הגדרה^[1] - אבדת נאמנותו של אדם על ממון שכפר בו והוכחש, אפילו בנוגע לטענה אחרת שלא הוכחש עליה

דינו

הדין

האומר לחברו מנה לי בידך, והלה אומר לא היו דברים מעולם, והעדים מעידים אותו שהוא חייב לו, דהיינו שלוה ממנו, וחזר ואמר פרעתי - אינו נאמן. ואף על פי שבכל מלוה על פה נאמן לומר פרעתי (ראה ערכים: כופר הכל; מלוה על פה), כאן אינו נאמן, לפי שהוחזק כפרן לאותו ממון (בבא מציעא יז א, וכפירוש הרי"ף בתשובה פא, ובשיטה מקובצת בבא מציעא שם, בשם רב האי גאון והרמב"ן; רמב"ם טוען ונטען ו א; טוש"ע חושן משפט עט ה).

ואפילו אמר שפרע לאחר שיצא חייב מבית דין על פי העדים שהעידו עליו, אינו נאמן לאותו ממון, עד שיביא עדים שפרע (סמ"ע שם ס"ק יב; ש"ך שם סק"ג וס"ק יד).

שבועה

בכל מקרה שאינו נאמן משום שהוחזק כפרן - חייב לשלם (רמב"ם טוען ונטען ו א; טוש"ע חו"מ עט ה), ולענין שבועה נחלקו הדעות:

• רוב הראשונים סוברים שאין המלוה צריך להישבע (שו"ת הרי"ף פב; רמב"ם טוען ונטען ו ג, ומגיד משנה שם; בעל התרומות יב א; שו"ת הרשב"א ב צא; רא"ש בבא מציעא א מב; טור חו"מ עט ה; שו"ע שם ה,ח), שכל מי שהוחזק כפרן, שכנגדו נוטל בלא שבועה; ואם ירצה יחרים סתם על מי שנוטל ממונו שלא כדין (בעל התרומות כא א, בשם ראב"ד; שו"ע שם ח).

ואינו דומה לכל חשוד שכנגדו צריך להישבע, ונשבע ונוטל (ראה ערך חשוד), לפי ששם הוא חשוד בתביעה אחרת, וכאן הוחזק כפרן לתביעה זו עצמה (רא"ש שם; סמ"ע שם ס"ק ג). וכל זה קודם הפרעון, אבל לאחר הפרעון יכול להשביע את המלוה שבועת היסת, שלא פרעו שתי פעמים (ש"ך שם ס"ק יח; נתיבות המשפט שם חידושים ס"ק כ).

• ויש מן הראשונים שסוברים שאף המוחזק כפרן דינו ככל חשוד, שכנגדו אינו נוטל בלא שבועה (משפטי שבועות לרב האי גאון יב, והביאו בשו"ת הרי"ף פא, אלא שכתב שחזר בו; הגהות מימוניות טוען ונטען ו סק"ד, בשם רי"ף ורש"י).

במלוה

יש מן הראשונים שסובר שלא אמרו הוחזק כפרן אלא בכופר בפקדון, ועדים מעידים שראו אצלו את הפקדון בשעת הכפירה; אבל הכופר במלוה, אף שהוכחש בעדים, לא הוחזק כפרן אפילו לאותו ממון, שיכול להיות שלא היו בידו מעות, ונשתמט עד שיהיו לו (המאור בבא מציעא ד א, בשם איכא מאן דמוקי). ונדחו דבריו, אלא אף במלוה הוחזק כפרן לאותו ממון (המאור שם, וכן כל הראשונים כתבו שדין הוחזק כפרן הוא גם במלוה).

טעם הדין

ביסוד דין זה, שהוחזק כפרן אינו נאמן על אותו ממון, נחלקו הדעות:

• יש מהראשונים שכתבו שהוא מדרבנן (שיטה מקובצת בבא מציעא ד א, בשם הר"ח). ומהאחרונים יש שמצדד לומר שהוא קנס שקנסוהו חכמים הואיל והחציף לכפור בבית דין, ולא מן הדין (תומים צ סק"י, וכתב שזה דחוק).

