הגדרה^[1] - תפלה של החיים בעד המתים

גדרה וטעמה

טעמה ומקורה

נוהגים להזכיר את המתים (תנחומא ריש האזינו בשם תנחומא חדש^[2]; ארחות חיים יום הכיפורים לד; כלבו ע; רמ"א בשו"ע אורח חיים תרכא ו; ועוד), ולבקש עליהם רחמים להעלותם מהגיהנם, שכן אמרו: שמא תאמר כיון שירד לגיהנם אין לו תעלה - תרופה - כיון שמבקשים עליו רחמים זורקים אותו מגיהנם כחץ מן הקשת (פסיקתא רבתי כ פסקא מתן תורה^[3]), והחי יכול לבקש להקל דין המת כדוד על אבשלום (ראה סוטה י ב, ותוספות שם ד"ה דאייתיה^[4]), ומצינו ששמואל ביקש על לוי להכניסו בישיבה של מעלה (ראה ברכות יח ב), ומועיל למתים שהחיים מתפללים עליהם (ספר החסידים תתשעא - ב).

נתינת צדקה עבור המתים לכפרתם

וכן נוהגים לפסוק צדקה עבור המתים בשעת ההזכרה (תנחומא ריש האזינו בשם תנחומא חדש; אורחות חיים יום הכיפורים לד; בית יוסף ושו"ע או"ח תרכא ו, ורמ"א בשו"ע יו"ד רמט טז) להעלות זכרם לטובה לפני ה' (ארחות חיים שם), ומנהג ותיקים הוא ומועיל לנשמותיהם (רמ"א שם), שכן אמרו: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל (דברים כא ח) - אלו החיים, אֲשֶׁר פָּדִיתָ (שם) - אלו המתים, מלמד שהמתים צריכים כפרה (ספרי סוף שופטים. וראה ערך אין כפרה למתים כרך א), מכאן שהחיים פודים את המתים (תנחומא שם^[5]).

ולכך אנו נוהגים להזכיר המתים ולפסוק עליהם צדקה, שכן שנינו: יכול משמתו לא תועיל להם הצדקה, תלמוד לומר אֲשֶׁר פָּדִיתָ, מכאן כשפוסקים צדקה בשבילם מוציאים ומעלים אותם כחץ מן הקשת (תנחומא שם בשם תורת כהנים. וראה מרדכי יומא תשכז, ובית יוסף או"ח רפד ותרכא), ועוד שבוחן לבבות החיים והמתים יודע שאם היה אותו מת בחיים היה נותן צדקה בעצמו אם היה לו, ולכן אם נותן בעבור רשע, אינו מועיל (רוקח ריז, והובא בבית יוסף תרכא; ט"ז שם סק"ד, ומגן אברהם שם סק"ו), וכתבו אחרונים שאם הבן נותן בעד אביו מועיל בכל אופן, שהבן מזכה את האב (משנה ברורה שם ס"ק יט, וראה סנהדרין קד א).

עבור הקרובים ושאינם קרובים

פוסקים צדקה עבור אבות וקרובים (רוקח ריח, [דפוס זולקוא תקס"ו]), ומעשה בחסיד אחד שהיה נודר בשביל הנשמות של קרוביו, ואחר כך נודר בסתם בשביל כל הנשמות, ואמר מפני שיש מהם שאני נהנה בזכותם ולא אהיה כפוי טובה, ועוד שאף הם יתפללו בעדי, ובשבילם ייטב לי (ספר חסידים קע [הוצאת מרגליות] לב, ופירושו שם); ויש שהנהיגו שמי שקדמה מיתתו - תקדם הזכרתו, אלא שאם יש אחד מהמתאבלים עליו יש להקדימו (תשב"ץ ג קצז).

דעות שונות בענין מנהגים אלו

יש מהראשונים שכתבו שלא יועיל ולא יציל מה שיעשה בשביל אדם אחרי מותו, וכל אדם נידון לפי מה שהוא בעת מותו, ואין הצדקה מועילה אלא מה שהוא עצמו נדר לתת אחרי מותו, ואותה שאמרו שדוד העלה את אבשלום מהגיהנם והביאו לעולם הבא (ראה לעיל טעמה ומקורה), הרי זה לפי שאבשלום נענש על שמרד באביו, והתורה נתנה רשות לאב למחול על כבודו, ולא אמרו ברא - בן - מזכה אבא (ראה סנהדרין קד א) אלא אם נטע צדיק עץ חיים עושה פרי - שהניח אחריו בן צדיק - שאז יצילנו מרעתו במקצת (תשובה מאחד הקדמונים שנתפרסמה מכתב יד במאסף לחכמת ישראל, והובאה בקונטרס חסדי עולם לר"ר מרגליות בסוף ספר חסידים, וראה שם בהרחבה).

