הגדרה^[1] - פסק הלכה למעשה באיסור והיתר, וכיוצא בהם מדיני התורה

מצותה ומהותה

מקורה

וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא י יא) - אלו ההוראות (תורת כהנים שמיני סוף פרשה א, וכריתות יג ב, לאיסור הוראה בשתויי יין, ראה להלן: שתויי יין) של איסור והיתר (רבינו גרשם ורש"י כריתות שם^[2]); ויש מהראשונים שכתבו שזוהי מצות עשה להורות, שמצוה לאדם להשיב לשואל דבר הוראה אם יודע, ומנו אותה במנין המצות (סמ"ק קיא^[3]).

חכם שאינו מורה

חכם שהגיע להוראה ואינו מורה, הרי זה מונע תורה, ונותן מכשולות לפני העיורים (רמב"ם תלמוד תורה ה ד; טוש"ע יורה דעה רמב יד), ועליו נאמר: וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ (משלי ז כו. עבודה זרה יט ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם, וחושן משפט י ג), שהמתעצמים והמתאפקים מלהורות הורגים את דורם, ועצומים מלשון ועוצם עיניו (רש"י עבודה זרה שם. וראה להלן: הראוי להוראה, מי הוא שהגיע להוראה).

וכתבו ראשונים: והוא שאין עדיף ממנו (רבינו חננאל עבודה זרה שם), שיהיה הדור צריך לו (רמב"ם סנהדרין כ ח; טוש"ע חו"מ שם), אבל אם יש שם אחר ראוי להוראה ומונע עצמו מן ההוראה, הרי זה משובח (רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ שם), ואם אין שם אחר אסור למנוע עצמו מן ההוראה (בית יוסף ופירוש א בב"ח שם); ויש מפרשים אפילו אם אין שם אחר והדור צריך לו, מכל מקום לא יקפוץ להורות עד שיהיו מכבידים עליו העם, והזקנים ומפצירים בו (פירוש ב בב"ח שם, וכן פירש בפרישה שם).

אם רשאי למנוע עצמו מהוראה עד אחר ארבעים שנה, ראה להלן: הראוי להוראה.

אין נוטלים עליה שכר

בכלל מה שאמרו שאין נוטלים שכר על תלמוד תורה ועל הדינים, שנאמר: רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם (דברים ד ה) - מה אני בחינם, אף אתם בחינם (ראה בכורות כט א. וראה ערך בית דין וערך תלמוד תורה), אף זו שאין נוטלים שכר על ההוראה (רש"י בכורות שם ד"ה מנא הני מילי).

על ההיתר של שכר בטלה, ראה ערך בית דין. על הוראה בסידור גט, ראה ערך גרושין.

במקום חשד

חכם שטימא וטיהר, אסר והתיר, מותר לו לקנות מאותו הדבר, אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו משום חשד (ברייתא בחולין מד ב), שלא יאמרו מפני שהתיר לו - הוזיל לו (רש"י שם ד"ה משום; אור זרוע פסקי עבודה זרה סי' קד), ונראה כנוטל שכר על הוראתו (רש"י שם).

אף אם החכם שהורה הוא יחיד, אין האיסור אלא משום הרחקה מן הכיעור, אבל מן הדין מותר (תירוץ א בתוספות שם ד"ה וכן); ויש סוברים דוקא כשהורו שנים או שלשה, אבל אם היה יחיד - מן הדין אסור (תירוץ ב בתוספות שם, וראה שם במהרש"א; ר"ן שם).

כשקונה במשקל

החשד שאמרו הוא דוקא כשקונה בשומא, אבל כשקונה במשקל - או במידה ומנין (מאירי שם) - הרי המשקל מוכיח (גמרא חולין מד ב), שהכל רואים שהוא שוקל ליטרא בדינר כמו לאחרים, ונותן מעות מיד (רש"י שם ד"ה מתקלא), אלא אם כן לוקח מנה יפה יותר, ובכל יום אינו רגיל ליתן לו כך, שאין לעשות כן משום חשד (ראה גמרא שם משום אומצא כו').

לקחת מתנה

ליקח מתנה חשובה ממה שהתיר ודאי אסור (אור זרוע פסקי עבודה זרה קד, והגהות אשרי עבודה זרה א ג; רמ"א בשו"ע יו"ד רמו כא), וכן לא יקח שכר מהוראה מהכשרות לבד (שו"ת חוות יאיר קכב; פרי מגדים יו"ד יח שפתי דעת ס"ק לא), אבל מותר לחכם המתיר לטעום דבר מועט ולאכול, כדי לברר הוראתו (שם ושם).

כשהורה בהלכה ברורה

כתבו אחרונים שאין איסור משום חשד אלא בהוראה התלויה בשיקול הדעת, אבל כשהורה בדבר שהוא הלכה ברורה, אין בדבר משום חשד (ראה דרכי תשובה יח ס"ק קעח בשם אחרונים. וראה ערך שוחט).

כשנחלקו, הולכים אחר הרוב

הטהרות והטומאות - וכן דיני איסור והיתר, ופסול וכשר (מאירי סנהדרין עמ' 163) - תחילת הוראתן ביחיד, ואינן צריכות מנין, אלא אם כן חולקים, וצריך לעמוד למנין ולילך אחר הרוב (רש"י סנהדרין לו א ד"ה הטומאות, ראה ערך בית וערך דיני ממונות), שאף דיני אסור ומותר וטמא וטהור וכיוצא בהם הם בכלל המצוה של תורה: אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כג ב. רמב"ם סנהדרין ח א).

אף הקרובים נמנים

בטהרות וטומאות - ודיני איסור והיתר ופסול וכשר (מאירי סנהדרין עמ' 163; רמ"א בשו"ע חו"מ יח ה) - כשצריכים לעמוד למנין, מונים את האב ובנו, או את הרב ותלמידו לשנים (ברייתא שם לו א; רמב"ם סנהדרין יא ז; רמ"א בשו"ע שם), שאין פסול קורבה בדברים אלה מאחר שעיקר הוראתן ביחיד (ראה רש"י שם ד"ה הטמאות), ואין צריך מנין, כי אם הכרעת דעות, וכיון שתלמיד זה סביר ומבין, אף שצריך לסברת רבו (ראה סנהדרין שם ורמ"א בשו"ע שם), מכל מקום מכריע הוא את הכף אחר הרוב (באר אליהו להגראי"ה קוק ז"ל לבאור הגר"א בשו"ע שם ס"ק יט^[4]).

בכלל הלאו של לפני עור

כתבו ראשונים שבכלל הלאו של וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט יד) הוזהרנו שלא להורות את בני ישראל אשר לא כדת ושלא כהלכה (שערי תשובה לרבנו יונה ג נב. וראה ערך לפני עור).