• ויש מהראשונים שכתב שהלכה זו היא בגדר חזקה, שכל שהוכחש בעדים והוחזק כפרן, חזקה שלא היה פורעו אלא בעדים (כסף משנה מלוה ולוה יד י בתירוץ ב, בשם הרשב"א). וביארו האחרונים שהלוה מתיירא לפרוע שלא בעדים שמא יכפור המלוה בפרעון ויוציא עליו לעז שלא פרע, והעולם יאמינו לו מכיון שהלוה הוחזק כפרן (שער המשפט עט סק"ג). ויש שהוכיחו בדעת הראשונים שהטעם שכיון שכפר בממון זה והוכחש שוב אין לו נאמנות לטעון פרעתי (שער המשפט שם, בדעת המאור והרא"ש ונמוקי יוסף והריטב"א).

בפני עדים

• יש מן הראשונים סוברים שלא הוחזק כפרן אלא אם כן כפר בפני בית דין (רי"ף בבא מציעא יז א; רמב"ם טוען ונטען ו ב; רא"ש בבא מציעא א מב; בעל התרומה מב ז; חידושי הר"ן שם, בשם הראב"ד; טוש"ע חו"מ עט ט); אבל הכופר בפני עדים, אפילו אמר התובע לעדים שכפר בפניהם אתם עדי שטען לא לויתי, ושתק הלה, אם חזר ואמר שפרע אחר כך - נאמן (בעל התרומה שם; טוש"ע שם), לפי שחוץ לבית דין יכול לטעון מה שירצה (מגיד משנה שם), ואין אדם עשוי לגלות טענותיו אלא בבית דין (בעל התרומה שם).

אלא שיש מפרשים שאפילו אם אמר שפרע אחר שחייבוהו בית דין - נאמן, שלא הוחזק כפרן אלא בעדים שראו גוף ההלואה, ולא בעדי הודאה (מהרי"ט ח"ב חו"מ לו, והביאו בקצות החושן עט ס"ק י, והסכים לו).

ויש מפרשים שדוקא כשאמר בתחילת ביאתו לבית דין שפרע אחר שאמר לעדים לא לויתי, לפי שחוץ לבית דין לא הוחזק כפרן; אבל אם טען בפני בית דין פרעתי קודם שאמר לא לויתי - או שעומד בפני בית דין בכפירתו הקודמת שלא לוה - הוחזק כפרן בבית דין על פי הודאתו לפני העדים שאמר לא לויתי, ושוב אפילו כשיצא מבית דין חזר וטען פרעתי אחר כך - אינו נאמן (שער המשפט עט סק"ד)^[2].

ויש מפרשים שרק אם בפני בית דין לא כפר כלל ושתק, ואחר שנתחייב בבית דין אמר פרעתי - נאמן; אבל אם אמר בפני בית דין שפרע, אפילו שאמר שפרע אחר שאמר לעדים לא לויתי - אינו נאמן, שכיון שכפר בפני העדים וראינו שהיה בדעתו לכפור, ודאי לא פרע אחר שכפר (נתיבות המשפט עב ס"ק לג, עט סק"ה).

• ויש חולקים וסוברים שאף הכופר חוץ לבית דין הוחזק כפרן (טור חו"מ עט, בשם רבנו יונה).

אלא שיש מפרשים בדעתם שזהו דוקא כשאמר לעדים אתם עדי, אבל אם כפר בפני עדים שלא אמר להם אתם עדי, לא הוחזק כפרן (מהרי"ט ח"ב חו"מ לו, בדעת רבינו יונה; סמ"ע ג סק"ח; ט"ז חו"מ עט ט בפירוש א).

ויש מפרשים שאפילו אם לא אמר אתם עדי הוחזק כפרן (ט"ז שם בפירוש ב, ופוסק כן).

שלשה הדיוטות

• בית דין של שלשה הדיוטות חשוב בית דין לענין שהכופר בפניהם יוחזק כפרן, לדעת הסוברים שצריך כפירה בבית דין (רמב"ם סנהדרין ה יח; טוש"ע חו"מ ג ב); ואף על פי שאין בהם אחד שלמד, שדוקא במקום שצריך לשיקול הדעת של הדיינים צריך שיהיה אחר שלמד (ראה ערך בית דין: בדיני ממונות), אבל הוחזק כפרן אינו נעשה מתוך שיקול הדעת של הדיינים אלא בכפירת בעל הדין, ודי גם בהדיוטות (מהרי"ט ח"ב חו"מ מו, והובא בקצות החושן עט סק"ז).

