הגדרה^[1] - עדות הסותרת עדות אחרת

גדרה

ההכחשה היא בעדות עצמה - שלא כהזמה (ראה ערכו), שהיא על גוף העדים, שהם לא ראו המעשה (ראה ערך הזמה) - כת אחת של עדים אומרת היה הדבר הזה, וכת שניה אומרת לא היה הדבר הזה, כגון עדים שבאו ואמרו ראינו שזה הרג את הנפש, או לוה מנה מפלוני ביום פלוני במקום פלוני, ואחר שהעידו ונבדקו (ראה ערך דרישה וחקירה) באו שנים אחרים ואמרו לא היו דברים מעולם, שבאותו יום ובאותו מקום לא זה הרג את זה, ולא זה הלוה את זה, הרי זו הכחשה (רמב"ם עדות יח ב; טור חושן משפט לח).

על הזמה והכחשה ביחד אם זוהי הכחשה או הזמה, ראה ערך הזמה.

דינה

דינה של הכחשה שאין מאמינים לעדות האחרונים יותר משל הראשונים (ראה בבא קמא עב ב: תרי ותרי נינהו מאי חזית וכו') - שלא כהזמה, שהאחרונים נאמנים (ראה ערך הזמה^[2]) - ודוחים את שתי כתות העדים (רמב"ם עדות יח ג), ודברי שתיהן בטלים (טור חו"מ לא ולח)^[3], ואפילו שני עדים מכחישים מאה עדים, אין המאה נאמנים יותר מהשנים, שבעדות, שנים כמאה ומאה כשנים (רמב"ם שם. וראה יומא פג א). ואין עונשים את אחת מהן, לפי שאין אנו יודעים מי היא הכת השקרנית (רמב"ם שם ב; טור שם לח).

הוכחשו בדבר הנראה לכל

הוכחשו העדים בדבר שהכל רואים, כגון שהעידו על אחד שהרג את הנפש, ובא הרוג ברגליו והוא חי לפנינו, הרי הם ראויים ללקות מפני שעברו על הלאו של לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר (שמות כ יב. וראה ערך לא תענה וערך עדות), אלא שהדבר תלוי במחלוקת אמוראים אם כשיוזמו אחר כך יהיו נהרגים כעדים זוממים, והרי זו לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין (ראה ערכו), ואין לוקים עליו, או שאף כשיוזמו אחר כך לא יהיו נהרגים, מפני שכבר הוכחשו קודם לכן, ולכן לוקים עכשיו (ראה בבא קמא עב ב מחלוקת אמוראים אם הכחשה תחילת הזמה, וראה ערך עדים זוממים).

הוכחשו באופן כזה שלא בדיני נפשות, כגון שהעידו על האשה שמת בעלה ומותרת להינשא, ובא הבעל ברגליו (ראה יבמות פח א ותוספות ד"ה אתא), לוקים לדברי הכל (מנחת חינוך מצוה לז).

על שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, אם הם נפסלים לעדיות אחרות, ראה ערך פסולי עדות.

הכחשה שלא בפני העדים

הכחישו העדים האחרונים את הראשונים שלא בפניהם, נחלקו אמוראים:

• רב ששת אמר הכחשה תחילת הזמה (ראה ערך עדים זוממים), וכשם שאין מזימים את העדים אלא בפניהם (ראה ערך הזמה), כך אין מכחישים את העדים אלא בפניהם (כתובות יט ב וכ א).

• ורב נחמן אמר אילו היו העדים הראשונים לפנינו והיו מכחישים אותם, לא היינו משגיחים בהם, שהרי זו עדות מוכחשת, עכשיו שאינם לפנינו, שיש לומר אילו היו כאן היו מודים לעדים המכחישים, איך נאמין להם (שם כ א), וכן אמר רבי אבהו מכחישים את העדים שלא בפניהם (שם), וכן הלכה (רמב"ם עדות יח ה).

על הזמה שלא בפניהם אם היא הכחשה, ועל שאר פרטים בהזמה אם הם הכחשה, ראה ערך הזמה.

על הכחשת העדים זה את זה בדרישה וחקירה, ראה ערך דרישה וחקירה.

במקום חזקה

הדין

עדות מוכחשת במקום חזקה קודמת, כגון שני עדים שמעידים שהדבר יצא מהחזקה הקודמת, ושנים אחרים מכחישים אותם, נחלקו בדבר בגמרא:

• יש סוברים שהדבר נשאר בספק דאורייתא, ואין מעמידים על החזקה הקודמת (לשון א ביבמות לא א^[4]).

• ויש סוברים שמן התורה אומרים העמד שנים נגד שנים, והעמד הדבר על חזקתו הקודמת, אלא שמדרבנן אין מעמידים בשנים נגד שנים על החזקה, והדבר אסור בספק מדרבנן (מסקנת הגמרא ביבמות שם).

להלכה נחלקו בדבר ראשונים, יש סוברים בתרי ותרי - שני עדים נגד שנים אחרים - שהוא ספק דאורייתא (רמב"ן בבא מציעא ו בסוגיית תקפו כהן ד"ה ואפשר; ריטב"א קדושין סו א ד"ה ויש בשם מורו; ר"ן כתובות כב ב ד"ה ומדאמרינן בשם איכא מאן דבעי); ורוב הראשונים סוברים שהוא ספק דרבנן, ומן התורה מעמידים על החזקה (תוספות יבמות שם ד"ה שתי; ריטב"א קדושין שם בשם הר"י ומורו; ר"ן כתובות שם בשם אחרים^[5]. אם חכמים החמירו בתרי ותרי באישות בלבד או בשאר איסורים. ראה בפרקים הבאים).

במקום שתי חזקות

בשנים כנגד שנים, במקום שיש שתי חזקות מסייעות לכת אחת של העדים, הולכים אחר החזקות, אפילו לסוברים שבחזקה אחת אין הולכים אחר החזקה (עירובין לו א, ורש"י ד"ה רבא וד"ה התם, וריטב"א שם ד"ה רבא).

וכתבו אחרונים שאין הדברים אמורים אלא לסוברים שנים ושנים הוא ספק מדרבנן, שמן התורה מעמידים על החזקה, אלא שחכמים החמירו, ולכן יש לומר שלא החמירו אלא בחזקה אחת ולא בשתי חזקות, אבל לסוברים שנים ושנים הוא ספק של תורה, אין לחלק בין חזקה אחת לאלף חזקות, שמן התורה מסלקים את כל החזקות במקום עדים (שו"ת רבי עקיבא איגר קמא קלו; שב שמעתתא שמעתא ו יז. וראה ערך חזקה).

בתרי ותרי והרוב מסייע לשנים, ראה ערך רוב. בתרי ותרי ויש מיגו לשנים, ראה ערך מגו.

באישות

שנים אומרים מת בעלה של אשה, ושנים אומרים לא מת, וכן שנים אומרים נתגרשה, ושנים אומרים לא נתגרשה - הרי זו לא תינשא, ואם נשאת לאחר, או אף אם נישאת לאחד מהעדים המעידים שמת או נתגרשה, והיא אינה טוענת ברי לי שכן הוא, הרי זו תצא (כתובות כב ב; רמב"ם גרושין יב ז וכג; טוש"ע אבן העזר יז מב, ושם קנב ג^[6]), מפני שהיא ספק אשת איש (רמב"ם שם כג, וטוש"ע יז שם), ואחר הבא עליה חייב באשם-תלוי (ראה ערכו. גמרא שם), והולד הוא ספק ממזר (רמב"ם שם ז וטוש"ע קנב שם, וראה שם בבית שמואל סק"ה).