שלא יטמא או יאסור מספק

כשם שאסור לטהר את הטמא, כך אסור לטמא את הטהור (ירושלמי תרומות סוף פרק ה), שלא יאמר לא אטריח את עצמי לעמוד על הדבר, והואיל ומסופק אני אטמאנו (פני משה שם), וכשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר (תשובות מיימוני למאכלות אסורות טו, בשם ירושלמי; ש"ך יו"ד סוף סימן רמב בקיצור הוראות איסור והיתר ט), ואפילו בשל גוי, ואפילו במקום שאין הפסד, מפני שלרוב יש בו צד הקל במקום אחר, והרי זו חומרא הבאה לידי קולא, ואף אם לפי הנראה לא יבוא מזה צד קולא - אסור, שאפשר שתתגלגל ותבוא קולא עד אחר מאה דברים (ש"ך שם).

המורים הלכות ללא בקיאות במקור

המורים הלכה מתוך משנתם הם מבלי עולם (סוטה כב א), שמבלים עולם בהוראת טעות, שכיון שאינם יודעים טעמי המשנה, פעמים גורמים שמדמים לה דבר שאינו דומה, ועוד שלפעמים המשנה היא כיחיד ואין הלכה כמותו, ועוד שבמחלוקת תנאים אינם יודעים הלכה כדברי מי, ולפיכך מורים הוראת טעות (רש"י שם. וראה ערך הלכה).

וכתבו ראשונים שכן טועים כל המורים הוראות מתוך דברי הרמב"ם ואינם בקיאים בגמרא לידע מהיכן הוציא דבריו, וטועים להתיר האיסור ולאסור המותר (שו"ת הרא"ש לא ט, וראה שם בשם חכם אחד מברצלונה), והמורה מתוך פסקי הרמב"ם הרי זה בכלל המורים הלכה מתוך משנתם (שו"ע הרב הלכות תלמוד תורה קונטרס אחרון פרק ב).

וכן כתבו אחרונים שהמורים הלכה מתוך השולחן ערוך ואינם יודעים הטעם שבדבר, אם לא ידקדקו תחילה בכל הענין מתוך התלמוד^[5] טעות נופלת בהוראתם, והם בכלל מבלי עולם, ויש לגעור בהם (מהרש"א סוטה שם ד"ה ירא, והביאו בפתחי תשובה יו"ד רמב סק"ח^[6]); ויש שכתבו שעכשיו שנתחברו חיבורים על השולחן ערוך, וכל דין מבואר טעמו במקומו, מותר להורות מתוך השולחן ערוך ואחרונים (פתחי תשובה שם).

ומהראשונים יש מי שכתב שיותר ראוי להורות מתוך פסקים קצרים וברורים של גאונים מלהורות מתוך העיון בתלמוד, שאפשר שיטעה בעיונו ובפירושה של ההלכה (שו"ת הר"י מיגאש קיד, ראה שם בארוכה).

דבר התמוה

אסור לחכם להתיר דבר התמוה, שנראה לרבים שהתיר את האסור (הגהות מיימוניות תלמוד תורה ה ג, והביאו הבית יוסף יו"ד רמב; שו"ע שם י, בשם יש מי שכתב), ודוקא שמתיר בסתם, אבל אם אומר טעם הדבר ומראה לו פנים, או שמביא ראיות מתוך הספר - מותר (ש"ך שם ס"ק יז).

עשה לך רב כדי להיוועץ בו

רבן גמליאל אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק (אבות א טז), ופירשו ראשונים שאין הדברים אמורים בלימוד אלא בהוראה, שאם בא אדם לדין לפניך ונסתפקת בו - עשה לך רב, שתסמוך עליו באיסור והיתר, והסתלק מן הספק (פירוש המשניות לרמב"ם שם; ברטנורא שם), ולא תפסוק אתה לבדך, כמו שמצינו מהאמוראים כשהיה בא לפניו הוראה של טרפות, היה מתייעץ עם כל טבחי העיר (ברטנורא שם, על פי הוריות ג ב).

כיצד יכריע בספק

בהוראות איסור והיתר, שיש לו ספק מחמת מחלוקת הפוסקים, אם הוא חכם שיודע להכריע בראיות - הרשות בידו, ואם לאו - ואין לו רב שיסמוך עליו (ראה לעיל מפירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא) - באיסור של תורה ילך לחומרא, ובאיסור דרבנן ילך אחר המיקל (שו"ת הרשב"א א רנג; רמ"א בשו"ע חו"מ כה ב. וראה בארוכה בש"ך יו"ד סוף סימן רמב).

וכתבו ראשונים שהקבלה והמעשה - במקום שיש מחלוקת - הם עמודים גדולים בהוראה, וראוי להיתלות בהם (רמב"ם שמיטה ויובל י ו^[7]).

על מחלוקת של יחיד נגד רבים, ראה ערך הלכה.

על מחלוקת של ראשונים ואחרונים, ראה ערך הלכה כבתראי.

על מקומות שיש להקל בהם בהפסד מרובה או בשעת הדחק, ראה ערך הפסד מרובה וערך שעת הדחק.

בלשון ברורה ובהירה

בשעה שפוסק הוראה יש לו לפסוק בלשון שאין לטעות בו (תוספות כתובות נ ב ד"ה ואמר) ובלי גמגום, וזוהי שאמרו: וְשִׁנַּנְתָּם (דברים ו ז) - שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד (ספרי שם, וברייתא בקדושין ל א), והדברים אמורים כששואלים אותו דין או הוראה (תוספות בבא מציעא כג ב ד"ה במסכתא, ובתוספות קדושין שם ד"ה אל תגמגם: דבר הלכה).

הראוי להוראה

נטילת רשות מרבו

מי שגמיר - למד הדינים מרבותיו (ראה רש"י סנהדרין ג א ד"ה דגמיר) - מותר מצד הדין להורות באיסור והיתר, ואינו צריך ליטול רשות (סנהדרין ה ב), אלא שגזרו על נטילת רשות מרבו (ראה להלן: בפני רבו; נטילת רשות מרבו. על גמיר לדון דיני ממונות ראה ערך בית דין).

הסמיכות שנהגו בזמן הזה

הסמיכות שנהגו בזמן הזה הוא כדי שידעו כל העם שהגיע להוראה, ושהוא מורה ברשות רבו הסומכו, ולכן אם כבר מת רבו - אין צריך לסמיכות (שו"ת הריב"ש רעא; רמ"א בשו"ע יו"ד רמב יד), ואין זו אותה הסמיכה שבתלמוד בדיינים מומחים לנפשות וקנסות וכיוצא (הריב"ש שם. וראה ערך בית דין וערך בית דין הגדול וערך סמיכה).