ויש מהגאונים שכתבו לחלק, שלהקל מעונש תועיל בקשת רחמים מצדיק, אבל לזכות את המת במתן שכר אין בידי כל אדם כל עיקר, אלא הכל לפי מעשיו, ואפילו כל צדיקי עולם ביקשו עליו רחמים (רב האי גאון בתשובות שבארחות חיים יום הכיפורים לד).

וכן יש שכתבו שמי שמת כשהוא רשע אין דרך להתפלל עליו כדי שיזכה עם הצדיקים, כי אותה תפילה אינה מועלת כלום, ששכר שראוי לצדיקים אינו אלא לפי הטורח והעסק שעסקו וסבלו בעשיית המצות, ומה שהזכירו ענין העתירה ובקשה על החוטא לא אמרו אלא כדי להקל מעליו הפורעניות, ויתכן שיעתיר עליו מי שהוא חשוב לפניו כדי להסיר מקצתו מעליו או כולו לפי חשיבות המעתיר וכפי פורעניות של החוטא (ספר חסידים תרה. וראה בקונטרס חסדי עולם שבסוף הספר).

על מת שפחות מי"ג שנה

על מת פחות מבן שלש עשרה שנה יש נוהגים שלא להזכיר נשמתו, לפי שאינו בן עונשים (ראה עקרי הצעיר דניאל טירני לז יא, ופחד יצחק ערך השכבה, ושדי חמד אבלות ריב); ויש נוהגים להזכיר (ראה גשר החיים לא), ורבים מזכירים אף על קטנים שלא הגיעו לכלל דעת, משום שלילדים אלו יש חשבונות מגלגולים קודמים (גשר החיים שם ח).

זמנה

בשבת

רגילים להזכיר המתים בשבת (תנחומא ריש האזינו; שבולי הלקט השלם פא; בית יוסף ורמ"א בשו"ע או"ח רפד ז) אחרי קריאת ההפטרה (שבלי הלקט שם; רמ"א שם), ואחרי שברכו את החיים, שכבודם קודם (סידור הריעב"ץ); ויש נוהגים שלכל עולה אחר קריאתו לתורה מפסיק הש"ץ לומר השכבה על קרוביו (כף החיים רפד לח).

קבעו הזכרה זו בשבת, לפי ששבת הוא יום מנוחה דוגמת לעתיד לבוא, וגם המתים נחים בו ואינם נידונים, וראוי להזכירם למנוחה ולברכה ולהתפלל עליהם (שבלי הלקט שם, בשם אחיו רבי בנימין, והובא בבית יוסף שם); ויש שכתבו שקבעו זמן הזכרה בשבת לפי שהכל בבית הכנסת, והחי יתן אל לבו (באור הגר"א שם).

השבתות שאין מזכירים בהן

בשבת שמברכים החודש (ראה ערך ברכת החודש) אין מזכירים נשמות אלא למת שנקבר באותו שבוע (מהרי"ל סדר ברכת העומר; מגן אברהם רפד סק"ז), ואפילו בימי הספירה, שאומרים אב הרחמים (ראה להלן), אין מזכירים נשמות (מגן אברהם סק"ח, וראה לבושי שרד שם).

ויש נוהגים בשבת שלפני שבועות להזכיר נשמות של הרוגי הגזרות (מנהגים דבי מהר"ם מרוטנבורג [ניו - יורק תרצ"ח] עמ' 29; מהרי"ל שם מנהג מדינת ריינוס. וראה ערך בין פסח לעצרת), וכן בשבת שלפני תשעה באב ("שבת חזון". מהרי"ל שם, וראה ערך בין המצרים).

זמני אמירת תפילת אב הרחמים

ונוהגים לומר - אחר הזכרת נשמות - תפילת אב הרחמים (רמ"א בשו"ע או"ח רפד ז), ויש באמירת תפילה זו דינים ומנהגים שונים וכדלהלן:

• בשבת שאין אומרים בה "צדקתך"^[6] אין אומרים (מהרי"ל סדר ברכת העומר; רמ"א שם).

• כשיש חתונה או מילה אין אומרים (מהרי"ל סדר ברכת העומר; רמ"א שם).