ואפילו לסוברים שנים ושנים הוא ספק דרבנן, ומדאורייתא מעמידים על חזקה הקודמת (ראה לעיל: במקום חזקה; הדין), והרי היתה עד עכשיו בחזקת אשת איש, מכל מקום אינה ודאי אשת איש, שהבא עליה יהיה בחיוב חטאת ודאית, לפי שנגד חזקת אשת איש יש חזקה שאשה הנישאת מדייקת לברר אם מותרת להינשא (תוספות יבמות פח ב ד"ה והבא; תלמידי רבינו יונה בשיטה מקובצת כתובות שם).

ויש מהראשונים סוברים שלא אמרו שהיא באשם תלוי אלא לדעת האומרים שנים ושנים הוא ספק דאורייתא, ואין מעמידים על החזקה, אבל לסוברים שהוא ספק דרבנן, ומן התורה מעמידים על החזקה, אף כאן היא בחזקתה הקודמת, שהיתה אשת איש, והבא עליה בחיוב חטאת (רשב"א יבמות פח ב; ריטב"א קדושין סו א).

נישאת קודם שבאו העדים המכחישים

נישאת קודם שבאו העדים המכחישים ואומרים לא מת ולא נתגרשה - יש סוברים שלא תצא, אפילו שנישאת לאחר, או לאחד מעדיה ואינה אומרת ברי לי, שכיון שנישאת בהיתר כבר יצאה מחזקת אשת איש (ראב"ן יבמות קכב ד"ה ואם באו, וראה באור דבריו בשו"ת צמח צדק החדש אהע"ז רצה ה; שער המלך גרושין יב ו בדעת הרשב"א והסכים לו); ורוב הפוסקים סוברים שאפילו אם נתערערה חזקת אשת איש עדיין היא בספק השקול עכשיו שבאו עדים המכחישים, ותצא (מהר"י בי רב, הביאו בשער המלך שם, וכן דעת רבנו ירוחם בשם רמ"ה בנתיב כה ג^[7]).

נישאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי שמת

נישאת לאחר מעדיה, ואף אומרת ברי לי שמת בעלי או שנתגרשתי ממנו, נחלקו תנאים בדבר:

חכמים סוברים לא תצא (ברייתא בכתובות כב ב, וכפירוש רב ששת בגמרא שם), מפני שחזקת אשה מדייקת להינשא מערערת חזקת אשת איש הקודמת, ואין כאן אלא ספק השקול, וכששניהם טוענים ברי אין להוציא (תוספות שם ד"ה הבא, בשם רבינו תם)^[8]; ורבי מנחם בר יוסי סובר שאם באו עדים המכחישים ואומרים לא מת קודם שנישאת - תצא, ואם נישאת קודם שבאו עדים אלו - לא תצא (כתובות שם)^[9].

דין זה להלכה

להלכה אמר רבי יוחנן שנים אומרים מת, ושנים אומרים לא מת - ונישאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי - אם נישאת לא תצא; שנים אומרים נתגרשה, ושנים אומרים לא נתגרשה - אם נישאת תצא (כתובות כב ב). ונחלקו אמוראים בדעתו:

• רבא אמר ראה רבי יוחנן דבריו של רבי מנחם בר יוסי ביגרושין, ולא ראה דבריו במיתה, לפי שבמיתה אם יבוא בעלה לא תוכל להכחישו, ואם לא היה ברי לה שמת היתה יראה מלהינשא, אבל בגירושין אף אם יבוא בעלה ויאמר לא גרשתיך תוכל להכחישו, ואף שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, כיון שיש עדים המסייעים לה - מעיזה (ראה ערך אין אשה מעיזה כרך א), ולכן לא תדייק יפה בתחילה (גמרא שם ורש"י).

• ורב אסי אמר שאף בגירושין סובר כחכמים שלא תצא, ולא אמר בגירושין תצא אלא כשאמרו העדים הראשונים עכשיו גירשה, שאנו אומרים אם האמת כדבריהם תראה האשה את הגט, שבזמן מועט אינו נאבד (גמרא שם ורש"י).

אף הראשונים נחלקו להלכה:

• יש פוסקים כרבא בדעת רבי יוחנן, לחלק בין מיתה לגירושין (רבינו חננאל הביאו הרא"ש כתובות ב כה).

• אבל רוב הראשונים פוסקים כרב אסי (רי"ף ורא"ש כתובות שם; ריטב"א ורבנו יונה בשיטה מקובצת שם; רמב"ם גרושין יב ז; טוש"ע אהע"ז קנב ג).

כשרות ילדיה

נישאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי, שלא תצא, וילדה בנים - יש מהאחרונים סוברים שהם ספק ממזרים, שהרי הם אינם יכולים לומר ברי לנו, וגם האחרים שישאו אותם אינם יודעים (שו"ת נודע ביהודה קמא אהע"ז סה); ויש חולקים וסוברים שכיון שלא תצא - הבנים כשרים (בית מאיר ושו"ת ברית אברהם הביאם בפתחי תשובה קנב סק"ג; אור שמח גרושין יב ז, וראה שם טעמיו^[10]).

כשנתיבמה

שנים שהעידו באשה שמת בנה ואחר כך מת בעלה, וזקוקה ליבום, ונתיבמה, ובאו עדים והכחישום ואמרו חילוף הדברים שמת בעלה ואחר כך מת בנה, והיא על בעלה השני באיסור אשת-אח (ראה ערכו), הרי זו לא תצא, שאין העדים האחרונים נאמנים יותר מן הראשונים (יבמות צג ב), בטעם הדבר שאין מעמידים אותה בחזקת איסור, שהיתה אסורה ליבם עד שמת בנה, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שהדברים אמורים שהאשה והיבם אומרים ברי, ולכן אפילו שתרי ותרי הוא ספק דרבנן, ומן התורה מעמידים על חזקה, מועילה טענת ברי שלא להוציאה מן היבם (תוספות שם ד"ה מאי חזית, עי' מהרש"א שם בדעתם).

• יש סוברים שחזקה שאשה מדייקת להינשא מערערת את חזקת האיסור (תוספות כתובות כו ב ד"ה אנן).

• ויש מפרשים שכאן לא הוחזק איסור אשת אח כלל, כיון שבודאי מת, וישנה אפשרות שאיסור אשת אח פקע, אם הבן מת תחילה, ומה ראית לסמוך על האחרונים, תסמוך על הראשונים (רבנו ירוחם נתיב כה ג בשם הרמ"ה, ראה שער המלך גרושין יב ו בדעתו), אבל אם העדים האחרונים אומרים עדיין הבן קיים - תצא, כיון שמתחילה היתה חזקה של הבן, ועדיין לא נפקעה (רבנו ירוחם שם).

הכחשה במעשה הקידושין

שנים אומרים נתקדשה אשה זו, ושנים אומרים לא נתקדשה, בין שזרק לה קדושין ושנים אומרים שהיה קרוב לו ואינה מקודשת, ושנים אומרים קרוב לה ומקודשת, ובין שהשנים אומרים שמעולם לא היה לה ספק קדושין, הרי זה כשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה, שאם נישאת לאחר - תצא, ואם נישאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי שלא נתקדשתי - לא תצא (טוש"ע אבן העזר מז ב, וראה בית יוסף שם).

ואף שהאשה עומדת בחזקת פנויה, אין מעמידים אותה על חזקתה בנישאת לאחר, אם מפני שתרי ותרי הוא ספק של תורה, ומדאורייתא אין מעמידים על החזקה (רמב"ן קדושין סו א ד"ה ויש וריטב"א שם בשם רבותיו; מאירי ותוספות רי"ד כתובות כג א), ואם מפני שאף על פי שמן התורה היא בחזקתה, הרי על כל פנים מדרבנן היא בספק, שהרי מדרבנן לדברי הכל אין מעמידים על חזקתה (תוספות כתובות שם ד"ה מאי שנא ותוספות הרא"ש שם).