אם לא הוסמך להוראה בגיטין וחליצות, אם הגיטין והחליצות שנתן פסולים, ראה ערך גרושין.

תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה

כל תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי זה רשע שוטה וגס רוח (רמב"ם תלמוד תורה ה ד, וראה רמב"ם סנהדרין כ ח; טוש"ע יו"ד רמב יג, וחו"מ י ג), ועליו הכתוב אומר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה (משלי ז כו) - זה תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומורה (עבודה זרה יט ב; רמב"ם שם ושם; טוש"ע שם).

עד איזה גיל אינו רשאי להורות

עד איזה גיל אינו רשאי להורות - עד ארבעים שנה (סוטה כב ב, ועבודה זרה יט ב, וראה רש"י שם ד"ה עד), ומזמן שנולד (רש"י שם); ויש מפרשים משנה שהתחיל ללמוד, שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה (תוספות סוטה שם ד"ה ועד).

במה דברים אמורים כשיש בעיר גדול ממנו, אבל אם הם שוים מותר להורות לפני ארבעים שנה (גמרא שם ושם ורש"י. וכן פירשו רבינו חננאל ור"ן ומאירי שם) ונחלקו בדבר:

• יש פוסקים כן להלכה (רמ"א בשו"ע יו"ד רמב לא).

• יש מפרשים שאפילו אם שוה לגדול העיר בחכמה, אם גדול העיר הגיע לארבעים שנה והוא לא הגיע - אל יורה, אלא אם כן רק הוא גדול העיר בחכמה (תוספות סוטה שם ד"ה בשוין; רבנו ישעיה בפסקיו, הביאו בשו"ת מבי"ט א רפ; סמ"ק קיא^[8]).

• יש שסתמו דבריהם וכתבו שעד ארבעים לא יורה, ולא חילקו בין שוים לאינם שוים (רי"ף עבודה זרה שם, ורא"ש שם^[9]).

• ויש מן הראשונים שלא הזכירו כלל הזמן של ארבעים שנה, אלא כתבו סתם תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה (רמב"ם תלמוד תורה ה ד); ויש מפרשים דבריהם שלא אמרו עד ארבעים שנה אלא בזמן התלמוד, שלא היו לומדים אלא מפי סופרים ולא מפי ספרים, אבל עכשיו שהתורה בכתב אין הדבר תלוי בשנים אלא שיהיה חכם גדול (לחם משנה שם לדעת הרמב"ם; שו"ת מהרשד"ם חו"מ א).

בהוראת דיני ממונות

זמן זה של ארבעים שנה נסתפקו בו אחרונים אם בהוראת איסור והיתר בלבד הוא שאמרו כן, או אף לדיני ממונות (ראה ברכי יוסף יו"ד רמב אות ז); ויש שכתבו שבדיני ממונות מותר אף לפני ארבעים שנה, רק שלא יהא דן יחידי עד ארבעים שנה (שו"ת שבות יעקב א קמ, והובא בפתחי תשובה חו"מ ז סק"ד).

אשה

אשה חכמה הראויה להוראה, יכולה להורות (החינוך מצוה קנב באיסור הוראה כשהיא שתוית יין; ברכי יוסף חו"מ ז יב, והובא בפתחי תשובה שם סק"ה. וראה ערך אשה וערך בית דין אם היא כשרה לדיינות).

שתוי יין

עניינו ומקורו

כשם שאסור לכהן להיכנס למקדש כשהוא שכור (ראה ערך שתויי יין) כך אסור לכל אדם, בין כהן ובין ישראל, להורות כשהוא שתוי (עירובין סד ב; רמב"ם ביאת מקדש א ג), שנאמר בשתויי יין: וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא י יא) - אלו ההוראות (תורת כהנים שם; כריתות יג ב) של איסור והיתר (רבינו גרשום ורש"י שם).

איסור זה של הוראה כשהוא שתוי נכלל בלאו של כניסה למקדש כשהוא שתוי, ואינו נמנה בלאו בפני עצמו במנין המצות (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה עג; סמ"ג לאוין ש; החינוך מצוה קנב^[10]), לפי שהוא לאו שבכללות, שלאו אחד כולל את שני האיסורים, אף שהם חלוקים בעונשיהם (מגלת אסתר לספר המצות שם. וראה ערך לאו שבכללות).

עונשו

אף שעל הכניסה למקדש יש חיוב מיתה (ראה ערך שתוי יין), אין על ההוראה חיוב מיתה (ראה תורת כהנים י ט הדרשה), אבל עובר הוא בלאו (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה עג; החינוך קנב), ומכל מקום אינו לוקה על לאו זה (ראה רמב"ן בהשגות לספר המצות שם שמדייק כן מדברי הרמב"ם), אפילו אם לוקים על לאו שבכללות (ראה ערך לאו שבכללות מחלוקת אם לוקים על לאו כזה שכולל שני איסורים מפורשים), מפני שהוא לאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו), שלא עבר אלא בדיבור בלבד.

ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שאילו היה לאו על הוראה בשכרות היה נמנה כלאו בפני עצמו, כי אין זה לאו שבכללות, מאחר שחלוקים בעונשיהם, שהכניסה למקדש במיתה וההוראה בלאו (ראה ערך לאו שבכללות), אלא שאין כאן לאו כלל על ההוראה אלא עשה, שציוה הכתוב אחר אזהרתו מן היין בבואם אל אהל מועד להורות את בני ישראל את כל החוקים, ולא בהיותם שיכורים, ולאו הבא מכלל עשה - עשה (רמב"ן בהשגות שם).

הוראה שלא בדרך הלכה למעשה

בהוראה שלא בדרך הלכה למעשה, נחלקו בדבר:

שנאמר בתורה באיסור הוראה בשתויי יין: אֵת כָּל הַחֻקִּים (ויקרא שם יא), ודרשו מכך אלו המדרשות, אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' (שם) אלו ההלכות (תורת כהנים שם; כריתות יג ב) בְּיַד מֹשֶׁה (שם) זה תלמוד, יכול אף המשנה, תלמוד לומר: וּלְהוֹרֹת (שם. כריתות שם^[11]), רבי יוסי ב"ר יהודה אומר יכול אף תלמוד, תלמוד לומר: וּלְהוֹרֹת (כריתות שם).