• ויש חולקים וסוברים שכל שאינם ראויים לדון אין להם דין בית דין גם לקבלת עדות, והוחזק כפרן מקבלת עדות למדים (קצות החושן שם. וראה נחל יצחק ג, ח).

כפר בכתב

אפילו לדעת הסוברים שאינו מוחזק כפרן אלא בפני בית דין, זהו דווקא בכופר בעל פה, אבל אם כתב כפירתו חוץ לבית דין - לדברי הכל הוחזק כפרן (שו"ת הרמ"א ל, והביאו רבי עקיבא איגר חו"מ עט ט).

הכפירה

כפירה שאינה מפורשת

אם הכפירה של הנתבע לא היתה כפירה מפורשת על התביעה, שלא אמר לא היו דברים מעולם, אלא שכאשר התובע אמר לו מנה לי בידך השיב סתם איני חייב לך, או אין לך בידי כלום, או שקר אתה טוען וכיוצא בזה, והביא התובע עדים שהלוהו או שהפקיד בידו, נחלקו הראשונים אם הוחזק כפרן:

• יש סוברים שלא הוחזק כפרן, ויכול הנתבע לומר כן היה, אבל החזרתי לו פקדונו או פרעתיו חובו, ונשבע היסת ונפטר (שו"ת הרי"ף פא; בעל התרומות יב א ה; ריטב"א בבא מציעא יז א; טור חו"מ עט, בשם הרא"ש; סמ"ג עשין צה), שיכול לתקן דבריו הראשונים ולומר אין לך בידי שאמרתי היינו שפרעתי לך (בעל התרומה וטור שם).

אבל אם לא חזר ופירש דבריו, אלא טען, לאחר שהכחישוהו העדים, שפרע לאחר שטען אין לך בידי כלום, הרי נמצא שהודה שכשאמר אין לך בידי כלום נתכוין לומר לא היו דברים מעולם, והוחזק כפרן, ואינו נאמן בטענתו עכשיו פרעתי (בעל התרומה שם; טור שם, בשמו).

• ויש שכתבו שאף בטוען שפרע אחר כך - נאמן, שכיון שבידו היה לפרש דבריו ולומר שבטענתו הראשונה נתכוין לומר שפרע, נמצא שלא הוכחש על פי עדים אלא על פי עצמו, ואין זה מוחזק כפרן (לחם משנה טוען ונטען ו א, בדעת המגיד משנה); או שנאמן מטעם מיגו שיכול היה לפרש דבריו הראשונים, ולכן נאמן אף כשאומר שפרע אחר כך, שאף הוחזק כפרן נאמן במיגו (גדולי תרומה יב א ה, בדעת המגיד משנה; שער המשפט עט סק"ה).

• ויש סוברים שהאומר אין לך בידי כאומר לא היו דברים מעולם, והוחזק כפרן כשהכחישוהו עדים (מרדכי בבא מציעא רמז רמט; טור חו"מ עט, בשם רב האי גאון).

הכחשה גמורה

אמר הנתבע אין לך בידי כלום, והעדים מעידים שיש לו עכשיו בשעת התביעה, כגון שאמרו לא זזה ידם מידו משעת הלואה עד שעת התביעה, לדברי הכל הוחזק כפרן, ושוב אינו נאמן לומר פרעתי אחר העדאת העדים (מגיד משנה טוען ונטען ו א, ולחם משנה שם).

בהודאה

אף בכפירה על הודאה אנו אומרים שהוחזק כפרן. כגון שאמר לו מנה לי בידך, אמר לו בפני עדים הן, למחר אמר לו תנהו לי, אמר לו מעולם לא היה לך בידי, הוחזק כפרן, שכבר הודה שהיה לו בידו, והודאתו כמאה עדים (טוש"ע חו"מ עט י). ואף על פי שאין אנו זקוקים כאן לטעם של הוחזק כפרן, שהרי כיון שהודה לא יוכל לחזור בו מהודאתו (ראה ערך הודאת בעל דין), מכל מקום מועיל כאן זה שהוחזק כפרן שאפילו אם חוזר אחר כך וטוען פרעתי - אינו נאמן (תוספות יום טוב שבועות ו ב). ודוקא כשהעדים מעידים שהודה לו ואמר אתם עדי, או בהודאה גמורה שלא בדרך שיחה (ש"ך שם ס"ק כו).

