הגדרה^[1] - סימן לראשי הפרקים של שירת האזינו

במקדש

פרשת שירת האזינו, שהיא השיר שהלוים היו אומרים בבית המקדש במוספי שבת (ראה ראש השנה לא א, ורמב"ם תמידין ומוספין ו ט), ונקראת סתם שירת הלוים (ראה מסכת סופרים יב ז, וירושלמי מגילה ג ז^[2]) חולקים אותה לששה פרקים, המתחילים באותיות הזי"ו ל"ך (ראש השנה שם, ורש"י ד"ה הזי"ו; רמב"ם שם).

ונסתפקו בגמרא אם היו אומרים את כולם בשבת אחת, אלא שהיו מפסיקים בין הפרקים בשינוי נגינה וכלי שיר ובתקיעת חצוצרות, או שבכל שבת אמרו פרק אחד, ופשטו מברייתא שאומרים פרק בכל שבת, וגמרו השירה בשש שבתות, וחזרו לראש (גמרא שם, ורש"י ד"ה כולהו; רמב"ם שם^[3]).

ויש שכתב שלאו דוקא בשבת, ובמוספים שאמרו היינו במוספים של אותו שבוע, שהיו עושים מעמדות (ראה ערכו) בכל יום, והיו מתפללים בהם מוסף (דרישה תכח, וצריך עיון מהגמרא בראש השנה שם. וראה סידור הריעב"ץ בסדר עבודה דמוסף).

בקריאת התורה

כדרך שחולקים פרקי שירה זו במקדש, כך חולקים אותה בבית הכנסת בקריאת התורה לששה קרואים כסימן הזי"ו ל"ך (ראש השנה לא א, ורש"י ד"ה כך; רמב"ם תפילה יג ה; טוש"ע או"ח תכח ה), ולא יפחתו לה משש קריאות של הזי"ו ל"ך (מסכת סופרים יב ז; ירושלמי מגילה ג ז) עד סוף השירה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), והשביעי קורא מסוף השירה עד סוף הפרשה (רש"י שם; טוש"ע שם).

כשם שבמקדש לא היו גורעים ולא מוסיפים, כך אין גורעים ואין מוסיפים בבית הכנסת, ולא משנים הסימן (שו"ת רשב"ש תכט), ואפילו אם יש חיובים לעליה לתורה, לא יחלק יותר השירה (מגן אברהם שם סק"ז בשם מצאתי כתוב^[4]).

מחלוקת ראשונים בפירוש סימן זה

בפירוש הסימן הזי"ו ל"ך נחלקו ראשונים, אלא שלדברי הכל מתחיל הפרק הראשון בתחילת השירה: האזינו (דברים לב א) והוא הה' של הסימן, והפרק השני בזכור ימות עולם (שם ז) והוא הז' של הסימן (רש"י ראש השנה לא א ד"ה הזי"ו; רמב"ם תפילה יג ה; טוש"ע או"ח תכח ה), ומכאן ואילך נחלקו, ושש דעות בדבר:

• ירכיבהו (דברים שם יג), וישמן (שם טו), לו חכמו (שם כט), כי ידין (שם לו. מסכת סופרים יב ז; תוספות ראש השנה שם, בשם מסכת סופרים; חידושי הר"ן לראש השנה שם, בשם ר"ח)^[5].

• ירכיבהו, וירא ה' וינאץ (דברים שם יט), לולי כעס אויב (שם כז), כי ידין (רש"י ראש השנה שם; תוספות שם שכך כתוב בספרים וכן המנהג; ט"ז שם סק"ד: וכן נוהגים בכל הקהילות במדינות אלו; מגן אברהם שם סק"ז: בקצת מקומות נוהגים).

• ירכיבהו, וירא, לו חכמו, כי אשא (דברים שם מ. רי"ף מגילה יב א; רמב"ם תפילה יג ה; טור שם, בשם רב פלטוי גאון; בית יוסף שם שכן פשט המנהג, ובשו"ע שם. וכן נדפס בחומשים בימינו).

• ירכיבהו, וירא, לו חכמו, כי ידין (רבינו חננאל ראש השנה שם; ערוך ערך הזי"ו ל"ך; תוספות שם בשם ר"ח; פרי חדש שם סק"ה).

