|
הזמנה(לבית דין) הגדרה[1] - קריאת בית דין לבעל דין לבוא לפניהם לדין ההזמנה ומקורהכיצד מזמינים בעל דין לדין, שולחים לו בית דין שלוחם שיבוא ליום המזומן לדין (טוש"ע חושן משפט יא א, על פי מועד קטן טז א), שיש כח ביד בית דין להזמין לפניהם לדין, על ידי שלוחם, איזה אדם שחברו קובל עליו (מאירי שם שם ד"ה ענין). ומנין שבית דין משלחים שליח ומזמינים אותו לדין, שנאמר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' (במדבר טז טז. מועד קטן שם לגירסת הרי"ף[2]). ובביאור הלימוד נחלקו המפרשים:
אם יש מומחה בבית דין, צריכים לחלוק לו כבוד ולהזמין בשם המומחה, שנאמר: היו לפני ה', ולא אמר היו לפנינו (ראב"ד בנמוקי יוסף שם, וחידושי הר"ן שם; רמ"א בשו"ע שם ב). הזמנה בשם שלושת הדייניםזימון בשלשה (ברייתא בסנהדרין ח א), וזימון זה הוא הזמנת בית דין, ששלשה דיינים שהיו יושבים, והלך שליח בית דין והזמין בשם אחד מהם - לא אמר כלום (גמרא שם), ואם לא רצה בעל דין לבוא - אין משמתים אותו (רש"י שם ד"ה ואמר; רמב"ם סנהדרין כה ז; טוש"ע חו"מ יא ב. על השמתא עי' להלן: כשהמוזמן מסרב) עד שיאמר בשם שלשתם (גמרא שם; רמב"ם וטוש"ע שם). במה דברים אמורים שלא ביום הדין, אבל ביום הדין אין בכך כלום (גמרא שם), לפי שביום הקבוע לישיבת הדיינים הכל יודעים שכל הדיינים מקובצים, ואף שבא השליח ואמר בשמו של אחד מהם, כאילו בא בשם שלשתם (רמב"ם וטוש"ע שם).
במקום שאין בית דיןבמקום שאין שם בית דין, ותבע לחברו ממון, והשיבו הנתבע: הבא לי הזמנה מבית דין שבמקום אחר, ואז אלך עמך, יכולים בני עירם לקבוע לו זמן לילך לבית דין בלא הזמנה (ים של שלמה בבא קמא א מג, בשם הר"ש והודו לו כל רבני פריש; ש"ך חו"מ יא סק"א[5]). נוסח ההזמנההשליח אומר למוזמן "אתה ופלוני", שנאמר: אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן (במדבר טז טז. מועד קטן טז א), כלומר שלא יאמר לו השליח סתם: היה מזומן לדין, אלא יודיעהו מי הוא התובעו בדין, כדי שיוכל להיזכר אם יש לו מה לעשות ויפייסנו, וגם כדי שיתן אל לבו מה לטעון עליו בדין (ריטב"א שם ד"ה את), וכן צריכים לפרש לו על מה הוא מוזמן (פירוש משקין לאחד מן הראשונים (ומיוחס מהמו"ל לרש"י) ולפני האחרונים להלן לא היה). ודנו בכך אחרונים:
היכן חותם הדייןאף על פי שאין העדים חותמים על השטר אלא למטה, ואם חותמים מן הצד - פסול (ראה טוש"ע חו"מ מה א, וראה ערך שטר), הדיין יכול לחתום בשטר הזמנה מן הצד (גיטין פח א, ורש"י ד"ה אלא רב; בית יוסף ושו"ע סוף סימן יא), לפי שאין זה שטר כלל, אלא הודעה בלבד לבעל דין שיבוא לבית דין (ערוך השלחן שם). הוצאות ההזמנההוצאות ההזמנה, כגון במקום שנוהגים ליתן שכר לשליח בית דין בעד ההזמנה, או שכר סופר הדיינים שכותב פתקא של הזמנה כשהנתבע חוץ לעיר ומזמינים אותו בכתב, משלם התובע ולא הנתבע (שלטי גיבורים סנהדרין א; ים של שלמה בבא קמא י יד; ש"ך יא סק"ב). קביעת זמןביום הקבוע לישיבת הדייניםכשמזמינים את בעל הדין לבוא לבית