• בשבת שמברכים בו את החודש אין אומרים, מלבד בימי הספירה (מהרי"ל סדר ברכת העומר; רמ"א שם^[7]), מפני הגזרות שהיו באותו זמן, ואפילו יש מילה באותן שבתות אומרים (מגן אברהם שם סק"ח).

• כשחל ראש חודש אייר בשבת, אין אומרים (מגן אברהם שם).

• יש קהילות שאין אומרים אב הרחמים אלא בשבת שלפני שבועות (מהרי"ל שם בכל מדינות ריינוס, ומשמע שרצונו לומר שבשום שבת אין אומרים מלבד לפני שבועות).

• יש נוהגים שאף בשבת שמברכים ראש חודש אייר אין אומרים אב הרחמים, וכשמברכים ראש חודש סיון אומרים (ראה סידור הרב תפלת שבת).

• בתשעה באב שחל בשבת, אומרים אב הרחמים (פרי מגדים תקנט משבצות סק"א).

והולכים בכל זה אחר המנהג (רמ"א בשו"ע רפד שם).

ביום הכיפורים

ביום הכיפורים נהגו לעשות צדקות בעד המתים ומזכירים נשמותיהם (תנחומא ריש האזינו; בית יוסף ושו"ע או"ח תרכא), שלמתים גם יש כפרה ביום הכפורים (רוקח ריז; רמ"א בשו"ע שם, וראה ברוקח שם אסמכתא לכך מהתורה), ויש שכתבו שלפיכך נקרא יום הכיפורים, בלשון רבים, שמכפר לחיים ולמתים (דרכי משה שם, בשם מהרי"ו). מהראשונים יש שכתבו בטעם שנוהגים לזכור מתים, מפני שזכירתם משברת לבו של אדם ומכניעה יצרו (ארחות חיים יום הכיפורים לד; כלבו ע, והביאו בדרכי משה שם).

אף במקום שאין פוסקים צדקה למתים ביום אחר, כתבו ראשונים שפוסקים בעדם ביום הכיפורים (סדור רש"י עמ' 99; רוקח שם).

במועדים

במועדים נהגו להזכיר נשמות^[8] - בחוץ לארץ - ביום שקוראים בו פרשת כל הבכור (דברים טו יט), היינו באחרון של פסח, ובשני של שבועות, ובשמיני עצרת, לפי שקוראים שם אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ (שם טז יז), ורוצים לפסוק צדקה, וכיון שפסקו צדקה נהגו ליתן גם בעבור הזכרת הנשמות, שיזכור אותם אלהים, ועל ידם יזכור גם אותנו עמהם לטובה בזכותם (לבוש תצ ט); ובארץ ישראל, שאין יום טוב שני נוהג בו, מזכירים נשמות בשביעי של פסח, בשבועות ובשמיני עצרת (גשר החיים לא).

ביום טוב שחל בשבת - יש נוהגים שלא להזכיר, ויש נוהגים להזכיר (שערי אפרים י לא).

בשני וחמישי

בשני ובחמישי נוהגים להזכיר נשמות, מלבד בימים שאין אומרים בהם תחנון (שערי אפרים י כז).

אותם שהוריהם בחיים יוצאים בשעת ההזכרה

כשאומרים יזכור ביום הכיפורים ומועדים, נהגו שהשמש מכריז שיאמרו יזכור, ומי שאביו ואמו הם בחיים יוצא מבית הכנסת בשעה שאומרים יזכור (שערי אפרים י לא ולב), ויש שכתבו טעמים לדבר:

• שמא יבואו לידי טעות, ואף הם יאמרו יזכור עם כל הקהל וברית כרותה לשפתים (ראה מועד קטן ח ב. ארחות חיים על או"ח תרסח).

• משום שיש לחשוש לעין הרע (פתחי שערים לשערי אפרים שם לב).

• שאם כולם יאמרו והם ישתקו הדבר נראה כהתגודדות (שם י לב; גשר החיים לא ד).

בשנה הראשונה לפטירה

דעות שונות באחרונים האם בשנה הראשונה לפטירת המת מזכירים נשמתו:

• יש נוהגים שלא להזכיר נשמתו בתפלת "יזכור" (ראה ארחות חיים או"ח תרסח ז; קיצור שו"ע קלג כא), שכיון שאין המת משתכח מן הלב עד לאחר שנים עשר חודש, יש חשש שיעוררו בכי וצער ויגרמו בלבול לציבור (ראה שם בשם ספר כרם שלמה תרסח).

