הגדרה^[1] - ברכת שבח, אחת מהברכות האחרונות של שמונה עשרה^[2]

הברכה

הודאה היא אחת מברכות התפילה (משנה ברכות לג א, וגמ' שם לד א; מגילה יח א) של שמנה-עשרה (ראה ערכו. מגילה שם), ונאמרת בכל התפילות, אף במוספים ובתפילות שבת ויום טוב (ראה ערך שמנה עשרה).

ברכה זו היא משלש ברכות האחרונות, שהן שבחו של מקום (ירושלמי ברכות ב ד) והודייה (רמב"ם תפלה א ד), דומה לעבד שקיבל פרס מרבו, ונפטר והולך לו (ברכות לד א). ואף על פי שאין נוסח התפילה מן התורה, מכל מקום מחיוב מצות התפילה מן התורה הוא שאחר שאלת צרכיו יתן שבח והודאה לה' על הטובה שהשפיע לו (רמב"ם שם ב)^[3].

על סדר הברכות הברכה היא הברכה השמונה עשרה (טור או"ח קכא) - לאחר שתקנו ברכת-המינים (ראה ערכו) בתפילה (ראה ערך שמנה עשרה) - ובסדר היא באה לאחר ברכת עבודה (ראה ערכו), שכיון שבאה עבודה באה תודה, שנאמר: זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי (תהלים נ כג. מגילה שם; ירושלמי ברכות ב ד; טור שם), אחר זביחה, תן הודאה (רש"י מגילה שם ד"ה זובח), ועבודה והודאה הן דבר אחד (גמ' שם), שאף הודאה עבודה של מקום היא (רש"י שם ד"ה חדא מילתא)^[4]. בתפילת חנה, שיש בה מעין שמונה עשרה ברכות (ראה ערך שמנה עשרה) - יֵצֵא עָתָק מִפִּיכֶם (שמואל א ב ג) הוא כנגד הודאה (ילקוט שמעוני שמואל פ).

בבית המקדש

אף בשמונה ברכות שכהן גדול מברך ביום הכפורים, הודאה היא אחת מהן (משנה יומא סח ב; רמב"ם עבודת יום הכפורים ג יא), שמברך כדרך שנתקנה בשמונה עשרה (מאירי שם, על פי גמ' שם ע א).

וכן שלש הברכות שברכו בבית המקדש אחר עבודת התמיד, שהן לגירסתנו אמת ויציב (ראה ערך ברכות קריאת שמע), עבודה (משנה תמיד לב ב; ברכות יא ב; רמב"ם תמידין ו ד), וברכת כהנים (משנה תמיד שם; גמ' ברכות שם), דהיינו אמירת הפסוקים ללא נשיאת כפים (תוספות שם ד"ה וברכת), ויש מפרשים: דהיינו שים שלום (רמב"ם שם); יש מהראשונים שגרסו בהם: עבודה והודאה וברכת כהנים (פירוש המשניות לרמב"ם תמיד שם, לגירסת התוספות יום טוב שם; רא"ה ברכות לג א).

כוונה

בברכת הודאה יש לדעת קצת ראשונים חשיבות יתרה לגבי שאר הברכות בנוגע לכוונה: המתפלל ואינו יכול לכוין את לבו בכל הברכות, יכוין את לבו באחת (ברכות לד ב), שלגירסתנו ביארו אמוראים שהיא ברכת אבות (גמ' שם, לגירסתנו), וכן הלכה (ראה ערך אבות ב. רמב"ם תפלה י א; טוש"ע או"ח קא א); יש מהראשונים הגורסים שאחד מהאמוראים סובר שזוהי ברכת הודאה ("חד אומר" שם, לגירסת האגודה ברכות קכ; רב חסדא שם, לגירסת הגהות מימוניות תפלה י א; ראבי"ה ברכות צה), ואף להלכה יש פוסקים שיכוין באבות או במודים (ראבי"ה ברכות פט; ספר חסידים (מרגליות) קנח), ויש פוסקים שיכוין בשתים, באבות ובמודים, אלא שאם אינו יכול לכוין בשתיהן - יכוין באבות (סמ"ק יא; ארחות חיים, תפלה לז, בשמו; כלבו יא, בשם ה"ר יצחק).