דין קובעים לו זמן, שכן שלחו לקרח: מָחָר (במדבר טז טז. מועד קטן טז א), ולעולם אין להזמינו לדין אלא ביום הקבוע לישיבת הדיינים לפי מנהג העיר (פרישה וסמ"ע סימן יא, וראה ערך בית דין). והשליחות עצמה אין לה זמן קבוע, אלא כל זמן שהתובע משתדל, שולחים הדיינים שהנתבע יכין עצמו לדון עם פלוני התובע ליום פלוני (פרישה וסמ"ע שם, ונתיבות המשפט שם בחידושים סק"ב), והשליח יכול לילך כמה ימים קודם ולומר לבעל דין ביום פלוני תבוא לבית דין (נתיבות המשפט שם על פי סמ"ע). כשלא בא בזמן שקבעוקובעים זמן אחר זמן (מועד קטן טז א), שאם לא בא בזמן הראשון - קובעים לו זמן אחר (רש"י שם ד"ה זימנא), ואין מנדים אותו מיד (רש"י על הרי"ף שם ח א), שנאמר: קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם שָׁאוֹן הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד (ירמיה מו יז. גמרא שם), שציוה הקב"ה על נבוכדנצר לבוא על מצרים ולהחריבה לזמן נועד, ומצינו שלא בא בזמן ההוא, שהרי המצריים ופרעה שמחים ומעבירים קול שאון שכבר העביר מהם נבוכדנצר המועד, ואף על פי כן לא כעס עליו הבורא יתברך ולא ביטל שליחותו, שהרי אנו רואים שחזר ובא על מצרים להחריבה ונמסרו בידו, כך אין לבית דין לכעוס על המוזמן כדי לקנסו, כי אולי לא היה לו פנאי ואנוס הוא (ריטב"א שם ד"ה ודקבעינן, וראה ביאור אחר בנמוקי יוסף שם, ובחידושי הר"ן שם). מספר ההזמנות שבית דין מזמיניםקובעים זמן וזמן אחר זמן, והזמנים הם שני וחמישי ושני (בבא קמא קיג א לגירסא שלנו: זימנא וזימנא בתר זימנא[6]). ונחלקו הראשונים במספר ההזמנות:
מתרים בו בכל הזמנה שינדוהומתרים בו בכל הזמנה והזמנה שנכתוב עליו שמתא (רשב"א בבא קמא קיג א ד"ה אמר[7]. על השמתא ראה להלן: כשהמוזמן מסרב, וראה ערך שמתא). בזמן הזהלא אמרו שני וחמישי ושני אלא בימיהם, שהיו בתי דינים קבועים בימים אלה מתקנת עזרא (ראה ערך בית דין), אבל בזמן הזה כל הימים שוים, וימים הקבועים לישיבת הדיינים הם כשני וחמישי בימיהם (פרישה וסמ"ע ריש סי' יא, על פי לשון הטוש"ע שם). באשהאשה שהזמינוה לדין, כיון שהיא מצויה בעיר, אם לא באה בהזמנה ראשונה - מורדת היא, ושלשה זמנים שאמרו הם לאיש, שאינו מצוי בעיר (בבא קמא קיג א במעשה של רב כהנא), אלא נמצא בכפרים ויוצא ונכנס לעיר (רמב"ם סנהדרין כה ח; טוש"ע שם), ואנוס הוא (כגירסת הגמרא שלנו דאניס כו'). וכתבו ראשונים שהוא הדין לכל אדם כיוצא בה שהוא מצוי בעיר, שאין לו אלא זמן אחד בלבד (רשב"א שם ד"ה אמר בשם ר"ח; רמב"ם שם), ורשאים בית דין ליתן הזמנה בבוקר שיבוא לבית דין בערב באותו יום, ואם לא בא כל אותו היום - כותבים עליו שמתא (מאירי שם); וכן אשה שאינה מצויה בעיר, דינה כאיש, ואין מנדים אותה עד לאחר שלש הזמנות, ולא אמרו אשה אלא מפני שהדרך הוא שמצויה בעיר (כסף משנה שם). יש שכתבו בדעת ראשונים שהחילוק בין איש לאשה הוא מפני שהאיש טרוד במלאכתו, ולכן צריך לשלש הזמנות, אבל אשה שיושבת בביתה, אם אינה באה בהזמנה ראשונה