בפרעון

הוחזק כפרן אומרים אף כשהכפירה היא לא בעיקר החיוב אלא בפרעון החוב. כגון שנים שבאו לדין ונתחייב האחד לשני, ואמרו לו בית דין צא תן לו, ויצא וחזר ואמר פרעתי על פי בית דין, ועדים מעידים אותו שלא פרע, הוחזק כפרן לאותו ממון, ושוב אינו יכול לומר אחר כך חזרתי ופרעתי, עד שיפרע בעדים (בבא מציעא יז א, ורש"י ד"ה הוחזק; רמב"ם טוען ונטען ז ו; טוש"ע חו"מ עט יג, וש"ך ס"ק לג)^[3].

לפני פסק דין

אם לא אמרו לו בית דין צא תן לו אלא חייב אתה ליתן לו, שאינו נחשב פסק דין גמור, ויצא וחזר ואמר פרעתי, והעדים מעידים אותו שלא פרעו, לא הוחזק כפרן לאותו ממון, שאנו אומרים שנשמט מלפרעו עד שיחקרו בית דין דינו וישמע פסק גמור, ולפיכך מה שלא פרעו מיד כשתבעו בפני עדים אין זה מעיז בבית דין (בבא מציעא יז א, ורש"י ד"ה לא; רמב"ם טוען ונטען ז ו; טוש"ע חו"מ עט יג). ואפילו אם העדים מעידים שלא זזה ידם וראו שלא פרע כלל, אין זו כפירה אלא השתמטות עד פסק גמור (רמב"ן ורא"ש שם, לשיטתם לעיל). ולכן אם חזר פעם אחרת וטען שפרע זה הממון, ולא היו שם עדים המכחישים אותו בפעם השניה, הרי זה נשבע היסת ונפטר. ולפיכך היו בקיאי הדעת שבספרד נוהגים כשיודה הלוה, או כשיתחייב שבועה בבית דין, אומרים לו בפני בית דין: היו עליו עדים שלא יפרעני, או שלא ישבע לי אלא בעדים (רמב"ם וטוש"ע שם).

ההכחשה

בעדות מיוחדת

אין אדם מוחזק כפרן אלא אם כן באו שני עדים והכחישו אותו במה שכפר (רמב"ם טוען ונטען ו ב; טוש"ע חו"מ עט ט). ואפילו אם היתה זו עדות מיוחדת, כגון שראה אחד מחלון זה, ואחד מחלון אחר, מכיון שהוכחש משני עדים - הוחזק כפרן (בעל התרומות יא ב ב, והובא בבית יוסף שם. וראה ערך עדות מיוחדת). ואפילו אם העדים העידו בבית דין אחר - הוחזק כפרן (שו"ת הריב"ש שנד. והובא בסמ"ע שם סק"א).

בעד אחד

הכחישו עד אחד - לא הוחזק כפרן, ונאמן לומר חזרתי ופרעתי אחר כך (שו"ת הרשב"א ג מט, והובא בכסף משנה מלוה ולוה יד י; בעל התרומה יב ב ב; סמ"ע חו"מ עט ס"ק כ; ש"ך שם ס"ק יט). והדברים אמורים כשחזר וטען שפרע אחר כך, אבל אם טען שפרע קודם, כגון שכפר בבית דין, ובא עד אחד שלוה, ואחר כך טען לויתי ופרעתי כבר, הדבר תלוי במחלוקת ראשונים אם אומרים כאן כיון שחייב שבועה נגד העד ואינו יכול להישבע, שהרי הודה שלוה, מתוך שאינו יכול להישבע - משלם (ראה סמ"ע שם ס"ק יט).

על פי עצמו

אין אדם מוחזק כפרן על פי עצמו (בעל התרומה יב א ג,ה; רא"ש בבא בתרא ג כט; מגיד משנה טוען ונטען ו ג; קצות החושן עט ס"ק י, בשם מהרי"ט). ולכן אם אמר מקודם לא לויתי, ואחר כך אמר לויתי ופרעתי, אף על פי שהודה שטען שקר, מכל מקום כיון שאין עדים שיכחישוהו - נאמן (בעל התרומה שם ג; מגיד משנה שם). וכן אם אדם מחזיק בשדה חברו שלש שנים, ובא בעל השדה ומיחה בתוך שלש שנים (ראה ערך חזקת קרקעות), ואחר כך חזר ומיחה בתוך שלש השנים מחאה אחרת הסותרת למחאה הראשונה, מחאתו השניה מחאה, שהרי לא הוכחש במחאה הראשונה בעדים, ולא הוחזק כפרן (רא"ש שם).