• יש מפרשים המדרשות שדורשים בפרק - לפני העם - אסור לשתויי יין לדרוש, שיש בהן הוראה, והלכות אלו הלכה למשה מסיני, אבל משנה מותר להם ללמד, שאין מורים הלכה מתוך משנה; ורבי יוסי אומר שאף תלמוד מותר ללמד, שנאמר 'להורות' ודרשו מכך לא אסרתי אלא הלכה למעשה (רש"י שם), וכל שכן שמותר במדרשות (רש"י שם ד"ה והא רב^[12]).

• ויש מפרשים המדרשות, שאם דורש בהגדה בפירוש המקראות לא יפרש ולא יורה בהן אם הוא שתוי, והלכות, שאפילו במשנה סתומה לא יעסוק בה בשביל להורות, והתלמוד, ששם לא יעסוק כל עיקר, שהתלמוד מפרש הכל, יכול לא יעסוק במשנה אפילו כשלא יתכוין להורות, תלמוד לומר ולהורות, ורבי יוסי אמר יכול לא ישנה בתלמוד אפילו כשלא יתכוין להורות, תלמוד לומר ולהורות (פירוש רבינו גרשום שם^[13]). הלכה כרבי יוסי ב"ר יהודה (גמרא שם).

ומותר לשיכור ללמד תורה, ואפילו הלכות ומדרשות, והוא שלא יורה (רמב"ם ביאת מקדש שם א ד, וראה כסף משנה).

היה חכם שאי אפשר לו שלא יורה, אסור אף לדרוש, וכגון רב שלא היה דורש ביום טוב משום שכרות, מפני שבכל מקום שהיה יושב אי אפשר לו בלא הוראה (גמרא שם), שכל העם שואלים ממנו (רש"י שם ד"ה לא), ואם היה חכם קבוע להוראה - לא ילמד, שלימודו הוראה היא (רמב"ם שם. וראה חינוך מצוה קנב).

הוראה בדבר המפורש בתורה

מותר להורות שהשרץ טמא והצפרדע טהור (ראה ערך שרצים) לדברי הכל, לפי שהוא דבר שאף התלמידים בבית הספר יודעים (ברייתא וגמרא בכריתות יג ב), ואין זו הוראה (פירוש הראב"ד לתורת כהנים ויקרא י), ולפיכך כל דבר שהוא מפורש בתורה עד שהצדוקים ידעוהו, כגון הדם שהוא אסור וכיוצא בו, מותר להורות (רמב"ם ביאת מקדש א ג. וראה ערך דבר שהצדוקים מודים בו).

אפילו דבר שהוא ברור, כגון נותן-טעם-לפגם (ראה ערכו) שמותר, או איסור שנתבטל בששים (ראה ערך בטול בששים), כיון שאינו מפורש בכתוב, והצדוקים אין מודים בו - אסור להורות (שו"ת תרומת הדשן מב), ויש שכתב שיזהר כל אדם שלא יורה כשהוא שתוי יין אפילו בדבר פשוט, אם לא שהוא דבר ברור בפוסקים (רמ"א בשו"ע יו"ד רמב יג, על פי מהרי"ק שורש קסט, ותרומת הדשן מב^[14]).

בדיני ממונות

נחלקו הראשונים והפוסקים האם שתוי יין מותר בהוראת דיני ממונות:

• יש סוברים שמותר לו להורות, ואינו אסור אלא בדיני איסור והיתר (תוספות סנהדרין מב א ד"ה העוסקים; שו"ע חו"מ ו ה, בשם יש אומרים), שהרי כתוב להורות את החוקים וגו', ואילו משפטים לא כתוב (לבוש שם).

• יש סוברים שאף בדיני ממונות אסור להורות (כנסת הגדולה שם הגהות בית יוסף אות ג; ברכי יוסף שם, ופתחי תשובה סק"ו, בשם ספר היראה לרבנו יונה).

• ויש מכריעים שבבית דין של שלשה מותר, שלא שכיח שכל השלשה ישתכרו, ואם האחד הוא שתוי, השנים יזכירו לו ויזהירו אותו להמתין, אבל יחיד מומחה שדן יחידי ודאי אסור לו לדון כשהוא שתוי, כמו חכם המורה (תומים שם סק"ו; נתיבות המשפט שם סק"ו).

בזמן הזה, שהיינות שלנו אינם חזקים, ואם שתה מהם לא יגיע לשכרות, יש שכתבו שמותר לדון (לבוש שם; תומים שם. וראה להלן: יינות שבימינו, על יינות שלנו).

התנאים לאיסור שתיית היין באיסור הוראה

שיעור שתיית היין באיסור הוראה הוא ברביעית (עירובין סד א, וכן היא גירסת הרמב"ם בספר המצות לא תעשה עג^[15]), ודוקא רביעית יין חי, שאינו מזוג, אבל שתה כדי רביעית בלבד, והיו בה מים כל שהוא - מותר להורות (כריתות יג ב; רמב"ם ביאת מקדש א ה בעבודה במקדש, והש"ך יו"ד רמב ס"ק יט העתיק לשונו לדין הוראה).

וכן אם ישן מעט, או הלך כדי מיל, כבר עבר היין, ומותר להורות (עירובין סד ב; רמב"ם שם בעבודה, ובש"ך שם כנ"ל), אבל שתה יותר מרביעית אפילו מזוג, מעט שינה או הדרך מוסיפים בשכרותו, אלא ישהה לפי השכרות, עד שלא ישאר משכרותו שום דבר שבעולם (רמב"ם שם בעבודה; ש"ך שם).

היה רוכב, הדרך מפיגה היין אפילו כששתה יותר מרביעית (עירובין שם רכוב שאני; טוש"ע או"ח צט ב, בתפילה), כיון שאינו טורח בדרך (רש"י שם ד"ה רכוב), וחומר ברוכב מבמהלך, שאין הדרך מפיגה ברוכב אלא כשהלך שלשה מילין (גמרא שם), שלפי שאין לו טורח אינה מפיגתו כל כך (רש"י שם); ויש שכתבו שאין חילוק בין רכוב למהלך (ב"ח יו"ד רמב^[16]), והכל תלוי ברוב השתייה ובאיכות היין וההילוך (שו"ת חוות יאיר קמז, ראה שם בארוכה).

שאר דברים המשכרים

אפילו אכל תמרים אל יורה (כתובות י ב; רמב"ם ביאת מקדש א ג), לפי שטורדות דעתו כשיכור (רש"י שם ד"ה אל), והוא הדין שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט - אל יורה (רמב"ם שם; רמ"א בשו"ע יו"ד רמב יג: או שאר דברים המשכרים), והאיסור על שאר דברים המשכרים אף הוא מן התורה, ועובר עליהם בלאו (ספר המצות לרמב"ם שם; החינוך קנב^[17]).