מורדת היא (גדולי תרומה שער ג ז ד, בדעת הרא"ש בבבא קמא שם; אורים יא סק"ד, בדעת הרא"ש), וכתבו אחרונים שעל זה סמכו העולם שנהגו שאפילו לאנשי אותה העיר אין מנדים אלא לאחר שלש הזמנות, אחד אנשים ואחד נשים, מפני שבזמן הזה אף סתם נשים נושאות ונותנות בתוך הבית, והכל טרודים הם במלאכתם (אורים שם, וכן כתב בנתיבות המשפט יא ד). כשאינו יכול לבוא למשך תקופה ארוכהאם הלך לביתו למשך כמה שבועות קובעים לו בית דין זמן לפי ענין טרדתו שיכול לבוא, ואם לא בא באותו יום מנדים אותו, שאין ממתינים לשלש הזמנות אלא למי שדרכו להיות יוצא ונכנס בעיר, שטרוד הוא ויש לו התנצלות שלא בא להזמנה ראשונה (סמ"ע יא סק"ג). כשאינו בביתוכשנמצא בעירמי שהוא במדינה - בעיר - והלך שליח בית דין ולא מצאו, אין קובעים לו זמן עד שימצאנו השליח ויאמר לו (רמב"ם סנהדרין כה י; שו"ע חו"מ יא ג), ואף אם יאמר השליח לשכניו תאמרו לפלוני שיבוא לבית דין, אין סומכים עליהם לנדותו אם לא יבוא, כי שמא השכנים לא אמרו לו, שחשבו כ יון שהנתבע הוא בעיר מצאו השליח דרך הילוכו ואמר לו בעצמו (בבא קמא קיג א ורש"י; טור ורמ"א בשו"ע שם, וראה סמ"ע ס"ק יב). כשלא נמצא בעירלא היה הנתבע בעיר, נותנים לו זמן על פי אשה ועל פי שכנים (בבא קמא קיב ב; רמב"ם סנהדרין כה י; טוש"ע חו"מ יא ג), שרשאים בית דין להזמין לדין ולקבוע יום על פי שכניו של המוזמן, או על פי אשה ההולכת למקומו של הנתבע - ויש מפרשים על פי אשתו של המוזמן (רמ"ה בשיטה מקובצת שם[8], וראה ערך שליח בית דין) - וסומכים עליהם שעושים שליחותם (רש"י שם ד"ה על, וכן מבואר ברמב"ם וטוש"ע וראשונים שם), ואם לא בא משמתים אותו לערב (רש"י שם; רמב"ם וטוש"ע שם. וראה להלן: כשהמוזמן מסרב; מאימתי מנדים, על שעת הנידוי אם לערב או למחרתו)[9]. במה דברים אמורים כשאין המוזמן נמצא בדרך העוברת על מקום בית הדין, אבל אם עובר בדרכו דרך מקום בית הדין, אין מנדים אותו עד שיודיעו השליח בעצמו, שמא לא אמרו לו השכנים, שהם אומרים כיון שעובר דרך בית הדין ודאי פגשו בו הדיינים ואמרו לו, וכבר הלך אליהם (גמרא קיג א; רמב"ם וטוש"ע שם). וכן אין סומכים על השכנים אלא כשדרכו לשוב לביתו באותו היום, אבל אם לא בא לביתו עד למחר, חוששים שמא שכחו השכנים ולא אמרו לו (גמרא שם, ורש"י ד"ה אישתלי; רמב"ם וטוש"ע שם). שיודיע לשכנים שבית דין ינדוהוכתבו ראשונים שצריך שליח בית דין לומר לשכנים שיודיעו למוזמן שאם לא יבוא לבית דין - ינדוהו (ר"מ מסרקסטה בשיטה מקובצת בבא קמא קיב ב[10]). שליח בית דין ודאי עשה שליחותובכל אותם המקרים שחוששים שמא לא עשו שליחותם ולא הודיעו לנתבע, לא אמרו כן אלא בשאר אנשים, אבל בשליח בית דין, שבית דין סומכים עליו, לעולם אין חוששים לכלום, שודאי עשה שליחותו (רמ"ה בשיטה מקובצת בבא קמא קיב ב), ואם לא בא המוזמן - מנדים אותו, אף שלא חזר השליח ואמר עשיתי שליחותי (רא"ש שם י ז; טוש"ע חו"מ יא ג. וראה ערך שליח בית דין). אנשים שאין מזמינים אותםאדם גדול שהוזמן ע"י דיין הקטן ממנואדם גדול שדיין קטן ממנו הזמין אותו לדין, אינו מחוייב ללכת להתדיין לפניו (קדושין ע א, ורש"י שם ד"ה לא תיבעי), ומי שתובעים אותו לדין לפני דיין שקטן ממנו אין הדיין יכול לכופו לילך לפניו, אלא שמכנסים החכמים שיש באותו מקום ומעיינים ביניהם (טור חו"מ ז, בשם רב האי גאון; שו"ע שם ו). ונחלקו הפוסקים בביאור עיון זה:
