות פט א; רמב"ם תמידין ומוספין ג יא). ושיערו חכמים שהוא חצי לוג שמן (מנחות שם; רמב"ם שם), שבשיעור זה די גם ללילי טבת הארוכים (רש"י שבת כב ב ד"ה כמידת).

בלילות הקצרים היו נותנים גם כן חצי לוג, ואם ידלק ביום - ידלק, ולא יתן פחות מזה, שלא יכבה בלילה בטבת (רש"י ותוס' מנחות פו ב ד"ה ושיערו).

בירושלמי אמרו שבימות הקיץ היה עושה פתילות עבות, כדי שיכלה השמן בבוקר, ובימות החורף עושה פתילות דקות (ירושלמי יומא ב ב, וקרבן העדה ופני משה שם; רש"י ותוס' שם).

בנר מערבי

השמן שנותנים בנר המערבי, כשמצאו בבוקר שכבה, אף הוא בשיעור חצי לוג, כדי שידלק עד בין הערבים (תוס' מנחות פו ב ד"ה ממנה); וכן לדעת הסוברים שבבוקר מדליק אף שאר הנרות אם כבו (ראה לעיל: זמנה, דעת הרמב"ם), נותן בהם שמן במידה, והוא חצי לוג (רמב"ם תמידין ומוספין ג יב).

קידוש השמן

השמן צריך קידוש בכלי שרת, ולפיכך נמשחה המידה של חצי לוג שהיה במקדש, כדי לחלק בו השמן לכל נר ונר (מנחות פח ב).

הפתילות

פתילות שאמרו חכמים שאין מדליקים בהן בשבת (ראה ערך נר שבת) אין מדליקים בהן במקדש, שנאמר: לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (שמות כז כ), ודרשו שתהא שלהבת עולה מאליה, ולא שתהא עולה על ידי דבר אחר, שתהא צריכה תיקון והטייה (שבת כא א, ורש"י ד"ה ולא; רמב"ם תמידין ומוספין ג טו).

בגדי כהונה שבלו מפקיעים אותם ועושים מהם פתילות למקדש, אבל לא עושים פתילות מאותם הבגדים שיש בהם גם צמר כגון האבנט, שהצמר אינו כשר לפתילה (ראה ערך נר שבת). ולכן עשו פתילות רק מהבגדים העשויים מפשתן לבד (שבת כא א; רמב"ם כלי המקדש ח ו), כגון כתנות של כהנים הדיוטים או המצנפות (רמב"ם וכסף משנה שם).

ההדלקה

מול פני המנורה

אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת (במדבר ח ב) - דרשו חכמים: מלמד שמצדד פניהם של הנרות כלפי נר מערבי, ונר מערבי כלפי שכינה (מגילה כא ב). וישנם כמה פירושים בדבר:

• לדעת הסוברים שהנרות היו מונחים בין צפון לדרום, נר מערבי נקרא הנר האמצעי, ופי הפתילה של האמצעי משוך קצת כלפי מערב, ושאר הפתילות מצודדות פיהן כלפי האמצעי, שלשה של צד צפון מצודדות כלפי דרום, ושלשה של דרום מצודדות כלפי צפון (רש"י מנחות צח ב ד"ה מצדד).

• ולדעת הסוברים שהנרות היו מונחים בין מזרח למערב, אף על פי שלדעתם הנר המערבי הוא הנר השני שממזרח (ראה לעיל: המצוה ומקורה), מכל מקום אף הם מודים שפני המנורה הוא הנר האמצעי, ופניית כל הנרות היא כלפי האמצעי, ולא כלפי הנר שנקרא מערבי, וכן שנינו: שלשה כלפי מזרח, ושלשה כלפי מערב, ואחד באמצע, נמצאו כולם מקבילים את האמצעי (ספרי בהעלותך נט, ומלבי"ם שם; פירוש הרא"מ במדבר ח ב).

• לדעת הסוברים שנר מערבי הוא הנר החיצון לצד מערב (ראה לעיל: המצוה ומקורה), היו פיות כל הנרות נוטים לצד מערב, לנוכח קדשי הקדשים (פירוש המשניות להרמב"ם תמיד ג ט).

• ויש מפרשים שאל מול פני המנורה, הכוונה שהיה מטה ראשי הפתילות של כל שבעה הנרות להאיר על השולחן (רשב"ם במדבר ח ב, שמות כה לו).

עיכוב בדיעבד

המנורה מעכבת ההדלקה, שאם אין מנורה במקדש לא ידליקו בלי מנורה, וכן לא ידליקו בלי שיאירו כל הנרות אל מול פני הנר האמצעי (רמב"ן במדבר ח ב)^[8].

האחרונים דנו אם כל הנרות מעכבים זה את זה בהדלקתם, כדרך שהקנים מעכבים זה את זה במנורה (ראה יד המלך חמץ ומצה ד ה שסובר שאין מעכבים; ובבית הלוי חנוכה שבת כב, שו"ת משפט כהן צה, סוברים שמעכבים).

ממזבח העולה

הנר המערבי מדליקים אותו מהאש של מזבח העולה (תמיד ו א; רמב"ם תמידין ומוספין ג יג), שהיו מחתים גחלים ממזבח זה, ומורידים אותם מהמזבח להדליק בהם את הנר (ראה יומא מו ב, ורש"י ד"ה המכבה), שנאמר: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו ז), ודרשו: אש שאמרתי לך בה תמיד, והיא של מנורה שנאמר בה להעלות נר תמיד - לא תהא אלא בראשו של מזבח החיצון (יומא מה ב, ורש"י ד"ה אש תמיד, והובא ברבי עובדיה מברטנורא תמיד שם).