ואף שאינו חייב בשאר דברים המשכרים על ביאת מקדש (ראה ערך שתויי יין מחלוקת בדבר), מכל מקום אסור להורות, כשם שהוא פסול לעבודה, אף שאינו מחלל עבודה (תוספות כתובות י ב ד"ה אמר).

בסעודה גדולה

נחלקו הפוסקים באיסור הוראה לאחר סעודה גדולה שמרבים בה בשתייה:

• יש שכתבו שאחר סעודת יום טוב שמרבים בשתייה - או שאר סעודות גדולות, כגון של נישואין או בפורים וכיוצא בהן (הגהות סמ"ק קלג, וב"ח וש"ך יו"ד רמב ס"ק יט) - אסור להורות כל היום (שו"ת הרשב"א א רמז; הגהות סמ"ק שם; ב"ח וש"ך שם), ואם נתן דעתו כבר על פסק הדבר, בין להתיר ובין לאסור, מותר להורות אפילו מיד אחר שאכל ושתה, ואפילו אחר סעודה גדולה (רשב"א שם; ב"ח וש"ך שם בשמו, והשמיטו אפילו מיד אחרי שאכל ושתה).

• יש חולקים וסוברים שאם מרגיש שסר יינו מעליו - מותר (בית יוסף חו"מ ז^[18]).

• ויש שכתבו שאף האוסרים כל היום לא אמרו אלא בסתם, אבל אם ברור לו שסר יינו - מותר (ש"ך שם וראה הוכחתו).

יינות שבימינו

ביינות שלנו שאינם חזקים כל כך, יש סוברים שאינו אסור להורות כששתה רק רביעית, שלא אסרו אלא ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל אם שתה הרבה, שמשכר - אסור, ומכל מקום אף ברביעית צריך להיזהר שלא להורות בדבר שאין הצדוקים מודים בו (תרומת הדשן מב, וראה לעיל: בדיני ממונות^[19]).

להורות כשאין דעתו מיושבת עליו

יש שכתבו שגם מי שמיצר ואין דעתו מיושבת עליו - אל יורה, שנאמר: בצר אל יורה (רבנו שמואל בתוספות עירובין סה א, בשם רבנו קלונימוס שכן יש בירושלמי^[20]; ב"ח יו"ד רמב, וש"ך שם ס"ק כא); ויש מוסיפים שמידת חסידות שלא להורות בכל אלה שאמרו חכמים שלא יתפלל, כגון ביום שהוא כועס, או הבא מן הדרך ברגליו, או בבית שיש שם שכר, שהריח משכר (ראה ערך תפלה), אבל איסור אין בהם אפילו לכתחילה (ב"ח וש"ך שם).

בפני רבו

הדין וגדרו

המורה הלכה בפני רבו חייב נדוי (שו"ע יו"ד שלד מד) ומיתה (רבי אליעזר במסכת עירובין סג א; רמב"ם תלמוד תורה ה ב; טוש"ע יו"ד רמב ד), ולא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה (רבי אליעזר בברייתא שם), ואף שלא בפניו אסור להורות, אלא שבפניו אסור וחייב מיתה, ושלא בפניו אסור ואין חייב מיתה (רבא בעירובין שם).

במקום אחר שנינו: תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו, אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות - י"ב מיל (ראה ערך מיל וערך פרסא) - כנגד מחנה ישראל (ברייתא בסנהדרין ה ב; רמב"ם סנהדרין כ ט), ומשמע שחוץ לג' פרסאות מותר להורות והדברים לכאורה סותרים.

ובביאורם נחלקו הפוסקים:

• יש מחלקים בין הוראה על שאלה שנשאלה במקרה, שמחוץ לי"ב מיל מותר, לבין הוראה בקביעות, שעל זה אמרו בפניו, היינו בתוך י"ב מיל, חייב מיתה, ושלא בפניו, היינו אף חוץ לי"ב מיל אסור, אלא שאינו חייב (ראה כסף משנה תלמוד תורה ה ב בדעת הרמב"ם, ובית יוסף יו"ד רמב), ופסקו שאסור לאדם להורות בפני רבו לעולם, וחייב מיתה, אבל היה בינו ובין רבו י"ב מיל, ושאל לו אדם דבר הלכה במקרה - מותר לו להשיב, אבל לקבוע עצמו להורות לכל שואל, אפילו הוא בסוף העולם ורבו בסוף העולם, אסור לו להורות עד שימות רבו, או שנטל רשות מרבו (רמב"ם שם ב וג; טוש"ע יו"ד שם, וראה שם בבאור הגר"א סק"ח).

• יש מפרשים שאותה שאמרו אפילו שלא בפניו אסור היינו בתלמיד גמור, ובתוך י"ב מיל כבפניו הוא וחייב, ומחוץ לי"ב מיל אסור אבל אינו חייב, וששנינו שמחוץ לי"ב מיל מותר, בתלמיד חבר הוא, והוא אפילו בתוך י"ב מיל אינו חייב מיתה, ודינו שפטור אבל אסור (תוספות עירובין סב ב ד"ה רב חסדא; רא"ש עירובין ו ב; טוש"ע שם בשם יש אומרים), ולדעתם אין הבדל בין הוראה בדרך מקרה להוראה בקביעות (ש"ך שם סק"ז).

• ויש מפרשים שלא אסרו חוץ לי"ב מיל אלא כשרבו רגיל לבוא למקום תלמידו, כגון ביום השוק או בשני וחמישי וכיוצא, ואותה שאמרו מחוץ לי"ב מיל מותר להורות הוא כשאינו רגיל לבוא שם רק בדרך מקרה (בית יוסף יו"ד שם, בשם המרדכי; רמ"א בשו"ע יו"ד שם, בשם יש אומרים).

לדעה הראשונה שאינה מפרשת שההיתר מחוץ לי"ב מיל הוא בתלמיד חבר, הרי תלמיד חבר מותר להורות אפילו בתוך י"ב מיל (בית יוסף שם, לדעת הרמב"ם והרי"ף; שו"ת הריב"ש רעא; רמ"א בשו"ע שם לדעה הראשונה בשו"ע שם); ויש סוברים אפילו בפניו מותר (בית יוסף שם לדעתם); ויש סוברים שבפניו ממש אסור (ריב"ש שם; רמ"א שם), משום שנראה כהפקרות (ריב"ש שם).

הטעם

בעיקר האיסור להורות במקום רבו אמרו שאין עיקר הטעם מפני שנראה כחוצפה, אלא מפני שלא יסתייע בידו להורות כהלכה (כתובות ס ב, ורש"י שם ד"ה דלא), ולכן אפילו כשרבו מחל על כבודו, אל יורה (תוספות שם ד"ה כי אפקירותא; מאירי שם), ואפילו שנתן לו רשות בדרך כלל להורות שלא בפניו, אין ראוי לעשות כן, שהדבר קרוב לבוא לידי שגיאה (מאירי שם).