נישאת קודם שבאו העדים שאומרים נתקדשה, כתבו אחרונים שלא תצא, מפני שמן התורה מעמידים אותה על חזקת פנויה, ומשום איסור דרבנן אין מוציאים אותה מבעלה כשנישאת בהיתר (שו"ת רדב"ז ד אלף קכט (נז); שו"ת מהרי"ט א יז); ויש שסובר שאף בנישאת בהיתר תצא (מהר"י בי רב נו).

כשאומרים לא ראינו שנתקדשה או נתגרשה

שנים אומרים ראינוה שנתקדשה, ושנים אומרים לא ראינוה שנתקדשה, אף שדרים עמה בחצר אחת, הרי זו לא תינשא לאחר, ואם נישאת תצא - ואפילו אם נישאת לאחד מעדיה שאמרו לא ראינו (ר"ן כתובות פרק ב; בית שמואל מז סק"א) - שלא ראינו אינה ראיה (ראה ערכו), שמצוי שמקדשים בצנעא (רב אשי בכתובות כג א; רמב"ם אישות ט ל; טוש"ע אהע"ז מז א).

הוא הדין בשנים אומרים נתגרשה, ושנים אומרים לא נתגרשה, שאף שגרים באותה חצר אין בכך הכחשה, שרגילים לגרש בצנעא, ואין לא ראינו ראיה, אלא שלכתחילה לא תינשא משום לזות שפתים, אבל אם נישאת לאחר - לא תצא (גמרא שם; רמב"ם גרושין יב ח; טוש"ע שם קנב ד); ויש שכתב שבזמן הזה שהנהיגו חומרות רבות בנתינת הגט, אף אם אומרים לא ראינו שנתגרשה יש בזה משום הכחשה (ים של שלמה כתובות ב לד).

אמרו העדים שהיו באותו מעמד ובאותה שעה ונתנו לבם על הענין ולא ראו שום קדושין, הרי זו הכחשה, ודינה כשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה, שכל כך לא עשו בצנעא (מאירי שם בשם גאונים; תלמידי הרשב"א בשיטה מקובצת שם, וכתבו שהוא הדין בגרושין; רבנו ירוחם נתיב כג ג; בית שמואל שם סק"א^[11]).

בכהונה

הדין

מי שהוחזק אביו לכהן, ובאו שני עדים והעידו שהוא בן גרושה או בן חלוצה (ראה ערך חלל), ושנים אחרים מכחישים ואומרים שהוא כהן כשר, מעמידים שנים כנגד שנים, והכהן בחזקתו הראשונה שהוא כשר (כתובות כו ב, ורש"י ד"ה אנן אסקינן; רמב"ם איסורי ביאה כ טז; טוש"ע אהע"ז ג ז).

רוב הראשונים סוברים שחזקה זו היא חזקת אביו שהיה מוחזק לכהן (תוספות שם ד"ה אנן, ושיטה מקובצת שם בשם כמה ראשונים; רמב"ם שם; טוש"ע שם); ויש סוברים שהחזקה היא שכהן זה עצמו הוחזק קודם לכן לכשר על פי עד אחד שהעיד עליו (רש"י כתובות שם), אבל חזקת האב אינה מועילה לו, כיון שאין אנו דנים על האב כלל (ראה רש"י קדושין סו א ד"ה סמוך בחזקת האם).

כלפי מה מועילה החזקה

נחלקו ראשונים כלפי מה מעמידים אותו על חזקתו הראשונה:

• יש שכתבו שאין מעמידים אותו על חזקתו אלא לאכילת תרומה דרבנן, אבל לא לתרומה של תורה, או לעבודה במקדש, אלא שיש מהם סוברים שהדבר תלוי במחלוקת אם תרי ותרי הוא ספק של תורה, או ספק דרבנן (ראה לעיל: במקום חזקה; הדין), שאם הוא ספק דאורייתא אין מעמידים אותו על חזקתו אלא לאכול בתרומה שמדרבנן, ואם הוא ספק דרבנן, ומדאורייתא מעמידים על חזקתו, מותר לאכול אף בתרומה של תורה (ר"ן כתובות י ב ד"ה איכא למידק, וכן מפורש בריטב"א קדושין סו א ד"ה היכי בשם יש מרבותינו בתירוץ א; ב"ח אהע"ז ג בדעת הרמב"ם).

• יש שנראה מדבריהם שאם הוא ספק דאורייתא, אסור לאכול אף בתרומה דרבנן, אלא שאם הוא ספק דרבנן, מותר לאכול בתרומה דרבנן, אבל בתרומה של תורה אסור לאכול אף אם הוא ספק דרבנן (תוספות כתובות שם ד"ה אנן בשם ר"י; ריטב"א כתובות שם בדעת רש"י, וקדושין שם בשם ר"י. ועי' ר"ן כתובות שם בשם אחרים).

• יש סוברים שבין אם תרי ותרי הוא ספק דאורייתא, ובין אם הוא ספק דרבנן אסור באכילת תרומה של תורה, ומותר בתרומה דרבנן (שיטה מקובצת שם כו ב בשם הרשב"א).

• ויש סוברים שאף אם תרי ותרי הוא ספק דאורייתא הרי זה רק לענין לעשות מעשה לכתחילה, היינו להשיא בתו ואלמנתו לכהונה, אבל מניחים אותו במה שהוחזק עד עתה, ואם אכל עד עתה אפילו בתרומה של תורה אין מורידים אותו ממנה (ריטב"א קדושין שם בשם אחרים).

על קול שיצא שהוא חלל והוכחש הקול בעד אחד ראה ערך קול.

בשבויה

שנים אומרים נשבית (ראה ערך שבויה) והיא טהורה, וכשרה לכהונה, ושנים אומרים נשבית והיא טמאה, ופסולה לכהונה, לא תינשא, ואם נישאת - לא תצא (ירושלמי יבמות י ג), שמעמידים אותה על חזקת כשרות, שלא הורעה חזקתה, משום שאף אם נשבית אין אנו יודעים אם נטמאת, ואינה אסורה מן התורה (חידושי מהרי"ט לקדושין יב ב בפירוש דברי התוספות שם ד"ה אם^[12]. וראה ערך שבויה, ושם שנישאת היינו שהתירוה להינשא).

שנים אומרים נשבית ושנים אומרים לא נשבית, אנו חיים מפיה (רבי יוסי בירושלמי שם), שהרי זה כאילו אין כאן עדים כלל, מאחר שמכחישים אלו את אלו, ונאמנת לומר נשבית וטהורה אני (קרבן העדה שם, ורצונו לומר שתינשא לכתחילה לכהן, ראה ערך שבויה^[13]).

בממון

בשטר שהוא ספק פסול

הכחשה במקום חזקת ממון, כגון שנים אומרים על שטר שהוא פסול, ושנים מכחישים ואומרים שהוא כשר, מעמידים שנים נגד שנים ומעמידים הממון בחזקת בעליו, היינו בחזקת הלוה, ופטור מלשלם (כתובות כ א ורש"י). ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאם יחזור המלוה ויתפוס מהלוה, אין מוציאים מידו, שעכשיו הרי כבר הוא המוחזק, ואנו אומרים שוב העמד שנים נגד שנים והעמד הממון על חזקתו של עכשיו, ולכן אפילו כשלא תפס, אין קורעים את השטר, אלא שאין גובים בו (רש"י כתובות שם ד"ה ואוקי; ריטב"א כתובות שם ד"ה ורבינו בשם הרי"ף; רא"ש שם ב יג; טוש"ע חו"מ מז לז), ויש שהסבירו דבריהם לפי שתרי ותרי הוא ספק דאורייתא, ואין מעמידים על חזקה קודמת אפילו באיסורים, ולכן אף בממון אין מעמידים הממון בחזקת הלוה אלא מפני שעכשיו הממון אצלו, ואין להוציא מיד המוחזק מספק, אבל לא מפני שיש לו חזקה קודמת הנקראת "חזקת-מרא-קמא" (ראה ערכו), ולפיכך כשהמלוה תפס שעכשיו הוא המוחזק, אין מוציאים מידו (רמב"ן בבא מציעא ו א ד"ה ואפשר, וריטב"א כתובות שם בטעם שיטה זו בתפס המלוה; שו"ת הרשב"א סוף סימן תתקעב בדעת ר"ח).