אף המתפלל וטעה, שסימן רע לו (משנה ברכות לד ב), יש מהראשונים גורסים בלשון אחד בגמרא שהדברים אמורים בברכת הודאה (אגודה שם).

האומר מודים מודים

האומר מודים מודים (ראה להלן: הנוסח), משתקים אותו (משנה ברכות לג ב, ומגילה כה א; רמב"ם תפלה ט ד; טוש"ע או"ח קכא ב), שנראה כשתי רשויות (גמ' שם ושם) - כמקבל ומודה אלוה אחר אלוה (רש"י מגילה שם ד"ה כשתי רשויות), ויש לחשוד בו שהוא נמשך אחר שתי רשויות, שאין לומר בו שמתוך היאוש הוא עושה, שהרי כל אדם מוחזק לכוין כשהוא מגיע למודים (מאירי ברכות שם).

בירושלמי אמרו שבציבור הוא שמשתקים אותו, אבל ביחיד תחנונים הם (ירושלמי ברכות ה ג, ומגילה ד י), ונחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שהבבלי אינו מחלק בין יחיד לציבור (בית יוסף או"ח קכא ב), ופסקו כן (בית יוסף שם, בדעת הטור; כן משמע מהשו"ע שם).

• ויש אומרים שאף הבבלי מודה בחילוק הירושלמי, שכן משתקים אותו שאמרו מורה על אמירתו בציבור ששומעים אותו, ופסקו כן (ב"ח שם).

וכתבו אחרונים שאין הבדל בין שכפל כל מילה ומילה, ובין שכפל כל ענין וענין (פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ב).

אמר המילה מודים בלבד פעמיים, ושאר הברכה אמר פעם אחת - יש מהאחרונים שנסתפק בדבר אם גם זה בכלל מודים מודים שמשתקים אותו (באור הלכה שם ד"ה האומר).

מי שמאחר לבית הכנסת

הנכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללים, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח ציבור למודים - יתפלל, ואם לאו - לא יתפלל (ברכות כא ב; טוש"ע או"ח קט א, וטור שם קכז)^[5], ונחלקו ראשונים בטעם הדבר:

• יש אומרים טעמו לפי שצריך לשוח עם הציבור (ראה להלן: הכריעה), וכשכולם כורעים והוא אינו כורע יראה ככופר במי שהציבור משתחוים לו (רש"י שם ד"ה רב הונא; תוספות שם ד"ה עד; רא"ש בפסקים שם ג יח, ובתוספות הרא"ש שם; טור או"ח קכז), ואף על פי שיכול לכרוע כשיעמוד בתפילה באמצע הברכה (ראה ערך כריעה), מכל מקום יש לחוש שמא ישכח מלכרוע אז, כיון שאינו מקום שמחוייב שם לכרוע (בית יוסף או"ח קט א, ומגן אברהם שם סק"ו), ולכן הוא הדין אם יכול להגיע למודים כשהש"ץ יגיע למודים - יכול להתפלל (תוספות ורא"ש שם; טוש"ע שם), או אפילו אם יכול להגיע לאחת משאר הברכות ששוחים בהן (רא"ש ותוספות הרא"ש שם; טוש"ע שם).

• ויש אומרים טעמו, כדי שיוכל לומר מודים דרבנן (ראה להלן: מודים דרבנן. ראבי"ה ברכות סו; אור זרוע א צז), ולכן לא אמרו שיתחיל להתפלל אם יוכל להגיע עד מגן אברהם (ראה ערך אבות ב. ראבי"ה שם).

הנוסח

פתיחת הברכה

התחלת ברכת ההודאה היא מודים אנחנו לך (ספרי וזאת הברכה שמג), כלשון הכתוב: וְעַתָּה אֱלֹהֵינוּ מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ וּמְהַלְלִים לְשֵׁם תִּפְאַרְתֶּךָ (דברי הימים א כט יג), ונחלקו ראשונים בפירושו:

• יש מפרשים שאנו מודים לקב"ה על הטובה שעושה עמנו (פירוש התפלות והברכות א עמ' ס ד"ה (מהעמ' הקודם) מודים אנחנו לך, בפירוש השלישי).