תלמיד חכםתלמיד חכם שתורתו אומנתו, וזלזול לפניו לילך להתדיין בבית דין עם עם הארץ, בית דין משגרים לו הדברים על ידי שלוחי בית דין, ויטען בפניהם (רמב"ן שבועות ל א ד"ה וחזינא[11]; רא"ש שם ד ב בשמו; בית יוסף חו"מ קכד ושו"ע שם), שכבוד תורה עדיף (רמב"ן ורא"ש שם). שאר אנשים, שאין תורתם אומנתם, שמבלי זה יש להם עסקים עם עמי הארץ, צריכים לילך לפני הדיין, ועוד שדוקא אלה שתורתם אומנתם ראוי לעשות להם תיקון שלא ילכו בעצמם (סמ"ע שם סק"ד). על הזמנת כהן גדול לדין, ראה ערך כהן גדול. אשת אישבאשת איש נחלקו ראשונים:
וכתבו גאונים שיש מנהג כשמזמינים אשת איש בודקים בשכניה, אם היא רגילה לשאת וליתן עם אנשים מזמינים אותה - שאז אין לה גנאי לילך לפני הדיינים וצריכה לילך (פרישה) - אלא שמצניעים אותה לפי כבודה שלא תתגנה, ואם אינה רגילה בכך, שואלים לתובע על מה הוא תובעה, והם שוקלים הדברים בלבם, ואם יראו שיש רגלים לדבר - מזמינים אותה (בעל התרומות לו, בתשובות רב שרירא ורב האי; טור חו"מ סוף סימן צו. וראה בית יוסף שם בבדק הבית וב"ח שם), ולא באשת איש בלבד, אלא אף לבתולה היושבת בבית אביה שאין דרכה לצאת ולבוא עושים כן (בעל התרומות שם, בתשובות רב שרירא ורב האי, ובטור שם). נשים מכובדותנשים יקרות שאין כבודן לבוא לבית דין, משגרים להן סופרי הדיינים ויטענו בפניהם (תשובה לרי"ף הובאה ברמב"ן שבועות ל א ד"ה ובירושלמי, וברא"ש שם ד ב; טוש"ע חו"מ קכד), ואם ירצה התובע הולך עמהם, והיא טוענת בפני התובע ותבוש מלטעון שקר (סמ"ע שם סק"ג). אם יכול המוזמן למנות שליח שיבוא לבית דין לטעון במקומו, ראה ערך בעל דין. ימים שאין מזמינים בהםימי ניסן ותשריאין קובעים זמן לא בימי ניסן ולא בימי תשרי (בבא קמא קיג א; רמב"ם סנהדרין כה ט; טוש"ע חו"מ ה ב), וכמה טעמים לדבר:
הנמצא בעירו בימים אלויש מן הראשונים סוברים שלא אמרו אין קובעים זמן בניסן ובתשרי אלא למי שאינו בעיר, אבל למי שנמצא בעירו קובעים לו זמן אף בניסן ותשרי (רמ"ה בשיטה מקובצת בבא קמא קיג א; טוש"ע חו"מ ה ב, וסמ"ע סק"ו); ויש חולקים וסוברים שאין הבדל בדבר, ואף אם ישנו בעיר אין קובעים לו זמן בניסן ותשרי (שו"ת הרשב"א ה רא[16]). כשהתחילו לדון קודם ניסן ותשרייש מקומות שנהגו שאם התחילו לדון קודם ניסן ותשרי, קובעים זמן אף בניסן ותשרי (תרומת הדשן פסקים רז; רמ"א בשו"ע חו"מ ה ב). ערב שבת וערב יום טובאין קובעים זמן לא בערב שבת ולא בערב יום טוב (בבא קמא קיג א; רמב"ם סנהדרין כה ט; טוש"ע חו"מ ה ב), כגון ערב שבועות וערב ראש השנה (רמ"ה בשיטה מקובצת שם, וכוונתו שבניסן ותשרי בלאו הכי אין