• ויש סוברים שמעמידים לגמרי בחזקת הלוה, ואף אם תפס המלוה מוציאים מידו (רא"ש כתובות שם; תוספות רי"ד שם), ויש שהסבירו דבריהם לפי שתרי ותרי מן התורה מעמידים על חזקה קודמת, אלא שמדרבנן מחמירים באיסורים, אבל בממון מעמידים על חזקת מרא קמא שהוא הלוה (ראה ריטב"א כתובות שם, וכן כתב בקונטרס הספקות ב ד. וראה על כך בערך חזקה ובערך תפיסה).

בשטר שהוא ספק פרוע

שנים מעידים על שטר שהוא פרוע, ושנים מכחישים ואומרים שאינו פרוע, כיון ששטר זה הוא ספק פרוע - אין גובים בו, ואין קורעים אותו (ש"ך עא סק"ב, וראה הוכחותיו לכך)^[14].

ויש מהראשונים סוברים שמעמידים השטר על חזקתו וגובה בו (שו"ת הר"י מיגאש קעב, וראה אמרי בינה עדות מו שהאריך בבאור דעתו).

בקרקע

הכחשה במקום חזקה קודמת בקרקע, כגון מי שנשתטה ומכר קרקע, ושני עדים מעידים שמכר כשהוא שוטה, שאין מעשיו כלום (ראה ערך שוטה), ושנים מכחישים ואומרים שמכר כשהיה בריא (ראה כתובות כ א, וביבמות לא א הגירסא להיפך), מעמידים שנים נגד שנים, ומעמידים הקרקע בחזקת השוטה (יבמות שם, וכתובות שם; בית יוסף חו"מ רלה, ורמ"א בשו"ע שם כא).

ונחלקו בכך אחרונים:

• יש שכתבו שהדברים אמורים לסוברים ששנים נגד שנים הוא ספק דרבנן, ומן התורה מעמידים על החזקה הקודמת (יבמות שם), ולא החמירו חכמים שלא להעמיד על החזקה אלא באיסורים, אבל בממון הדבר עומד על דין של תורה, שהולכים אחר החזקה הקודמת (שו"ת רבי עקיבא איגר קמא סוף סימן קלו, וראה תומים עה ס"ק יט).

• יש שכתבו שאפילו אם שנים ושנים הוא ספק דאורייתא, אין תפיסה מועלת נגד חזקת הבעלים הקודמים, שקרקע אינה נתפסת (קונטרס הספקות ז ח בדעת הרשב"א בתשובה תתקעב, והרמב"ן בבא מציעא ו א. וראה תקפו כהן להש"ך נח, וראה ערך תפיסה).

ויש מצדדים לומר שאם שנים ושנים הוא ספק דאורייתא מסלקים את שתי החזקות, היינו החזקה הקודמת של המוכר וחזקת המוחזק של הלוקח, ויחלוקו (חידושי רבי עקיבא איגר לכתובות כ א).

בעירוב, פסול עדות ועוד

בעירוב

המניח ערובי-תחומין (ראה ערכו) בתרומה טהורה ונטמאת, וכת עדים אומרת נטמאת מבעוד יום ואינו עירוב, שבשעת קנין העירוב בין-השמשות (ראה ערכו) כבר לא היה ראוי לאכילה, וכת אחת אומרת משחשכה נטמאת, וכבר קנה העירוב - רבה ורב יוסף אומרים שמחלוקת תנאים בדבר: רבי מאיר ורבי יהודה אומרים הרי זה ספק עירוב (ראה ערך ערובי תחומין דינו), ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים שעירוב כשר הוא (עירובין לה ב).

בפסול עדות

שנים שהעידו על אחד שהוא פסול בעבירה מהעבירות הפוסלות אותו לעדות, ובאו שנים אחרים והכחישום ואמרו לא עשה עבירה זו ולא נפסל - הרי זה ספק פסול, לפיכך לא יעיד, ואין מוציאים ממון בעדותו, ולא ידון עד שיעשה תשובה (רמב"ם עדות יב ג, על פי כתובות כב א, ורש"י והרי"ף שם; טוש"ע חו"מ לד כח), ואפילו לסוברים שבתרי ותרי מן התורה מעמידים הדבר על החזקה הקודמת, והרי יש לו לאותו שהעידו עליו חזקת כשרות, מכל מקום כיון שמדרבנן אין מעמידים על החזקה, וספק דרבנן הוא, אף כאן פוסלים אותו מדרבנן (רא"ש כתובות ב כא. וראה ר"ן שם ט א בדעת הרי"ף).

ויש חולקים וסוברים שמעמידים את האדם על חזקת כשרות הקודמת שהיתה לו, והוא כשר לעדות (הלכות גדולות הלכות עדות; תוספות שם ד"ה תרי בשם ר"י; המאור שם ט א), ואף שבתרי ותרי הרי לכל הפחות הוא ספק דרבנן, לא החמירו חכמים אלא באיסורים ולא בממון (שיטה מקובצת שם, וכן כתב מהרש"א כתובות כו בתוספות ד"ה אנן^[15]), או שלא אמרו לפסול אדם ולעשותו רשע בעל כרחו (מהרש"ל בחכמת שלמה כתובות שם).

על שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, אם כל כת מהן כשרה לעדיות אחרות, שהרי כל אחת מהן היא ספק פסולה, ראה ערך פסולי עדות.

בטומאה

שנים אומרים נטמא ושנים אומרים לא נטמא - ברשות היחיד טמא, וברשות הרבים טהור (תוספתא טהרות ו, והובאה בר"ש שם ה ט^[16]. וראה להלן: בעד אחד; בטומאה).

בשור שהרג את הנפש

שנים שהעידו על שור שהרג את הנפש ונגמר דינו לסקילה, ובאו שנים אחרים והכחישום ואמרו לא הרג - הרי השור אסור בהנאה מספק (כריתות כד א, ותוספות שם ד"ה אם), אבל אין הורגים אותו מספק, שכמיתת בעלים כך מיתת השור (ראה ערך שור הנסקל), וכיון שאין הבעלים נהרגים בעדות מוכחשת, אף השור אינו נהרג (תוספות שם).

הכחשה במקצת

הדין

עדים שהוכחשו במקצת עדותם, אם בטלה כל העדות, אף במקצת שלא הוכחשו, כגון זה אומר קרקע זו של אבותי, וזה אומר של אבותי, והביא האחד עדים שהיא של אבותיו וגם שאכלה שני חזקה (ראה ערך חזקת קרקעות), והשני הביא עדים שאכלה הוא אותן השנים, ונמצא שהעדים הראשונים הוכחשו רק במקצת עדותם, היינו באכילת שני חזקה, נחלקו אמוראים בדבר:

• רב נחמן אומר מעמידים עדות של אכילה נגד עדות שניה של אכילה, ובטלה, שהרי מכחישים זו את זו, אבל עדות האבות שלא הוכחשה קיימת, והקרקע בחזקת שהיא של אבותיו.

• ורבא אמר כל העדות בטלה, שעדות מוכחשה היא, ואפילו לדעת הסוברים - וכן הלכה (ראה ערך פסולי עדות) - ששתי כתי עדים המכחישות זו את זו כשרה כל כת בפני עצמה להעיד עדיות אחרות (ראה ערך הנ"ל), אין הדברים אמורים אלא בעדות אחרת, אבל לא באותה עדות, וזו אותה עדות היא, שעל קרקע זו עצמה מעידים (בבא בתרא לא א וב ורשב"ם).