ויש חולקים וסוברים ששתי המחאות בטלו: המחאה ראשונה נתבטלה שהרי הודה שהיתה בשקר, והשניה בטלה שהרי הוחזק כפרן במחאה ראשונה (רשב"ם בבא בתרא לט ב ד"ה אם מחמת, והביאו ברא"ש שם ובטור חו"מ קמו); לפי שדעה זו סוברת שאדם מוחזק כפרן גם על ידי עצמו (ראה רא"ש שם). ויש מפרשים שאף הם מודים שעל ידי עצמו לא הוחזק כפרן, ולא אמרו כן אלא במחאה, לפי שהמחזיק יכול לטעון שלא נזהר ממחאותיו, ולא חשש להן כיון שהיו סותרות זו את זו (ב"ח חו"מ קמו יא).

חזר מחמת עדים

• אם חזר מטענה ראשונה מפני שראה עדים ממשמשים ובאים להכחישו, וכן אם היה קול בעיר שלוה - לא הוחזק כפרן, כיון שמכל מקום הודה קודם שבאו עדים (בית יוסף חו"מ עט ט, בשם מצאתי כתוב; רמ"א שם).

אלא שבקול יש סוברים שזהו דוקא כשלא היה מפורסם, שאז יש לו מיגו שהיה יכול לעמוד בטענתו הקודמת, אבל בקול מפורסם אינו רוצה לעמוד בטענתו נגד הקול (רמ"א שם, וש"ך ס"ק כג בטעם הרמ"א).

ויש סוברים שאף בקול מפורסם יכול לחזור בו, כיון שאין מחייבים ממון מחמת קול, וכל זמן שלא נתחייב יכול לחזור בו (קצות החושן שם סק"ט).

• ויש חולקים וסוברים שאם חזר מחמת יראת העדים שיבואו - הוחזק כפרן (ש"ך חו"מ יד ס"ק יא, בדעת הרא"ש ורבנו ירוחם. ולהלכה השאיר בצריך עיון).

חזקה

בהכחשה על ידי חזקה, נחלקו הראשונים אם נעשה כפרן:

• יש מן הראשונים סוברים שאף היא עושה אותו לכפרן. כגון מי שקבע זמן לחברו בהלואה, ותבעו בתוך זמנו, ואמר לו פרעתיך - אינו נאמן, לפי שחזקה אין אדם פורע בתוך זמנו (ראה בבא בתרא ה א-ב); ואם חזר אחר זמנו ותבעו, ואמר לו עכשיו פרעתיך, לאחר הזמן - אינו נאמן, לפי שהוחזק כפרן (מרדכי בבא בתרא רמז תסט, בשם מורו; שו"ע חו"מ עח א), שחזקה הרי היא כעדים, וחשוב כאילו הוכחש בעדים (באור הגר"א שם סק"ח).

• ויש מן הראשונים שמסתפקים בדבר אם הוחזק כפרן (מרדכי שם, בשם רבנו יקר), שהרי יכול לומר ודאי פרעתיך בתוך זמנו, אלא מאחר שלא הייתי נאמן הוכרחתי לפרעך שוב לאחר זמנו (ש"ך שם סק"ז, בפירוש הספק של רבנו יקר. והשאיר את הדין בצריך עיון)^[4].

בשטרות

הוכחש בשטר

הוחזק כפרן בשטרות מצינו בין כשכפר בחיובו והוכחש על ידי שטר, ובין כשכפר בשטר והוכחש על ידי עדים.

טענו מנה לי בידך, ואמר הלוה לא היו דברים מעולם, והמלוה הוציא שטר בעדים שלוה, הוחזק כפרן (בעל התרומה יב א א; טוש"ע חו"מ עט ו).

וכן אם אחר שטען לא היו דברים מעולם הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו - הוחזק כפרן (בית יוסף חו"מ סט ב, בשם הרשב"ץ).

טענת מזוייף

לא כפר בגוף ההלואה, אלא שכאשר המלוה הוציא עליו שטר חוב, אמר שמזוייף הוא, ובאו עדים וקיימו את השטר, נחלקו הראשונים אם נאמן אחר כך לומר פרעתי:

• יש סוברים שהוחזק כפרן, ושוב אינו נאמן לומר פרעתי (נמוקי יוסף בבא בתרא קעד ב; רמ"א חו"מ פב א, בדעה א), ואפילו אם אמר פרעתי אחר שנתקיים השטר (סמ"ע שם סק"ו).