נטילת רשות מרבו

מלבד הדין של איסור הוראה בפני רבו גזרו גזרה על נטילת רשות מרבו (ראה בברייתא בסנהדרין ה ב המעשה והגזירה שנבעה מכך), שאם יתן לו רבו רשות ידייק שתהא לשונו ברורה, ולא יטעו השומעים את דבריו (רש"י שם ד"ה נוטל). ונחלקו בכך ראשונים:

• יש סוברים שנטילת רשות מועילה חוץ לי"ב מיל, אבל בתוך י"ב מיל אפילו נטל רשות אסור לו להורות, אם הוא תלמיד גמור (תוספות סנהדרין ה ב; רמב"ם תלמוד תורה ה ג, וראה שם בכסף משנה; רמ"א בשו"ע יו"ד רמב ד, לדעה א שבשו"ע).

• ויש סוברים שאם נטל רשות מותר לו להורות אפילו בתוך י"ב מיל (שו"ת הרשב"א קיא, ובשם הראב"ד שם; ש"ך שם סק"ד לדעתם).

נטילת רשות מכל רבותיו

תלמיד גמור, אף שנטל רשות מרבו אחד, צריך שיטול רשות מכל רבותיו המובהקים (מהרי"ק שרש קעא [ובדפוס סדילקוב קסט] הביאו הבית יוסף יו"ד רמב; שו"ע שם סעיף ד), ותלמיד חבר אם נטל רשות מרב אחד דיו (מהרי"ק שם; רמ"א בשו"ע שם), ואם יש לו רב אחד מובהק, והאחרים אינם מובהקים - צריך שיטול רשות מרבו המובהק (ש"ך שם).

ולדעת הסוברים שנטילת רשות מועילה אפילו תוך י"ב מיל (ראה לעיל דעת הרשב"א בתשובה קיא) יש הבדל בתלמיד גמור בין נטילת רשות של תוך י"ב מיל לזו שמחוץ לי"ב מיל, שבתוך י"ב מיל צריך ליטול רשות מכל רבותיו המובהקים, ומחוץ לי"ב מיל אם קיבל רשות מרב אחד מותר לו להורות (רשב"א שם; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש חולקים, וראה ש"ך ס"ק יג).

מהו רב מובהק

נחלקו הפוסקים מהו רב מובהק לענין נטילת רשות:

• יש סוברים שרוב חכמתו ממנו, וכל שאין רוב חכמתו ממנו הרי זה תלמיד חבר (בית יוסף יו"ד רמב, לדעת הרמב"ם; רמ"א בשו"ע שם סעיף ד, בשם יש אומרים).

• יש סוברים אפילו שאין רוב חכמתו ממנו (בית יוסף ורמ"א שם בדעה א, בשם מהרי"ק ורשב"ם בבא בתרא קנח ב).

• ויש שכתב שאין מחלוקת בין הדעות, אלא רבו מובהק הוא כל שקיבל רוב חכמתו ממנו, ואם אחר כך נתגדל ונעשה קרוב להיות כרבו, אף שרוב חכמתו ממנו, נקרא תלמיד חבר (ש"ך שם ס"ק יב, שהרמב"ם ומהרי"ק אינם חולקים, ראה שם בארוכה, וראה ערך כבוד הרב).

להפריש מן האיסור

להפריש מן האיסור מותר להורות אף בפני רבו (רבא בעירובין סג א; רמב"ם תלמוד תורה ה ג; טוש"ע יו"ד רמב יא), כגון שראה אדם עושה דבר האסור מפני שלא ידע באיסורו, או מפני רשעו, יש לו (ובטוש"ע שם: מותר) להפרישו ולומר לו דבר זה אסור, ואפילו בפני רבו, ואפילו לא נתן לו רבו רשות (ובטוש"ע השמיטו ואפילו לא נתן כו'), שבכל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ויש מן הראשונים שכתבו שמכל מקום ראוי לו שלא לומר כן במוחלט, אלא דרך שאלה, כלומר היאך אתה עושה דבר זה, והלא דבר זה יש בו איסור, וכיוצא בזה (מאירי סנהדרין ה ב).

הוראה לבני ביתו

אף אם בני ביתו של תלמיד הוצרכו להוראה ושאלו אותו, כתבו ראשונים שלא יורה להם במקום רבו, ולא התירו לתלמיד אלא לבדוק סכין לשחוט בו, לפי שאין בדיקת סכין אלא משום כבודו של חכם (ראה ערך בדיקת סכין), ובזה הוא מוחל על כבודו שלא להטריחו לבוא אצלו להראות סכינו, אבל דבר איסור והיתר אפילו לעצמו אסור להורות במקום רבו (רא"ש עירובין ו ב; טוש"ע יו"ד רמב יב^[21]).

כששואלים אותו הלכה כמי

כל ההוראות שאמרו אסור להורות במקום רבו, אינו אלא כשבא מעשה לפניו ומורה לעשות כן, אבל אם שואלים אותו הלכה כדברי מי, יכול לומר מה שבדעתו, ובלבד שלא יורה על מעשה שבא לפניו (תוספות עירובין סב ב ד"ה מהו, ורא"ש שם ו ב; טוש"ע יו"ד רמב ז), שעל מעשה שבא, אפילו שואלים אותו הלכה כדברי מי, אסור לו לומר הלכה כפלוני (ש"ך שם ס"ק יד).

בדבר שיש בו חידוש לשואל

כתבו ראשונים שאין הוראה אסורה אלא בדבר שיש בו חידוש לשואל, אבל בדבר שהוא פשוט לכל והשואל יודע מנהגו, כגון נותן-טעם-לפגם (ראה ערכו) שמותר, או ביטול איסור בששים, וכיוצא בזה - מותר (תוספות עירובין סב ב ד"ה רב חסדא, ורא"ש שם ו ב; טוש"ע יו"ד רמב ח).

ההוראה בימינו

יש מן הראשונים סוברים שלא אסרו להורות בפני רבו אלא בימי התנאים והאמוראים, אבל בימינו כל הדינים הללו נתבטלו, כי הגמרות והפירושים והחידושים והחיבורים הם המורים, והכל לפי פקחות הלבבות (ארחות חיים הלכות תלמוד תורה כא), ואף שבפרטי ההלכות הידיעה אינה בהירה, ואנו רואים בהם מחלוקת בהבנת הפוסקים, מכל מקום רוב הדינים פשוטים, ולא מסתבר לגזור מחמת המיעוט על הרוב (שו"ת מהרשד"ם חו"מ א).