הלכה כרב נחמן (רשב"ם שם ד"ה אבל; רמב"ם טוען ונטען טו ה; טוש"ע חו"מ קמו כג).

ואינו דומה לעדות שבטלה מקצתה על ידי הזמה שבטלה כולה, כגון שעדים מעידים על אחד שגנב וטבח ומכר, והוזמו על עדות הטביחה, שבטלה גם עדות הגנבה (ראה ערך הזמה), לפי שעדים זוממים פסולים לעדויות אחרות, אבל עדי הכחשה כשרים הם לעדויות אחרות, ולפיכך על מקצת העדות שלא הוכחשו - לא הוכחשו (שיטה מקובצת בבא בתרא לא ב בשם רשב"א. וראה עוד חילוק במחנה אפרים עדות ו).

על הכחשה בעדות אשה אם בעלה מת או נהרג, אם אומרים שממה נפשך אינו חי, ראה ערך דרישה וחקירה וערך עדות אשה.

בעד אחד

במיתת הבעל כדי להתירה להינשא

עד אחד אומר על אשה שמת בעלה, ועד אחד מכחישו ואומר לא מת, הרי זו לא תינשא (משנה יבמות קיז ב, ושם קיח א) אם באו שני העדים בבת אחת (תוספות שם קיז ב ד"ה הא; רמב"ם גירושין יב יט; טוש"ע אהע"ז יז לז), ואם נישאת - תצא (תוספות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), מפני שהדבר ספק (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

וכתבו ראשונים שאסורה לאכול בתרומה, אם היתה אשת כהן (רמב"ם תרומות ט ג), שהדבר ספק אם בעלה חי, ומספק לא תאכל (כסף משנה שם); ויש חולקים וסוברים שמכיון שמעמידים אותה על חזקתה הקודמת - מותרת בתרומה, ולא כתבו הראשונים שאסורה אלא באופן שהניחה את בעלה גוסס במדינה אחרת (מחנה אפרים בחידושיו לרמב"ם תרומות שם, וראה ערך גוסס).

נישאת לאותו עד ואומרת ברי לי שמת

נישאת לאותו העד שאומר מת בעלה, והיא אומרת ברי לי שמת (על גדר ברי לי ראה לעיל: באישות) נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שדינה כמו בשנים אומרים מת, ושנים אומרים לא מת, ונישאת לאחד מעדיה - שהלכה שלא תצא (ראה לעיל שם. רמב"ם גרושין יב יט^[17]; דעה א בשו"ע אהע"ז יז לז בסתם).

• ויש סוברים שעד אחד בהכחשה אינו כלום, ואף אם נישאת - תצא (רמב"ן יבמות קיח א ד"ה והרב; שו"ת הרא"ש לב ג, ושם נא ה; דעה ב בשו"ע שם בשם יש אומרים), ואינו דומה לשנים אומרים מת, ושנים אומרים לא מת, שיש שני עדים שמוציאים אותה מחזקת אשת איש, אבל כאן העמד עד אחד נגד עד אחד, ונשארת האשה בחזקת אשת איש (שו"ת הרא"ש שם. בדעת הטור ראה דרישה שם אות יז).

האם מותרת להינשא על פי העד

עד אחד אומר מת בעלה והתירוה להינשא, ואחר כך בא עד אחד ומכחישו ואומר לא מת, הרי זו לא תצא מהיתרה הראשון (משנה יבמות קיז ב, וכפירוש הגמרא שם; רמב"ם גרושין יב יח; טוש"ע אהע"ז יז לז), שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים, ועד אחד נאמן בעדות אשה כשני עדים בשאר עדויות (ראה ערך דבר שבערוה וערך עדות אשה), ואין דבריו של אחד במקום שנים (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ונחלקו בדבר ראשונים:

• יש מהראשונים סוברים שלא אמרו לא תצא מהיתרה הראשון אלא לענין זה שאם נישאת לא תצא, אבל לכתחילה אסורה להינשא משום הכתוב: הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ (משלי ד כד. תוספות יבמות שם ד"ה הא לא, וכתובות כב ב ד"ה משום).

• יש סוברים שמן הדין מותרת להינשא לכתחילה, ואפילו איסור דרבנן ותקנת חכמים אין כאן, אלא מידה טובה בלבד הוא שמשום לזות שפתים לא תינשא (רא"ש יבמות טו ט).

• ויש חולקים לגמרי וסוברים שאפילו משום מידה טובה אין כאן (כסף משנה שם, ובבדק הבית לבית יוסף שם בדעת הרמב"ם, שלא הזכיר כלל לזות שפתים, וכן השמיט המחבר בשו"ע^[18]).

כשהוכחש ע"י שנים

שנים שהכחישו את העד שאמר מת, אפילו שבאו אחר שכבר התירוה על פיו, ואפילו אם כבר נישאת - הרי זו תצא, שאין דבריו של אחד במקום שנים (משנה יבמות קיז ב; רמב"ם גירושין יב יט; טוש"ע אהע"ז יז לז, וחלקת מחוקק ס"ק סט, ובית שמואל ס"ק קיד).

במה דברים אמורים כשהיה האחד שנישאת על פיו כמו השנים שבאו והכחישו אותו, כגון שנישאת על פי איש, ובאו שנים ואמרו לא מת, או שנישאת על פי אשה, או על פי עצמה, ובאו שתי נשים או שני פסולים של דבריהם (על פסולי תורה בנוגע לנאמנות בעדות אשה, ראה ערך עדות אשה) ואמרו לא מת; אבל עד כשר אומר מת, ונשים רבות מכחישות ואומרות לא מת, או פסולים אומרים לא מת, נחלקו בדבר שני לשונות בגמרא:

• ללשון ראשון כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות, שכשם שאחד חשוב אף פסולי עדות חשובים, ועשו שתי נשים שהכחישו עד אחד כשני אנשים שהכחישוהו, שהראשון בטל, ואפילו אם נישאת תצא (יבמות שם, ורש"י שם ד"ה ועשו).

• וללשון שני כשבא עד כשר בתחילה, אפילו מאה נשים שבאו והכחישוהו כעד אחד הן, ולכן שתי נשים המכחישות עד אחד כמחצה על מחצה הן (לשון ב בגמרא שם), שאם באו בבת אחת עם העד שאומר מת, אף אם נישאת תצא, ואם באו הנשים אחר שהתירוה על פי העד הראשון, מכיון שהראשון הוא כשנים שוב אין דבריו של אחד במקום שנים, ולא תצא מהיתרה הראשון (רש"י שם ד"ה כל). הלכה כלשון שני (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

באו תחילה שתי נשים ואמרו מת, והתירוה על פיהן להינשא, ואחר כך בא עד כשר ואמר לא מת, לדברי הכל לא תצא מהיתרה הראשון (מגיד משנה שם כא; רמ"א בשו"ע שם לח).

אשה המכחישה אשה

אשה אומרת מת, ואשה מכחישה אותה ואומרת לא מת, ובאו בבת אחת, דינה כעד המכחיש עד, שאם נישאת - תצא (רמב"ם גירושין יב יט; טור אהע"ז יז. בשו"ע לא הוזכר); וכן אם נישאת או התירוה להינשא על פי האשה הראשונה, ואחר כך באה השניה ומכחישה ואומרת לא מת, דינה כעד נגד עד, שלא תצא מהיתרה הראשון (מגיד משנה שם יח, וכתב וזה מוסכם; לחם משנה שם).