צורת ההדלקה

המדליק צריך שידליק כדי שתהא השלהבת עולה מאליה, שנאמר: לְהַעֲלֹת נֵר (ויקרא כד ב), ודרשו: שתהא שלהבת עולה (ספרא אמור יג יג), דהיינו שידליק ברוב היוצא מראש הפתילה חוץ לנר (פי' א בראב"ד לספרא שם; כסף משנה ביאת מקדש ט ז, בשם רש"י; רש"י שבת כ ב ד"ה אמר עולא); אבל לא ידליק הפתילה ויניחנה שתהא היא נדלקת מאליה, אלא צריך להדליקה עד שתתלכד האש בכל חלקי הפתילה, ותתחיל השלהבת להיות עולה מאליה (קרבן אהרן לספרא שם).

המנורות שעשה שלמה

עשר מנורות שעשה שלמה בבית ראשון (ראה ערך מנורה), נחלקו תנאים אם היו מדליקים בהן:

יש סוברים שלא היו מדליקים אלא בשל משה; ויש סוברים שבכולן היו מדליקים, שנאמר: וְאֶת הַמְּנֹרוֹת וְנֵרֹתֵיהֶם לְבַעֲרָם כַּמִּשְׁפָּט לִפְנֵי הַדְּבִיר (דברי הימים ב ד כ. מנחות צט א; תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) יא י ; ירושלמי שקלים ו ג).

לדעת הסוברים שבכולן הדליקו - יש מפרשים שהדליקו בכולן ממש, שתחילה היה מדליק בשל משה, ואחר כך הדליק בכולן (ילקוט שמעוני מלכים רמז קפה, וכתב שהדליקו שבעים נרות כנגד שבעים אומות).

ויש מהראשונים שנראה מדבריהם שהיה מדליק פעמים בזו ופעמים בזו, על איזו מהן שירצה (ראה רבינו גרשום ורש"י מנחות שם ד"ה על, בעשר השולחנות, ובודאי כך מפרשים גם במנורות).

המדליק

המפרשים נחלקו אם הדלקת הנרות כשרה בזר:

• יש סוברים שהדלקת הנרות כשרה בזרים, וכשרה מחוץ להיכל, לפיכך אם הטיב הכהן את הנרות (ראה ערך הטבת הנרות שהטבה צריכה כהונה) והוציאם לחוץ, מותר לזר להדליקם (רמב"ם ביאת מקדש ט ז), לפי שהדלקה אינה עבודה (יומא כד ב), מפני שלאחר שהדליקה ברוב היוצא מן הפתילה, השלהבת עולה מאליה (כסף ביאת מקדש שם)^[9].

ומכל מקום לכתחילה צריכים להדליק בהיכל, וכשמדליקים בהיכל אסור לזר להדליק, שאפילו למזבח אסור לזר לקרוב, ולכן נאמר דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וגו' בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת (במדבר ח ב), אלא שאם הוציא מן ההיכל כשר הזר להדליק גם לכתחילה (מרכבת המשנה ואבן האזל ביאת מקדש שם, בדעת הרמב"ם).

וכשם שהזר כשר, כך כל הפסולים לעבודה, כגון בעל מום ומחוסר כפורים, וכיוצא - כשרים (מנחת חינוך צח ט).

• יש חולקים וסוברים שלכתחילה צריכה ההדלקה להיות בכהן, אלא שאם הדליקם זר - כשרה (הראב"ד בהשגות ביאת מקדש ט ז), שהרי נאמר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וגו' בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת (במדבר ח ב), הרי שעל כל פנים לכתחילה צריך כהן, אלא שמכיון שאינה עבודה - בדיעבד כשרה בזר (חידושי ר"ח הלוי שם, בדעת הראב"ד); או שלפי שלא נאמר ויעלה את הנרת, בלשון ציווי, אלא בהעלותך, בדיעבד כשרה, ומכיון שנאמר דבר אל אהרן ואל בניו, לכתחילה צריך כהן (מרכבת המשנה שם, בדעת הראב"ד).

• יש שנראה מדבריהם שלא אמרו שהדלקה אינה עבודה אלא לחיוב מיתה, שהזר שהדליק אינו חייב מיתה, ולמדים זאת ממה שנאמר בלשון 'בהעלותך' ולא בציווי ויעלה. אבל מכל מקום ההדלקה צריכה כהונה, שהרי נאמר לאהרן 'בהעלותך את הנרות', ואם הדליק זר - העבודה נפסלת בכך (ראה ריטב"א יומא מה א, וכסף משנה ואבן האזל ביאת מקדש ט ז, בדעתו).

• יש מהאחרונים שמחלקים בין נר המערבי לשאר הנרות, שהנר המערבי צריך דוקא כהן להדליקו, לפי שמדליקים אותו ממזבח העולה (ראה לעיל: ההדלקה), ואין זר קרב לגבי מזבח, אבל שאר הנרות כשרים בזר (צפנת פענח ברכות יא טו, חנוכה ג ב; אור שמח תמידין ומוספין ג יג).

הערות שוליים