ויש סוברים שרק את כל הכתוב בספרים יכול להורות בימי רבו, אבל לא יורה דבר מלבו, ולא יסמוך על ראיותיו לדמות דבר לדבר מעצמו (הגהות מיימוניות תלמוד תורה ה ב; שו"ע יו"ד רמב ט^[22]. וראה ש"ך ס"ק טז).

וכתבו אחרונים שבימינו הספרים אשר נתפשטו בקרב ישראל הם-הם רבותינו, וראוי לכל מי שהגיע להוראה שלא יורה שום הוראה בלתי עיון תחילה בספר, ורמז לדבר: אָז לֹא אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל כָּל מִצְוֹתֶיךָ (תהלים קיט ו. שו"ת שבות יעקב ב סד; פרי מגדים בהנהגות הנשאל והשואל בריש או"ח סדר ג), והמורה שלא על פי הספרים הוא כמורה הלכה בפני רבו (פרי מגדים שם).

כשנוגע בדבר

עניינו ודינו

כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה - שומעים לו, ואם לאו - אין שומעים לו (יבמות עז א; בדק הבית לבית יוסף יו"ד רמב; רמ"א בשו"ע שם לו), שאם קודם שבאת ההוראה לידו אמרה ושנאה לתלמידיו בבית המדרש בשם רבו, שומעים לו בשעת הוראה, ואם לאו אין שומעים לו, שמא מחמת מעשה הבא לידו אמרה (רש"י יבמות שם ד"ה אם).

ודוקא כשהוא עצמו נוגע בדבר, וצריך לאותה הוראה (תוספות שם ד"ה אם; מאירי שם בשם יש מפרשים), והדבר שייך לו (רמ"א בשו"ע שם); ויש סוברים אפילו אם אינו נוגע לעצמו (מאירי שם).

הטעם שאין שומעים לו

יש מפרשים הטעם מפני שחוששים שמא משקר (ראה רש"י שם ד"ה דהא); ויש חולקים וסוברים שאין חוששים לתלמיד חכם שישקר, אלא חוששים שמתוך שנושא ונותן בהלכה כדי לקיים דבריו אומר בדדמי - בדבר הדומה - כסבור שקיבל כך מרבו (ריטב"א שם ד"ה שאני), או שמא ידמה דבר לדבר בדברים שאינם דומים (רבנו ירוחם נתיב ב סוף חלק ה, בשם הרא"ש; רמ"א בשו"ע שם), ולכן כשאינו אומר כך קיבלתי מרבי, אלא אומר דבר מסברא ומביא ראיה לדבריו - שומעים לו (ריטב"א שם; רמ"א שם וראה ט"ז שם), אבל אין סומכים על אותו החכם בזה שהוא מדמה דבר לדבר, כי שמא טועה הוא בדמיון זה, אלא אם כן הדמיון הוא פשוט בעיני כל, שאז סומכים על הדמיון ולא על המורה (רמ"א שם, וכפירוש הט"ז שם. וראה בגר"א שם ס"ק פד).

בדבר העשוי להיגלות, שומעים לו אפילו לאחר מעשה (בית שמואל שמות אנשים אות ג גרשום. וראה ערך מילתא דעבידא לאגלויי).

בדורות אחרונים

יש מהראשונים שכתב שכל דין זה שלאחר מעשה אין שומעים לו לא נאמר אלא בדורות הראשונים, שכל תלמודם היה בעל פה, אבל עכשיו שאין אדם יכול להורות אם לא שיהיה לו עיקר בגמרא, אפילו שלאחר מעשה אמרה, כיון שמביא ראיה ממשנה או מגמרא וכדומה - נאמן (רבנו ירוחם נתיב ב סוף חלק ה, בשם הרמ"ה), ומכל מקום גם עכשיו כשצריך לדמות דבר לדבר יש לומר שמדמה מה שאינו דומה (שם בשם הרא"ש), אלא אם כן הדבר פשוט במשנה או בגמרא או בפסק אחד או בשום גאון או מגדולי האחרונים, שנאמן (רבנו ירוחם שם^[23]).

בהוראה לעצמו

נחלקו הראשונים אם חכם נאמן להורות לעצמו:

• יש סוברים שבכל איסור והיתר חכם מורה לעצמו (תוספות בכורות לא א ד"ה דהא; שו"ת מהר"ח אור זרוע צג, בשם הר"מ; קונטרס אחרון לשו"ע הרב יו"ד יח סק"י), ומעשים בכל יום שתלמיד חכם רואה לעצמו כל מיני איסורים שבעולם, שאינו חשוד להתיר את האיסור (ר"ח אור זרוע שם, וכעין זה בשו"ע הרב שם^[24]).

• ויש סוברים שאין חכם מורה הוראה לעצמו באיסור והיתר אלא במקום שאינו בא להוציא מחזקת איסור (ר"ש נגעים ב ה^[25]; ט"ז יו"ד יח ס"ק טו; פרי מגדים בסדר הנהגת השואל אות ד).

אף מהמתירים להורות לעצמו יש מצדדים שדוקא באיסורי תורה אינו חשוד לאכול דבר האסור, אבל באיסור דרבנן מפני שהוא קל בעיניו – חשוד, ולא יורה (תשובות הר"מ בר"ח אור זרוע שם); ומהאחרונים מצדדים להיפך, שאף האוסרים להורות לעצמו במקום חזקת איסור לא אסרו אלא באיסורי תורה, אבל באיסור דרבנן יש לומר שמותר אף כשיש חזקת איסור (פרי מגדים בסדר הנהגת השואל שם).

יש מפרשים בדעת האוסרים להורות לעצמו במקום חזקה, שלא אסרו אלא לאחרים, שלא יאכלו מהוראתו שהורה לעצמו, אבל הוא עצמו פשוט, שיכול להורות ולאכול (שו"ע הרב שם, בדעת הט"ז. וראה ערך שוחט על נאמנות השוחט, ושם אם מותר ליטול שכר מן הכשרות בלבד).

הוראה אחר הוראה

הדין והטעם

חכם שטימא - אין חברו רשאי לטהר, אסר - אין חברו רשאי להתיר (ברייתא חולין מד ב; רמ"א בשו"ע רמב לא), ונחלקו ראשונים בטעמו של דבר:

• יש סוברים מפני כבודו של חכם הראשון (רש"י נדה כ ב ד"ה מעיקרא; ר"ן עבודה זרה ז א, ונדה שם; מאירי עבודה זרה שם, והוריות ג א), שלא תתברר טעותו (מאירי הוריות שם), ועוד כדי שלא תיראה תורה כשתי תורות, הללו אוסרים והללו מתירים (ר"ן עבודה זרה שם ומאירי שם, וראה ערך לא תתגודדו), ולפיכך אם התירה שני - בדיעבד מותר (מאירי שם), וכן אם הסכים הראשון ומחל על כבודו - מותר לכתחילה להתירו (ר"ן שם ומאירי שם^[26]).