עד המכחיש אשה

אשה אומרת מת, ואחר כך בא עד כשר ומכחישה ואמר לא מת - יש מהראשונים סוברים הרי זו לא תינשא, ואם נישאת תצא (רמב"ם גירושין יב כא; טור אהע"ז יז; דעה א בסתם בשו"ע שם לח), ואפילו אם התירוה להינשא על פי האשה קודם שבא העד הכשר המכחיש (מגיד משנה שם בדעת הרמב"ם, ורשב"א יבמות קיז ב ד"ה עד בדעתו, וראה בית שמואל ס"ק קכ), שכשם שהורע כח הנשים לגבי עד כשר, ששתי נשים כאיש אחד הן, ללשון שני שבגמרא - וכן הלכה (ראה לעיל: כשהוכחש ע"י שנים) - כך הורע כח אשה אחת לגבי עד כשר (מגיד משנה שם).

ויש חולקים וסוברים שאם התירוה על פי האשה, לא תצא מהיתרה, אפילו שעד כשר מכחישה אחר כך, שהרי אף אשה בכלל מה שאמרו כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים (רשב"א שם; דעה ב בשו"ע שם, בשם יש אומרים).

היא עצמה שאמרה מת והתירוה, ובא עד כשר והכחישה - יש סוברים שאף החולקים באשה אחרת מודים כאן שתצא (רשב"א שם, וראה חלקת מחוקק שם ס"ק עה, ובית שמואל שם ס"ק קכא); ויש סוברים אף בזה שלא תצא מהיתרה (ים של שלמה שם טו יז; שו"ע שם לח^[19]).

אשה אומרת לא מת ושתים אומרות מת

אשה אומרת לא מת, ושתים אומרות מת, הרי זו תינשא (משנה יבמות קיז ב, וכפירוש הגמרא שם; רמב"ם גירושין יב כב; טוש"ע אהע"ז יז מ), ואפילו אם לא התירוה עדיין להינשא - תינשא (רא"ש טו ט; בית שמואל ס"ק קכה), שהולכים בפסולי עדות אחר רוב דעות גם לקולא (גמרא שם); וכן אם אמרו עשר נשים לא מת, ואחת עשרה אומרות מת - תינשא, שאין אומרים שנים כמאה (ראה ערך עדות) אלא בעדים כשרים, אבל בפסולים הלך אחר הרוב, בין להקל ובין להחמיר (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

על עד המעיד על שבויה שהיא טהורה והוכחש, ראה ערך שבויה.

בקידושין

עד אחד אומר נתקדשה, ועד אחד אומר לא נתקדשה, כיון ששניהם אומרים שהיתה פנויה, וזה שאומר נתקדשה הרי הוא אחד, ואין דבריו של אחד במקום שנים (דעת אביי בכתובות כג א), לכן אם נישאת לא תצא, אבל לכתחילה לא תינשא (ראה ברייתא שם כב ב, שעליה אמר אביי תרגמה בעד אחד^[20]).

• יש מהראשונים סוברים שאין הדברים אמורים כשהעדים מכחישים זה את זה בעצם מעשה הקידושין, כגון ששניהם ראו שזרק לה קידושין, אלא שאחד אומר שהיה קרוב לה והיא מקודשת, ואחד אומר שהיה קרוב לו ואינה מקודשת (תוספות שם כג א ד"ה תרווייהו; טוש"ע אהע"ז מז ג), וכיון שודאי זרק לה הקידושין, אין לומר העמידה על החזקה הקודמת להתירה לכתחילה להינשא (תוספות שם); אבל אם היו מכחישים זה את זה במעשה הקידושין, יש להעמידה על חזקת פנויה אפילו לכתחילה (תוספות שם; טוש"ע שם).

• ויש סוברים שאפילו אם מכחישים זה את זה במעשה הקידושין, כל שהיא אינה מכחישה, כגון שעד אחד אומר אביה קיבל קידושיה, ועד אחד מכחיש - לכתחילה לא תינשא, ואם נישאת - לא תצא (הראב"ד בהשגות אישות ט לא, וראה בית שמואל מב סק"ז ושם מז סק"ה).

בגירושין

עד אחד אומר נתגרשה, ועד אחד אומר לא נתגרשה, שניהם מעידים באשת איש, וזה שאומר נתגרשה הרי הוא אחד, ואין דבריו של אחד במקום שנים (דעת אביי בכתובות כג א; רמב"ם גרושין יב ט), ואפילו אם נישאת - תצא (ראה ברייתא שם כב ב, שעליה אמר אביי תרגמה בעד אחד; רמב"ם שם. וראה ערך עד אחד)^[21].

בטומאה

עד אחד אומר נטמא, ועד אחד אומר לא נטמא, אשה אומרת נטמא, ואשה אומרת לא נטמא - ברשות היחיד טמא, ברשות הרבים טהור (טהרות ה ט; רמב"ם אבות הטומאה טו יא) כדין כל ספק טומאה ברשות היחיד וברשות הרבים (פירוש המשניות ור"ש וברטנורא שם), והדברים אמורים כשהוא עצמו שותק, שאם הוא מכחיש - הוא נאמן על עצמו (פירוש הרא"ש שם. וראה ערך ספק טומאה).

עד אחד אומר נטמא, ושנים אומרים לא נטמא - בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים – טהור; שנים אומרים נטמא, ועד אחד אומר לא נטמא - בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים - טמא (טהרות שם; רמב"ם שם), שאין דבריו של אחד במקום שנים (ראה יבמות קיז ב^[22]).

בקרבן

הדין

עד אחד אומר אכל חלב, והוא באופן שאילו לא היה עד אחר מכחישו היה נאמן לחייבו חטאת, כגון שזה שותק (ראה ערך עד אחד וערך שתיקה כהודאה), ועד אחד אומר לא אכל - או שאומר שומן אכל (תוספתא כריתות ריש פרק ב) - או אשה אומרת אכל, ואשה אומרת לא אכל - מביא אשם-תלוי (ראה ערכו. משנה כריתות יא ב; רמב"ם שגגות ח ג).

ואף שאין חייבים אשם תלוי אלא כשהוקבע האיסור, כגון שהיו שם שתי חתיכות, אחת חלב ואחת שומן, ואכל אחת מהן, ואינו יודע איזו מהן אכל (ראה ערך אשם תלוי כרך ב, ושם מחלוקת בדבר), כאן כיון שעד אחד אומר אכלת חלב, אפילו בחתיכה אחת הרי זה כנקבע האיסור (רמב"ם שם לפירוש הכסף משנה שם); ויש סוברים שאף כאן הדברים אמורים שהיו שתי חתיכות, ועד אחד אומר שאכל החלב, ועד אחד מכחישו ואומר שאכל השומן (ראב"ד בהשגות שם, ובכסף משנה שם מצדד לומר שאולי אף הרמב"ם נתכוין לזה).

האם צריכים להעיד בבת אחת

כתבו ראשונים שדוקא כשבאו שני העדים בבת אחת אין כאן חיוב ודאי של חטאת, אלא אשם תלוי, אבל אם בא העד שאמר אכל חלב בראשונה, שוב אין העד השני נאמן להכחישו, שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים, וכיון שנתקבלה עדות זה שאמר שאכל, אין אנו מאמינים לזה שאומר לא אכל (תוספות כריתות יא ב ד"ה אמרו לו).

ויש שכתבו לשיטת הראשונים הסוברים שבאיסורים אפילו כשבא הראשון קודם אין אומרים שנאמן כשנים, מפני שאין נאמנותו מכח הכתוב אלא מסברא (ראה להלן באיסורים; כשבאו זה אחר זה), שאף כאן, אפילו כשבא העד שאמר אכל קודם, אינו חייב חטאת (ש"ך יו"ד קכז ס"ק יד^[23]).

הבא על אשת איש

הבא על אשת איש, שעד אחד אומר מת בעלה, ועד אחד אומר לא מת - כתבו ראשונים שחייב באשם תלוי (רמב"ם שגגות ח ג), וכתבו אחרונים שהרי זה מפני שלדעתם אם נישאת לאחד מעדיה לא תצא (ראה לעיל: באישות, שזו דעת הרמב"ם בהלכות גירושין יב יט), ולא בטלה עדותו של זה שאמר מת, אבל לסוברים שאף אם נישאת לאחד מעדיה תצא (ראה לעיל שם, דעת הרמב"ן ועוד), ואנו מעמידים אותה על חזקתה הקודמת והיא ודאי אשת איש, הרי זה שבא עליה חייב חטאת (לחם משנה שגגות שם, ואור שמח שם).