• ויש סוברים שכיון שלא כפר בהלואה אלא בשטר, לא הוחזק כפרן, ואנו אומרים שרצה שהמלוה יקיים השטר, ואחר כך יבוא עמו לדין (בית יוסף חו"מ פ א, בשם הרשב"א; רמ"א חו"מ פב א, בשם יש חולקין).

שלא בגוף התביעה

במקום ההלואה

אמר לו מנה מניתי לך או מנה הלויתיך (לשון הרמב"ם טוען ונטען ו ד וטוש"ע חו"מ עט יא) בצד עמוד זה, ואמר הנתבע לא עברתי בצד עמוד זה, ובאו עדים והעידו שראוהו עובר בצד העמוד, נחלקו אמוראים:

• ריש לקיש אמר שהוחזק כפרן (שבועות לד ב). ובארו הראשונים שכשאמר לא עברתי בצד העמוד משמעות הדברים שאם עברתי אני חייב, ולכן כשהוכחש מהעדים נעשה כפרן (תוס' שם ד"ה אתו).

• רב נחמן אמר שלא הוחזק כפרן, שכוונתו שלא עבר שם בעסק זה של הלואה, שהרי לא טען שלא עבר בצד העמוד מעולם (שבועות שם).

• ורבא אמר שלא הוחזק כפרן אפילו אם טען שלא עבר מעולם בצד עמוד זה, שאין אדם שם אל לבו לזכור דבר שאין מוטל עליו שאין בו ממש (שבועות שם; רמב"ם טוען ונטען ו ד; טוש"ע חו"מ עט יא).

הלכה כרבא (רמב"ם שם כ; טוש"ע שם).

סיים עדים

אמר הלוה והלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, ובאו העדים ואמרו לא היו דברים מעולם, נחלקו אמוראים בדבר:

• רב ששת אמר שהוחזק כפרן (שבועות מא ב), ואף אם יטען אחר כך פרעתי - אינו נאמן (ר"ח שם).

• ורבא אמר שאין אדם שם אל לבו לזכור דבר שאין מוטל עליו, ולא הוחזק כפרן (גמרא שם).

הלכה כרבא (רמב"ם טוען ונטען ו ד; טוש"ע חו"מ ע ב, עט יא).

יש מן הראשונים שחולקים על כל עיקר דין זה, וסוברים שאם אמר הלוה פרעתיך בפני פלוני ופלוני והוכחש ודאי שהוחזק כפרן, ולא אמרו שלא הוחזק כפרן אלא כשאמר בתחילה לא בלשון ודאי, אלא בלשון תימה: וכי לא פרעתיך בפני פלוני ופלוני, שלא משמע מדבריו שאומר בלשון ודאי (רמ"ה בבא בתרא קע א אות צט; בעל המאור שם, בשם איכא דמקשי; רמ"א חו"מ ע ב, בשם יש אומרים לפירוש הגר"א שם ס"ק יב). והראשונים דחו סברא זו והוכיחו שכשאומר בלשון תמיה הוא לשון של בירור בלי ספק (ראה המאור שם. וראה ש"ך שם סק"ו, שכתב שדעת הרמ"ה היא דעת יחיד).

לא לויתי מעולם

טענו מנה הלויתיך ואמר הנתבע לא לויתי משום אדם בעולם, ובאו עדים והעידו שלוה, יש מהאחרונים שכתב שאפילו אם אין העדים יודעים אם לוה מאיש זה או מאיש אחר, הוחזק כפרן לתובע זה (רבי עקיבא איגר חו"מ עט ד. וראה ערוך השלחן עט יד, שהשאיר בצריך עיון).

כפירה בשטר

שטר חוב שנמצא בשוק, וטען הלוה פרעתי בניסן וקיבלתי השטר ונפל ממני, והביא המלוה עדים שראו את השטר באייר בידו - לא הוחזק כפרן, ונאמן על הפרעון, שהרי לא הוכחש על הפרעון אלא על קבלת השטר, ואין זו הכחשה בגוף הדבר, שהרי אפילו אם היה מודה שנפל מיד המלוה היה נאמן לומר פרעתי, שנפילת השטר מסייעת לדבריו שלפיכך לא נזהר המלוה מלשמרו, ולכן אנו תולים שטעה הנתבע ולא שם אל לבו לזכור מתי קיבל השטר (נתיבות המשפט סה ס"ק יב).