מזמינים), ואם הזמינו לבעל דין לבוא לבית דין, אין צריך לבוא (טוש"ע שם. וראה ערך בית דין על הדין בכלל בערב שבת וערב יום טוב). בניסן בשביל לאחר ניסןקובעים זמן בניסן לאחר ניסן - ששולחים לו שיבוא ביום פלוני באייר (רש"י) - ובתשרי לאחר תשרי, אבל בערב שבת וערב יום טוב, אין קובעים זמן אפילו לבוא לבית דין למחרת, מפני שטרודים בעבודות שבת ויום טוב (בבא קמא קיג א; רמב"ם סנהדרין כה ט; טוש"ע חו"מ ה ב), וישכח שהזמינוהו (רא"ש שם י ח; סמ"ע שם סק"ד, וש"ך סק"ב), אך מניסן עד לאחר ניסן זמן ארוך הוא, ואם לא יזכור ביום זה - יזכור ביום אחר (רבינו יהונתן בשיטה מקובצת שם, וכעין זה ברמ"ה שם), ואם לא בא לאחר שבת כשהזמינוהו בערב שבת, אין קונסים אותו (טוש"ע שם). אמנם מותר לבית דין לקבוע בערב שבת זמן לדון אחר השבת, ולשלוח ההזמנה באופן שהנתבע יקבל אותה אחר השבת (שלטי הגבורים סנהדרין סוף פרק ג). חתן בעל ברית וארוסכתבו אחרונים שלחתן ובעל ברית אין קובעים זמן מפני שטרודים בשמחתם (כנסת הגדולה ה הגהות בית יוסף ב; אורים ה סק"ה; נתיבות המשפט חידושים שם סק"ה), אלא שנחלקו כמה זמן נותנים לחתן[17], ולבעל ברית (ראה כנסת הגדולה שם שסובר יום המילה ויום שלפניו). ארוס, במקום שעושים סעודה ביום האירוסין, נותנים לו יום קודם ואותו היום (כנסת הגדולה שם). כשהמוזמן מסרבמנדים אותומי שהזמינוהו בית דין וקבעו לו זמן ולא בא, מנדים אותו וכותבים עליו פתיחא, היינו שטר שמתא - שטר נידוי - (ראה ערכו. בבא קמא קיב ב, וירושלמי מועד קטן ג א; רמב"ם סנהדרין כה ח; טוש"ע חו"מ יא א. ראה רש"י מועד קטן טז א ד"ה קראו שם המקור). מאימתי מנדיםאין כותבים עליו פתיחא - ואין מנדים אותו (ראה לשון טוש"ע חו"מ יא א) - עד למחר (בבא קמא קיג א כגירסת רוב הראשונים: ועד למחר לא כתבינן כו'[18]), ולדעת הראשונים המפרשים שקובעים לו שנים או שלשה זמנים (ראה לעיל: קביעת זמן), אין כותבים שמתא עד למחרת הזמנים הללו, שכל היום ממתינים שמא יבוא (ראה רמ"ה בשיטה מקובצת בבא קמא שם לשיטתו שקובעים ב' זמנים, ורמב"ם סנהדרין כה ח, וטוש"ע שם לשיטתם שקובעים ג' זמנים). במקום שאין צריכים להזמין אלא פעם אחת, כגון אשה המצויה בעיר (וראה לעיל שם: באשה) נחלקו הפוסקים ממתי מנדים אותו:
כשאמר איני רוצה לבואלא אמרו שאין מנדים אותו עד לאחר שלש התראות אלא כשלא אמר בפירוש שלא יבוא, אבל אמר שאינו רוצה לבוא, מנדים אותו מיד (סמ"ע יט סק"ה; נתיבות המשפט יא סק"א). על פי מי כותבים שטר הנידויאף שלא בא השליח בית דין להודיע לבית דין שעשה שליחותם, מנדים אותו כשלא בא, שודאי עשה שליחותם (רא"ש בבא קמא י ז; טור ורמ"א בשו"ע חו"מ יא ג), ודוקא לענין הנידוי, אבל אין כותבים שטר השמתא על פי השליח בעצמו, אלא על פי שני עדים שיבואו ויעידו שנמנע מלבוא (בבא קמא קיב ב; רמב"ם סנהדרין כה ה; טוש"ע שם א), שמאחר שהנתבע צריך לשלם שכר הפתיחא (ראה להלן: הסרבן משלם ההוצאות), הרי זו הוצאת ממון, ובממון צריכים שני עדים (גמרא שם; סמ"ע שם