בשבועה

עד אחד המעיד על ראובן שחייב ממון לשמעון, שמחייב לראובן בעדותו שבועה (ראה ערך עד אחד וערך שבועה), ובא עד אחד ומכחישו ואומר שאין ראובן חייב כלום, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין העד המחייב שבועה נחשב כשנים עד שהעד השני לא יוכל להכחישו, אלא כשנעשה מעשה על פיו, כגון בעדות אשה שהעיד שמת בעלה והתירוה בית דין להינשא על פיו, אבל כאן מה שפסקו בית דין שחייב שבועה אינו חשוב נעשה מעשה, שעדיין צריך הוא להישבע, והרי זה כאילו באו שני העדים בבת אחת, ויכול עד שני להכחישו (שיטה מקובצת בבא מציעא ב ב בשם הר"ן).

• יש סוברים שלאחר שפסקו בית דין על פי העד שחייב שבועה הוא נחשב כשנים, והעד שבא אחריו נחשב כבא בזה אחר זה ולא כבאו בבת אחת, ואינו יכול שוב להכחישו, והרי זה דומה להתירוה להינשא על פי עד אחד בעדות אשה, שנקרא שבאו בזה אחר זה ולא בבת אחת (שיטה מקובצת שם, בשם הרשב"ץ).

• ויש סוברים שאין צריך כלל שיעשו מעשה - או שבית דין יפסקו מעשה - על פי העד, אלא כל שבאו בזה אחר זה ולא בבת אחת ממש, נאמן הראשון כשנים, ואין העד השני יכול להכחישו (ש"ך חו"מ פז ס"ק טו, וראה שם מקורו. וכן כתב בתומים פז סק"ה שאין צריך שיפסקו בית דין דוקא).

בשטר מכר

שני עדים החתומים על שטר מכר, ואחד מהם אומר השטר היה על תנאי - והמוכר אומר לא נתקיים התנאי - והשני אומר לא היה בו תנאי, נחלקו אמוראים:

• רב פפא אמר שניהם הרי מעידים שהשטר אמת הוא, וכמות שהוא לפנינו בלא תנאי חתמוהו, ונמצא זה שאומר תנאי היה הוא עד אחד, ואין דבריו של אחד במקום שנים.

• ורב הונא בריה דרב יהושע אמר זה שאמר תנאי היה הרי הוא עוקר חתימתו לומר לא חתמתי אלא על מנת כן, ונמצא שאין בשטר חתום אלא עד אחד (כתובות יט ב ורש"י).

הלכה כרב הונא בריה דרב יהושע (גמרא שם; רמב"ם עדות ג י; טוש"ע חו"מ מו לז).

כשמחויב שבועה שלא מכח העד

היה אחד חייב שבועה לחברו שלא מכח עד אחד, כגון שהיה מודה במקצת, או שחייב שבועת השומרים (ראה ערך שומר חנם; שומר שכר) וכיוצא, ועד אחד מעיד שהוא פטור, ועד אחד מכחישו - יש סוברים שהעד הפוטרו נאמן, שאף אם נצרף את עדות העד המכחיש ומחייבו שבועה לחיוב שבועה הקודם שיש עליו, הרי סוף סוף אין עליו חיוב ממון אלא חיוב שבועה, ועד אחד יכול לפטרו מכל חיוב שבועה (שו"ת תרומת הדשן שלד, והסכים לו התומים פז סק"ה. וראה שב שמעתתא ו כא).

ויש חולקים וסוברים שמעמידים עד נגד עד ובטלה עדות שניהם, כדין עדות מוכחשת, ונשאר בחיוב שבועה הקודם שהיה עליו, ולא עוד אלא אפילו בא העד המסייע ראשון ופטרוהו בית דין, ואחר כך בא העד המכחישו, מבטלים גם כן עדות שניהם, ועומד בחיוב שבועה הקודם, ואין אומרים שהראשון נאמן כשנים, מאחר שכבר פטרו הבית דין על פיו, והשני כאחד, שאין אומרים כן אלא כשהראשון בלבד נאמן כשנים, כסוטה ועדות אשה, אבל כאן הרי גם השני נאמן כשנים לפטור משבועה כמו הראשון (ש"ך סי' פז ס"ק טו, וראה שב שמעתתא שם כ).

באיסורים

הדין

שני עדים המכחישים זה את זה באיסורים, ובאו שניהם בבת אחת - שהשני העיד בתוך-כדי-דבור (ראה ערכו) של הראשון - עד אחד בהכחשה אינו כלום, שהעד המוכחש, היינו הראשון, שבא לאסור הדבר, אינו נאמן (ש"ך יו"ד קכז ס"ק יד, ראה שם בארוכה).

ויש חולקים וסוברים שהעד השני המכחיש, אינו נאמן, והדבר אסור מספק, כשאין בעל הדבר מכחיש העד הראשון (בית שמואל מב סק"ז בפירוש דברי הרמ"א ביו"ד שם, על פי שו"ת הרשב"א תקמה).

כשבאו זה אחר זה

באו זה אחר זה - יש מהראשונים סוברים שהראשון חשוב כשנים, מכיון שהאמינתו תורה, שעד אחד נאמן באיסורים (ראה ערך עד אחד), והעד הבא אחריו ומכחישו אינו נאמן, בין שהראשון העיד להיתר, כגון שעד אחד אמר טבל זה מתוקן, ועד אחר מכחישו (רא"ש גיטין ה ח, ומרדכי יבמות י עג בחילוק ו, ראה ש"ך יו"ד קכז ס"ק יד), ובין שהעיד לאיסור, כגון עד אחד שאמר יין זה נתנסך, ובא עד אחר ומכחישו (ש"ך שם).

ויש חולקים וסוברים שדוקא בעדות דבר שבערוה, שבכל מקום אין דבר שבערוה פחות משנים (ראה ערך דבר שבערוה) אנו אומרים כשהאמינה תורה לעד אחד הרי האמינתו כשנים, אבל באיסורים שאין צריך שני עדים כלל, אין הראשון חשוב כשנים, והשני נאמן להכחישו^[24] (ריטב"א יבמות פח ב ד"ה והא אמר; ים של שלמה חולין א ט, וב"ח וט"ז יו"ד סוף סימן א בשוחט; שו"ת מהריב"ל א נה).

מהאחרונים יש שסוברים שאם הראשון העיד על דבר שאינו נגד חזקה, כגון בחתיכה ספק של חלב ספק של שומן, והעיד שחלב הוא, שנאמן אף להלקות מי שיאכל אותו (ראה ערך עד אחד), הכל מודים ששוב אין השני נאמן נגד חזקה גמורה^[25], ולא כתבו הראשונים שהמכחיש נאמן אלא כשהעד הראשון העיד נגד חזקה, שאף שלדעתם הוא נאמן, אבל אין עונשים על ידו, ולכן גם השני נאמן להכחישו, שאף שהוחזק על פי הראשון, הרי גם הראשון העיד נגד חזקה (חוות דעת קכז סק"ה).

בטריפות

הבודק את הריאה (ראה ערך בדיקת ריאה כרך ב) ואמר שמצא בה סירכא שלא כסדרן, שהיא טרפה (ראה ערך סרכא), ואחר - היינו בודק אחר (שו"ת שיבת ציון כג וכה) - מכחישו ואומר כסדרן היתה, שהיא כשרה (ראה ערך הנ"ל), מעמידים הבהמה בחזקת היתר, שכיון שנשחטה - הותרה (בית יוסף יו"ד לט, בשם תשב"ץ, ושו"ע שם טז), והוא שבאו שניהם בבת אחת (ט"ז שם ס"ק כב, וש"ך ס"ק מ, וראה בסמוך).