• ויש חולקים וסוברים שהטעם מפני שכיון שהראשון אסר עשאה חתיכת איסור (ר"ן עבודה זרה שם, בשם הראב"ד; ריטב"א שם; מאירי שם ושם בשם גדולי המפרשים. וכן מסקנת הש"ך חו"מ כה סוף ס"ק יד להלכה), שחכם וראוי להוראה כשהורה על דבר לאסור או לטמא עשאה חתיכת איסור (ריטב"א שם. וראה ערך שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא), ולכן אפילו בדיעבד אם התירה השני - אינו מותר (רשב"א ושאר ראשונים הנ"ל).

בחתיכה אחרת

אין אומרים חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר אלא באותה חתיכה עצמה שהורה עליה הראשון, אבל בחתיכה אחרת כיוצא באותו איסור - רשאי אחר להתיר (רשב"א חולין מד ב; מאירי עבודה זרה ז א, והוריות ג א; רמ"א בשו"ע יו"ד רמב לא), שהרי היא לא נעשתה חתיכת איסור (מאירי שם).

לדעת המפרשים לעיל שהטעם הוא משום כבודו של חכם, יש סוברים שכיון שמתיר אותו איסור בעצמו, אף בחתיכה אחרת אין זה כבוד לחכם הראשון (מאירי הוריות שם^[27]).

כשנשאלה השאלה בפני שנים

היו שניהם יושבים בבית המדרש ונשאלה שאלה לפניהם, ולא נתפשטו לא דברי זה ולא דברי זה, יכול להתיר מה שאסר הראשון (תוספות עבודה זרה ז א ד"ה הנשאל, וסמ"ג עשין קיא. וראה ש"ך יו"ד רמב ס"ק נה).

כשטעה בדבר משנה

לא אמרו שאינו רשאי להתיר דבר שחכם אסר אלא בדבר התלוי בשיקול הדעת (ר"ן עבודה זרה ז א, ושאר ראשונים המובאים לעיל: הדין והטעם; רמ"א בשו"ע יו"ד רמב לא) ובסברא ואומד הדעת (רבינו תם בספר הישר קמו), אבל טעה בדבר משנה, חכם אחר יכול להתיר (שם ושם), שאין הוראתו הוראה כלל, ואפילו הוא גדול הדור (ריטב"א עבודה זרה שם).

ואף בשיקול הדעת יש מחלקים בין שיקול הדעת שאי אפשר לברר הטעות, אלא שתלוי בסברא, שאין להתיר, לשיקול הדעת שהוא טעות, ומברר טעות לחכם הראשון, שחוזר ומתיר (ש"ך יו"ד שם ס"ק נח); ויש שאינם מחלקים בכך וסוברים שאפילו בטעות גמורה בשיקול הדעת אינו יכול לחזור ולהתיר, אלא שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים לדעתם (ש"ך חו"מ כה סוף ס"ק יד, והשיג על הרמ"א ביו"ד).

על גדרם של שיקול הדעת ודבר משנה, ראה ערך טעות הדיינים.

על ההבדל בין חכם מומחה לאינו מומחה בנוגע לטעותו ועל חיוב התשלומים ופטורו בטעותו, ראה ערך הנ"ל.

כשהיתה לחכם השני קבלה מרבו

היתה לחכם השני קבלה מרבו על הוראתו, יש מהראשונים סוברים שרשאי להתיר מה שאסר הראשון (תוספות חולין מד ב ד"ה היכי, ורשב"א שם, בדעת רש"י נדה כ ב; רמ"א בשו"ע יו"ד רמב לא); ויש חולקים וסוברים שאף על פי קבלתו אינו רשאי (רש"י נדה שם לגירסא שלנו; ר"ן ורשב"א חולין שם^[28]).

כשהחכם הראשון התיר או טיהר

חכם שהתיר וטיהר נחלקו בכך הדעות:

• יש אומרים שיכול חכם אחר לאסור ולטמא (ירושלמי שבת יט א לגירסתנו, וכן היא גירסת הרדב"ז א שסב; תוספות עבודה זרה ז א ד"ה הנשאל), שלטעם בחכם שאסר שהוא משום שעשאה חתיכת איסור, הרי זה לא שייך בחכם שהתיר, ולטעם שהוא מפני כבודו של חכם הראשון, כשבא החכם השני לאסור אין זה שייך (ראה לעיל: הדין והטעם, טעמים אלו. רדב"ז שם).

• יש חולקים וסוברים שאין חברו רשאי לאסור ולטמא (גירסת הרא"ש עבודה זרה א ג בירושלמי שבת שם; רדב"ז שם, בשם אחד מן הראשונים; רמ"א בשו"ע יו"ד שם), ודוקא אם כבר חלה הוראתו של הראשון שהתיר, ושלא טעה בדבר משנה (רא"ש שם ורמ"א שם^[29]).

• ויש שתלו הדבר בשני הטעמים שאמרו בחכם שאסר, שלסוברים מפני שנעשית חתיכת איסור, כשהתיר הראשון לא שייך זה, אבל לסוברים מפני כבודו של ראשון, אף בהתיר אסור לחברו לאסור (שלטי גבורים עבודה זרה שם).

כשאומר לחכם כבר שאלתי לפלוני ואסר לי

הנשאל לחכם וטימא או אסר לא ישאל לחכם ויטהר או יתיר (ברייתא עבודה זרה ז א, ובחולין מד ב בלשון אחרת), וכתבו ראשונים שאין האיסור על השואל אלא כשאינו מודיע לחכם שחברו אסר וטימא, אבל אם אומר לו כבר שאלתי לפלוני חכם ואסר לי, מותר לשאול משום שאולי ידונו זה עם זה וישיבהו מדבריו, אלא שהחכם יזהר מלהתיר כשיודע שחברו אסר (תוספות עבודה זרה ז א ד"ה הנשאל, ורא"ש שם א ג; רמ"א בשו"ע יו"ד רמב לא).

יש מן הראשונים שכתבו שהחכם השני יכול לומר לשואל אני אומר כך, אבל אינך יכול לסמוך עלי שכבר נאסר הדבר בהוראת הראשון (תוספות ר' אלחנן עבודה זרה שם).

הערות שוליים