סק"ה), ולפיכך אם הסופר רוצה לכתוב בחינם הפתיחא, כותבים על פי השליח (שלטי גבורים סנהדרין פרק א, ראה שם בארוכה). מאימתי מבטלים הנידויאין קורעים את הפתיחא עד שיבוא לבית דין (בבא קמא קיג א; רמב"ם סנהדרין כה ח; טוש"ע חו"מ יא ד), שכל כמה שלא בא הפקרות היא, ואפילו אומר הריני בא (רש"י שם ד"ה ולא), וכתבו אחרונים דוקא ביום ישיבת הדיינים, שכיון שביכלתו לבוא ועדיין אינו בא - מורד הוא, אבל אם היה יום שאין הדיינים יושבים בו, כגון ערב שבת וערב יום טוב, מיד כשאמר הריני בא, מתירים נידויו, כיון שעכשיו לא מצדו היא המניעה לביאתו (אורים יא ס"ק יב). הסרבן משלם ההוצאותשכר כתיבת הפתיחא הנתבע משלם (בבא קמא קיב ב), ואין בית דין קורעים הפתיחא ומתירים הנידוי עד שישלם שכר הסופר (רש"י שם ד"ה פתיחא, ותוספות ד"ה קבע[21]), וכן כל ההוצאות שהוציא התובע בשביל לכוף את המסרב שיבוא לבית דין, הרי הוצאות אלו כשכר הפתיחא, שחייב המסרב לפרען (רא"ש בבא קמא י ו, בשם מהר"ם; בית יוסף ושו"ע חו"מ יד ה), ומיד כשנעשה סרבן הוא מתחייב בהוצאות התובע, אפילו קודם שנכתב כתב הסרבנות (שו"ת הרא"ש עג יב, וראה ים של שלמה בבא קמא י יד[22]). ודוקא כשהסרבן יצא חייב בדין, חייב לשלם הוצאות הכפייה שמחמת סירובו (סמ"ע שם ס"ק כז, על פי הריב"ש תעה, וראה שו"ת ושב הכהן צט שחולק על הבנת הסמ"ע בדברי הריב"ש). לכופו באופן אחררשות ביד בית דין שלא לנדות את המוזמן, ולכופו בענין אחר לבוא לבית דין (רבנו ירוחם מישרים א יב, בשם רשב"א[23]). על קבלת עדות שלא בפני הנתבע כששלחו אחריו ולא בא, ראה ערך עדות. על רשות התובע להציל את שלו בדייני גוים, אם אין ביד בית דין כח לכוף את הנתבע לבוא לדין ישראל, ראה ערך ערכאות. על הוצאות שהוצרך התובע להוציא כדי לכוף בערכאות את הנתבע שמסרב לבוא לבית דין, ראה ערך ערכאות וערך סרוב. כשהמוזמן אינו חייב לדון באותו בית דיןכל מקום שאין המוזמן צריך לדון בפני אותו בית דין שהזמינוהו - כגון כשרשאי לומר שרצונו לידון בבית דין אחר (ראה ערך בעל דין) - אינו צריך לחוש כלל להזמנה, ואינו צריך לבוא כלל (רמ"א בשו"ע חו"מ יד ג. וראה באור הגר"א ס"ק כג שהביא מקור מסנהדרין ח א), ואינו חייב אף לחוש לקריאתו ולהתנצל על שלא בא (באר אליהו שם מדיוק לשון הגמרא שם). אבל אם אינו יכול לבוא לבית דין מפני שהוא צריך לילך למרחקים, עליו להודיע לבית דין ולומר התנצלותו ולבקש זמן אחר, ואם לא עשה כן מנדים אותו, אף שלא היה יכול לבוא (מהרי"ק שורש א; רמ"א בשו"ע שם יא א[24]). האומר שאינו חושש לגזרת בית דיןמי שאומר שאינו חושש לגזרת בית דין, אף על פי שבא לבית דין - מנדים אותו, הואיל ואומר שלא בא מחמת גזרתם הרי זה הפקרות (רמ"א בשו"ע חו"מ יא א, וראה באור הגר"א סק"ח מקורו, וראה באר אליהו שם). על כתב סרבנות על מי שאינו רוצה לבוא לבית דין, ועל עיכוב הקריאה והתפילה בבית הכנסת עד שהקהל יכוף את המסרב לבוא לבית דין, ראה ערך סרוב. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