• ימצאהו (דברים שם י), וישמן, לולי, כי אשא (אשכול [הוצאת רצב"א] ב עמ' 67, בשם רב האי גאון: הכי נהגין בקבלה מאבותינו).

• ירכיבהו, וירא, לולי, כי אשא (שבולי הלקט השלם שו, ותניא רבתי סוף ענין הכשר תקיעה, בשם רבי יהודה ב"ר נתן: וזהו המנהג הפשוט בידינו).

יש שכתב שאין מחלוקת כלל בין הראשונים, שאין קפידא בדבר באיזה פסוק יתחיל, ובלבד שראשי הפרקים יתחילו באותיות הזי"ו ל"ך, ולכן כל אחד מן הראשונים תפס פסוק אחר (שו"ת דבר אברהם א לו, וראה שם שכתב שלא משמע כן מהאחרונים).

הטעם שמפסיקים דווקא בפרקים אלו

בטעם החלוקה של הזי"ו ל"ך - יש מהראשונים שכתבו שפוסקים בעניינים אלה מפני שהם תוכחה כדי שיחזרו העם בתשובה (רמב"ם תפלה יג ה), מפני שלרוב פעמים קוראים פרשה זו בשבת שבין ראש השנה ליום הכפורים שהם ימי תשובה (לבוש תכח).

ופירשו אחרונים שלא נתכוונו הראשונים לטעם למה מפסיקים בפרקים אלה, שהרי כל שירת האזינו היא תוכחה, אלא שנתנו טעם למה לא חששו כאן לפתוח בדבר טוב ולסיים בדבר טוב (ראה לבוש שם, וכן כתבו בשיירי כנסת הגדולה הגהות בית יוסף שם, ושו"ת דבר אברהם א לו על פי דקדוק תחילת לשון הרמב"ם שם).

משמעות הסימן עצמו

על הסימן הזי"ו ל"ך שנתנו לחלוקת הפרשיות כאן ישנם כמה ביאורים:

• יש שכתב שהוראתו מלשון זיו וזוהר, והוא מתקנת עזרא, לבאר שיחזור הזיו והזוהר לישראל, ושבו בנים לגבולם, שכן שירת האזינו היא נחמה גדולה והבטחה בענין הגאולה, ובנקמת ישראל מאויביהם, ובכפרתם מעונותיהם (רבנו בחיי סוף פרשת האזינו).

• יש שכתבו רמז של הזי"ו ל"ך, שהה' כנגד חמשה שקוראים בתורה בראש השנה שחל בחול, ז' כנגד שבעה שקוראים בראש השנה שחל בשבת, י' כנגד עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, ו' כנגד ששה קרואים ביום הכיפורים שחל בחול, ל' כנגד שלשים תקיעות שתוקעים בראש השנה, כ' כנגד עשרים יום שמתענים בהם היחידים, עשרה לפני ראש השנה, ועשרה בין ראש השנה ליום הכיפורים (שבולי הלקט השלם שו, ומחזור ויטרי עמ' 388, בשם רב סעדיה גאון).

• ויש שכתב שחכמים נתנו סימן להפסקת פרשה זו יותר משאר פרשיות שבתורה, כדי שלא יתקוטטו העולם עם השליח צבור אם יפסיק להם בתוכחה (אבודרהם סדר פרשיות).

בשני וחמישי ומנחה בשבת

במנחה בשבת, ובשני וחמישי, שעולים לתורה שלשה קרואים (ראה ערך קריאת התורה), יש סוברים שאף בהם מחלקים בפרקים אלה, וקוראים שלשה כסימן הז"י (מרדכי מגילה תתה, על פי משמעות הרי"ף שם ד, והובא ברא"ש שם ג ב; בית יוסף או"ח תכח שכן המנהג כהרי"ף; שיירי כנסת הגדולה שם בדעת המחבר בשו"ע, וכתב שיש לנהוג כן).

ויש סוברים שלא נהגו כן, ואין לחוש לכך (מרדכי שם: ואנו אין מנהגנו כן; רמ"א בשו"ע שם; לבוש שם), שלא נתנו חכמים הפסקות אלו אלא כשקוראים בשבת כל הסדר, שמתקיימות ההפסקות של הזי"ו ל"ך (שיירי כנסת הגדולה שם הגהות בית יוסף אות ב לדעה זו).

הערות שוליים