וכן הקונה ריאה ואמר שמצא בה סירכא במקום שהיא טרפה, והמוכר אומר שהיתה במקום שהיא כשרה, כיון שבאו שניהם בבת אחת לבית דין אין כאן עדות, והרי זה כבהמה שנאבדה הריאה קודם שנבדקה - שמותרת (שו"ע שם ב. תשב"ץ ב פט, והובאה התשובה בקיצור בבית יוסף שם; שו"ע שם יז), אלא שלמחמירים בנאבדה הריאה בלי בדיקה (ראה ערך בדיקת ריאה מחלוקת בדבר, ושם שהכרעת הפוסקים להקל בהפסד מרובה), אף כאן יש להחמיר (תשב"ץ שם, ולא הובא בבית יוסף; ב"ח יו"ד שם).

ויש סוברים שכאן לדברי הכל כשרה, אם מפני שכשנאבדה הריאה יש אוסרים מפני שהסירכות מצויות בבהמות, אבל כאן הרי כבר בדקו וראו שכשרה היא, רק שבמקום אחד נסתפקו ואין כאן שום רוב לאסור (ט"ז ס"ק כב), או לפי שכשנאבדה אסרו מפני שלא עשה כתקנת חכמים, אבל כאן כבר נעשתה התקנה שנבדקה כהוגן, אלא שזה אומר כשרה, וזה אומר טרפה, ומעמידים הבהמה בחזקת כשרה משנשחטה (ש"ך ס"ק מב^[26]).

וכל זה כשבאו שניהם בבת אחת, אבל אם זה שאמר שהסירכא היתה במקום שהבהמה טרפה בא קודם - ונתקבלה עדותו בבית דין, ופסקו הדין על פיו (ט"ז וש"ך שם, וש"ך קכז ס"ק יד) - שוב אין האחר נאמן להכחישו, שכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הוא כשנים, ואין דבריו של אחד במקום שנים (ט"ז וש"ך שם בין בדין של בודק ובין בדין של קונה^[27]), אלא שלסוברים שבאיסורים אין אומרים שהראשון נאמן כשנים ולא השני (ראה לעיל: כשבאו זה אחר זה, דעת הריטב"א ביבמות והסוברים כמותו וטעמיהם) אף כאן, אפילו שבא העד האוסר קודם, השני נאמן להכחישו (פרי מגדים שם לט שפתי דעת ס"ק מא).

בעד מפי עד

עד שהעיד מה ששמע מפי עד אחד - באותם הדברים שעד מפי עד נאמן (ראה ערך עדות) - ובא הראשון והכחיש, יש מהראשונים סוברים שאין השני שאמר בשמו נאמן, כגון עד אחד שאמר לאשה מת בעלך, ובאה האשה לבית דין ואמרה ששמעה מפלוני מת בעלי, שנאמנת, ובא העד שאמרה בשמו מת והכחיש ואמר שלא אמר לה כן, אין האשה נאמנת (רמב"ן ורשב"א שבועות לב ב ד"ה הא על פי כתובות עב א; רא"ש גיטין ה ו; בית יוסף ושו"ע אהע"ז יז ח, ורמ"א בשו"ע יו"ד קפה ג).

ויש חולקים וסוברים שלעולם אין הראשון יכול להכחישו (מאירי כתובות שם, בשם יש מפרשים; שו"ת בית יוסף בדין מסיח לפי תומו ד; אור זרוע א תרצ, בשם הראבי"ה), ואפילו הראשון הוא עד כשר, והשני שאומר בשמו הוא מפסולי עדות, במקום שפסולי עדות נאמנים, השני נאמן (שו"ת בית יוסף שם; קונטרס עגונות קס).

שנים שהעידו מפי עד אחד

שני עדים - כשרים (שו"ת רבי עקיבא איגר קמא קיג) - שהעידו מפי עד אחד שהעיד בפניהם שמת בעלה של אשה פלונית, אין אותו עד נאמן להכחישם (חלקת מחוקק אהע"ז יז ס"ק יז, ובית שמואל שם ס"ק כג; קונטרס עגונות קצז), אלא אם כן אמר העד הראשון שקר הגדתי, שכיון שהעיד חוץ לבית דין, אף שעדותו מועילה, מכל מקום אינו בכלל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד (חלקת מחוקק ובית שמואל שם^[28]. וראה שו"ת חתם סופר אהע"ז א עה שמפקפק על החלקת מחוקק בעיקר דינו).

ויש סוברים שאפילו שנים שהעידו מפי אחד, יכול הראשון להכחיש ולומר שלא אמר להם כן, במגו (ראה ערכו) שהיה יכול לומר שקר העדתי, שהיה נאמן מכיון שאמר להם חוץ לבית דין (ספר אליה רבה וזוטא הובא באמרי בינה דיינים כט ועדות טז, וראה שם שמשיג עליו).

באיסורים וממונות

אשה שאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם, או פלוני תיקן לי את הכרי מטבל, או הפריש לי חלה מעיסתי, והלכו ושאלו לאותו פלוני ואמר שקר הדברים, אותו פלוני נאמן (ר"ן בשם הרמב"ן בכתובות עב א, בפירוש הגמרא שם; בית יוסף ורמ"א בשו"ע יו"ד קפה ג).

ונחלקו ראשונים בגדר נאמנותו:

• יש סוברים שנאמן בין לענין האיסור, שהיא טמאה נידה, ושאותה תבואה ועיסה לא מעושרת, ובין לענין ממון, אם בעלה כבר בא עליה, או אכל את התבואה והעיסה, שהיא כעוברת על דת שהכשילה את בעלה באיסור, ויוצאת שלא בכתובה (ראה ערך עוברת על דת. רא"ה וריטב"א כתובות שם ד"ה לא בשם הרמב"ן; מאירי שם, בשם רוב הפוסקים).

• ויש סוברים שלענין הממון אין אותו פלוני נאמן, אלא צריך שני עדים שיעידו שהיא משקרת, כגון שאמרו עמנו היה אותו פלוני במקום פלוני, או לא זזה ידו מתוך ידינו כל אותו היום, וראינו שלא עשה כן (רא"ה וריטב"א שם, בשם הרשב"א; רא"ש שם ז ט. וראה בית שמואל אהע"ז קטו סק"ד).

ונחלקו האחרונים בנאמנותו אף לענין האיסור:

• יש סוברים שאין הראשון נאמן להכחיש אלא כשהדבר היה בחזקת איסור קודם לכן, כגון הכרי שהיה בחזקת טבל ואומר שפלוני עישר לו, וגם הדבר אינו של העד השני עצמו, כגון שאותו כרי הוא של הבעל ולא של האשה, אבל כשלא היה כאן חזקת איסור, או שהעד השני הוא הבעלים של הדבר, אין העד הראשון נאמן להכחישו (שו"ת הרמ"א סו, והובא בט"ז יו"ד קכז סק"ז).

• יש חולקים וסוברים שלעולם הראשון נאמן להכחיש (ט"ז שם, וראה שם בנקודת הכסף שמסכים לרמ"א).

• ויש מחלקים: שאם השני מעיד על עצם הדבר, כגון שהכרי הוא מתוקן, אלא שתולה הדבר בפלוני שהוא היה המתקן, השני נאמן אם אין כאן חזקת איסור או שהדבר שלו, אבל אם אינו יודע כלל מגוף ההיתר, כגון אשה שאומרת פלוני חכם טיהר לי את הכתם, שכיון שאינה מעידה על גוף ההיתר, רק על החכם היא מעידה, והחכם מכחיש, החכם נאמן (חוות דעת קפה סק"ו).

הערות שוליים