• ויש מפרשים שאנו משתחוים לקב"ה (פירוש התפלות והברכות שם עמ' נט, בפירוש הראשון, ועמ' ס ד"ה ובסוף ברכה, בפירוש הראשון; אבודרהם, שמנה עשרה, בשם הירחי), שנאמר: הִשְׁתַּחֲוֵיתִי (שמואל ב טז ד), ותרגומו: מודינא (יונתן שם. כן משמע מהאבודרהם שם, בשם הירחי).

• ויש מפרשים שאנו מכירים באלהותו של הקב"ה (כן משמע מרש"י סוכה מה ב ד"ה ליה; פירוש התפלות והברכות שם, בפירוש השני)^[6].

לדור ודור

באמצע נוסח הברכה נאמר: "צור חיינו מגן ישענו אתה הוא לדור ודור נודה לך ונספר תהלתך", ונחלקו ראשונים ואחרונים:

• יש אומרים ש"לדור ודור" הוא המשך השבח על ההגנה: "צור חיינו מגן ישענו אתה הוא לדור ודור", ולאחר מכן מתחיל ענין חדש: "נודה לך ונספר תהלתך" (כן משמע מהאבודרהם שם; עיון תפלה (גורדון) בסדור אוצר התפלות על ברכת מודים, בסתם), והוא מקביל למה שנאמר קודם לכן: "מודים אנחנו לך וכו' לעולם ועד" (עיון תפלה שם), ו"לדור ודור" מיוסד על הכתוב: לְדֹר וָדֹר הַלְלוּ יָ-הּ (תהלים קמו י), ו"נודה לך" על הכתוב: אַךְ צַדִּיקִים יוֹדוּ לִשְׁמֶךָ (תהלים קמ יד), ו"נספר תהלתך" על הכתוב: תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי (תהלים קמה כא. פירוש התפלות והברכות שם; אבודרהם שם).

• ויש אומרים ש"לדור ודור" הוא התחלת תיאור ההודאה: "צור חיינו מגן ישענו אתה הוא" הוא ענין אחד, ולאחריו אנו אומרים: "לדור ודור נודה לך ונספר תהלתך" (כן משמע מפירוש התפלות והברכות שם, ופירושי סידור התפילה לרוקח עמ' שנא; עיון תפלה שם, בשם יש אומרים), כלשון הכתוב: נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ (תהלים עט יג. פירושי סידור התפילה שם).

חתימת הברכה

גאונים וראשונים כתבו שחתימת הברכה היא: ברוך אתה ה' הטוב שמך ולך נאה להודות (סידור רס"ג עמ' יט; מחזור ויטרי (הורוויץ) פט ושנא), והביאו ראשונים כן בשם האגדה (שבלי הלקט יח, ותניא רבתי, התפלה, בשם אגדה), וכן הגירסא המקובלת בימינו (כן הוא בסידורים); אכן בירושלמי אמרו בחתימת הברכה של כהן גדול ביום הכפורים (ראה לעיל: הברכה) שנוסחתה: הטוב לך להודות (ירושלמי יומא ז א; רש"י יומא סח ב ד"ה ועל ההודאה), וכן היה מנהג ארץ ישראל בתפילת שמונה עשרה (כן משמע מנוסח הפיוט "אהללך בקול רם" הנאמר במנהג האשכנזים בתפילת שחרית של יום הכפורים)^[7].

טעה ואמר מודים דרבנן

מי שטעה ואמר בתפילתו נוסח מודים דרבנן (ראה להלן: מודים דרבנן) - אם טרם סיים הברכה, יחזור לתחילתה (רבבות אפרים ז לה, בשם שו"ת דברי אור, והסכים עמו), אכן אם סיים הברכה בחתימתה הראויה "ברוך אתה ה' הטוב שמך ולך נאה להודות" (ראה לעיל) - יצא, כיון שמטבע מודים דרבנן הוא מעין נוסח הודאה של מודים שבתפילה, וספק ברכות להקל (שו"ת מהר"י אלגזי, קונטרס הספיקות טז; משנה הלכות יא פד, בשמו, והסכים עמו); ועוד, שאם חוזר הרי הוא כאומר מודים מודים (ראה לעיל: הברכה. רבבות אפרים א צא, בשם הגר"י פורת), ואין חילוק בזה בין יחיד שטעה לשליח ציבור שטעה (לבושי מרדכי מהדורה ג, ו; רבבות אפרים שם, בשמו, ובשם הרבה רבנים)^[8].