לממון אחר

במלוה

מי שהוחזק כפרן שאינו נאמן, הוא רק לאותו ממון שכפר בו, אבל לממון אחר נאמן הוא כשאר כל אדם (הגהות מימוניות טוען ונטען ו סק"ג, בשם רב האי גאון; טוש"ע חו"מ עט ה).

ואפילו אם תבעו מאה והוחזק כפרן על חמשים, על פי עדים, יכול להישבע על החמשים האחרים, כדין מודה במקצת (רמב"ם שם ד י; טוש"ע חו"מ עה ד; ש"ך חו"מ עט ס"ק טו. וראה ערך מודה במקצת), לפי שלא הוכחש אלא על המקצת, ועל השאר לא הוכחש, ולא הוחזק עליו כפרן (המאור בבא מציעא ד ע"א; ריטב"א שם יז א), ונחשב כשני ממונות (הגהות מימוניות ד סק"י).

ואפילו אם ראו עדים אותן המעות עצמן בידו בשעה שכפר, לא הוחזק כפרן, שיש לומר משתמט הוא עכשיו מפני שצריך את הכסף לאיזה עסק אחר (ש"ך חו"מ עה ס"ק יד).

בפקדון

תבעו מנה של פקדון, ולא של מלוה, והלה אומר אין לך בידי, והעדים מעידים שראו בידו חמשים - יש סוברים שהוחזק כפרן (טור חו"מ עה; סמ"ע שם ס"ק יג); ויש חולקים וסוברים שבמעות של פקדון אין העדים יכולים לדעת אם הן אותן המעות עצמן, ועוד שבמעות, אפילו שהעידו שהן עצמן משל הפקדון, יש לומר שהשתמט כמו בהלואה. ולא הוחזק כפרן בפקדון אלא כשתבעו חפצים של פקדון שוה מנה, והעדים מעידים שראו מאותם החפצים שוה חמשים (בית יוסף בבדק הבית שם; ש"ך שם ס"ק טו).

כפרן בשבועה

בבית דין

היה חייב לחברו שבועה בבית דין, ויצא ואמר נשבעתי, והעדים מעידים אותו שלא נשבע - הוחזק כפרן לאותה שבועה, ושוב אינו נאמן אחר כך לומר נשבעתי עד שיודה לו בעל דינו, או יביא עדים שנשבע בפניהם (בבא מציעא יז א; רמב"ם טוען ונטען ז ה; טוש"ע חו"מ פז כז)^[5].

בהלכה זו אין הבדל בין שאמרו לו בית דין חייב אתה להישבע לו, או שאמרו צא הישבע לו, ובכל אופן הוחזק כפרן, אף על פי שבטענת פרעתי יש הבדל בדבר (רבנו ירוחם ג ג, בשם רמ"ה; ש"ך שם ס"ק ע).

חייב עצמו

במה דברים אמורים שהוחזק כפרן, כשנתחייב שבועה בבית דין; אבל אם חייב עצמו שבועה, ואמר נשבעתי והכחישוהו עדים - לא הוחזק כפרן, שעשוי אדם לומר לא אעשה מה שלא חייבוני בית דין, ואין זו סרבנות וחרטה אלא דחייה בלבד (בבא מציעא יז א, ורש"י ד"ה עביד); או שאדם עשוי לומר דבר שאינו אמת שכבר קיים במה שחייב את עצמו (ש"ך חו"מ פז ס"ק סב).

ואפילו אם חייב את עצמו לשבועה בקנין או בפני בית דין, באופן שאינו יכול לחזור בו, לא הוחזק כפרן (שיטה מקובצת שם, בשם הריטב"א שכתב בשם הראב"ד; ש"ך שם).

באיסורים

באיסורים אין אומרים הוחזק כפרן. כגון אמרו לו אשתך נדרה, והוא אומר לא נדרה, וכשבאו עדים אמר הפרתי לה עכשיו - נאמן (ש"ך יורה דעה רלד ס"ק נט); ויש מסתפקים בדבר (ראה שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד כז).

הערות שוליים