• רוב האחרונים הסכימו שאין למנהג זה טעם, ומזכירים גם בשנה ראשונה, ואפילו בשבוע הראשון (ראה ספר גשר החיים לא, בשם כמה אחרונים, וראה גם בפני ברוך שכתב כן).

• יש שכתב שבשנה ראשונה אין האבל אומר יזכור, אך אינו צריך לצאת מבית הכנסת, כיון שכל הטעם שצריך לצאת הוא משום עין הרע (ראה לעיל), וכאן לא שייך טעם זה (חזון איש בדינים והנהגות יח ג, ואורחות רבינו ב עמ' רה).

• יש שכתב שהרוצה לומר אין למחות בידו משום שאדרבה הדין עמו (אגרות משה יו"ד ד סא י).

• ויש שכתב שכל הטעם שלא מזכירים בשנה ראשונה הוא משום שעלול לבוא לידי בכיה יתירה וכנ"ל, ולפיכך היודע שיוכל להתגבר ולא לבכות, יאמר אף בשנה ראשונה (הליכות שלמה להגרש"ז אויערבאך תפלה טז דבר הלכה ח).

נוסחאות ההזכרה וזמנם

שלש נוסחאות של הזכרה נהוגות: יזכור, ואל מלא רחמים, ואב הרחמים:

• יזכור אומר כל יחיד ויחיד, ולכן תוקן בו: נשמת אבי או אמי או קרובי.

• אל מלא רחמים אומר השליח ציבור, ולכן אומר בו: נשמת פלוני בן פלוני בעבור שנדב או שנדבו וכו'.

• אב הרחמים אומרים כל הציבור בעד נשמות ההרוגים על קידוש השם.

ביום הכיפורים ובמועדים אומרים יזכור, וכל אחד מזכיר נשמות הוריו וקרוביו; בשבתות ובשני וחמישי אומר הש"ץ אל מלא רחמים בעד נשמות היחידים, ובשבתות כל הקהל אומרים אב הרחמים (ראה ספר גשר החיים לא).

לנוסח של אל מלא רחמים קורים גם השכבה (שער הכולל לסידור הרב כז, וראה גשר החיים שם אות ו); נוסחאות אחרות יש לספרדים ועדות המזרח, המתחילים ב"מנוחה נכונה" ועוד (ראה בסידורים נוסח ספרד, תימן ועוד).

הזכרה סמוך לרגל

כשנשלמה שנת האבלות נוהגים להזכיר נשמות, ומותר אפילו שלשים יום סמוך לרגל, אף שאין מספידים בזמן זה על מי שמת קודם לכן (ראה ערך הספד. בית יוסף או"ח תקמז, ושו"ע שם ה, ושו"ע יו"ד שמז ג), שאין זה מעורר שלא ישכח מן הלב (ראה ערך הנ"ל) אלא אדרבה דעתם להפסיק על ידי כך את האבלות, שהרי קודם לכן לבשו שחורים, ומכאן ואילך מסירים אותם ולובשים לבנים (בית יוסף או"ח שם, וט"ז ומגן אברהם ומשנה ברורה שם).

ויש שכתבו שאנו נוהגים להזכיר אפילו פעם ראשונה ובתוך הרגל (לבוש יו"ד שם, וש"ך שם סק"ב^[9]).

בכל שנה ביום ה"יארצייט"

בכל שנה, ביום הזכרון (שקורין "יארצייט") של המת, נהגו להזכיר נשמתו בתפילת אל מלא רחמים, ואם הוא יום שאין בו קריאת התורה, מזכירים ביום קריאת התורה שקודם יום הזכרון (ראה גשר החיים לב).

הזכרת נשמות ביחידות

עיקר הזכרת נשמות הוא בציבור, אך גם היחיד בביתו יכול לאומרו (שו"ת דודאי השדה יב; גשר החיים לא סק"ו; פני ברוך עמ' תיד), שכיון שהוא רק מנהג אין חיוב להקפיד לאומרו במנין, ומכל מקום לכתחילה אין לזלזל בזה, ויש לאומרו דוקא בציבור (הליכות שלמה להגרש"ז אויערבאך תפלה טז דבר הלכה ט, וכן דעת הגרי"ש אלישיב הובא בספר הזכרון מבקשי תורה להגרש"ז אויערבאך עמ' תנד^[10]).

הערות שוליים