הכריעה

בתפילה בלחש

הודאה היא מהברכות שאדם שוחה בהן (תוספתא ברכות (ליברמן) א ח; ברכות לד א; ירושלמי שם א ה; רמב"ם תפלה ה י; טוש"ע או"ח קיג א, ושם קכא א) תחילה וסוף (תוספתא שם; ברייתא בגמ' שם; רב ששת ורב נחמן ורבא בגמ' שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[9], היינו במודים אנחנו לך^[10], ובחתימת הברכה (רש"י שם ד"ה תחלה) כשאומר ברוך אתה (משנה ברורה שם סק"ד)^[11]. ובטעם השיחה אמרו חכמים: מנין לעובר לפני התיבה שצריך להזכיר עבודה וקרבנות ולשוח, שנאמר: זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה (תהלים נא יט. ויקרא רבה ז ב).

בחזרת הש"ץ

הכל שוחים עם שליח ציבור בהודאה (ירושלמי ברכות א ה), היינו כשיגיע שליח הציבור למודים וכורע, כל העם שוחים עמו (רמב"ם תפלה ט ד; טוש"ע או"ח קכז א), ובלבד במודים (רבי זעירא בירושלמי שם), שלא ישחו עם שליח הציבור אלא בתחילת הברכה, ולא כשמגיע לסוף, לברכת הטוב שמך ולך נאה להודות (רשב"א שם; תוספות הרא"ש ברכות יב ב, ושם לד ב; ר"ש סיריליאו וחרדים לירושלמי שם), ולא ישחו יותר מדאי (ירושלמי שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), אלא שוחים מעט (רמב"ם שם); ויש החולקים וסוברים שבשליח ציבור השוחה הוא שאמרו שלא ישחה יותר מדאי, אבל לא בציבור (טור שם; דרישה שם סק"א).

טעם השחיה המועטת, שאם ישחו יותר יש לחוש ליוהרא, שהוא שוחה יותר משאר העם, ואף אם בשאר מקומות ששוחים לא חששו לכך (ראה ערך כריעה), חששו כאן יותר, מפני שכבר התפללו, ואינם כורעים אלא כדי שלא יראו ככופרים במי שהשליח ציבור כורע לו, ובזה אם ישחו יותר יש לחוש ליוהרא (בית יוסף שם, בשם מהר"י אבוהב).

ובמהות השחיה המועטת נחלקו אחרונים:

• יש מפרשים שיותר מדאי שאמרו, היינו יותר משאר שְׁחִיּוֹת שבכל מקום (מגן אברהם שם סק"א, על פי הבית יוסף שם; שלחן ערוך הרב שם א), אבל לא די בִּשְׁחִיָּה מועטת משאר שְׁחִיּוֹת (שלחן ערוך הרב שם; כף החיים שם סק"ב, בדעת הרש"ש).

• ויש מפרשים שלא יִשְחו כשאר שְׁחִיּוֹת, אלא ינענעו בראשם ולא יותר (ב"ח שם; כף החיים שם, בשם שער הכוונות)^[12].

שְחִיָּה ללא אמירה

כשמתפלל ביחיד והחזן מגיע למודים, שוחה עם הציבור, ואינו אומר כלום (תוספות ברכות יג א ד"ה שואל; תוספות שם כא ב, ורא"ש שם ג יח, שכך מנהג רבנו תם; טוש"ע או"ח קט א), וכגון שצריך להתחיל כדי לסמוך גאולה לתפילה (ראה ערך ברכות קריאת שמע), שאם לא כן הרי צריך להמתין לכתחילה עד אחר שהש"ץ יגיע למודים (רא"ש שם; טוש"ע שם).

ודוקא כשעומד באחת מהברכות באמצע, אבל אם הוא עומד בתחילת ברכה או בסופה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שלא ישחה, שאין שוחים בתחילת ברכה ובסופה אלא באותן שאמרו חכמים (ראה ערך כריעה. תוספות שם ושם; רא"ש שם), וכן הלכה (טוש"ע שם).

• ויש אומרים שישחה (רבנו יונה שם כא ב; אור זרוע א צז), שלדבר הצריך כמו זה שלא יראה כפורש מן הציבור - מותר, והוא שלא יאמר דבר אלא שוחה בלבד (רבנו יונה שם).

כיון שאפשר לשחות למודים באמצע הברכה, לכן מי שבא לבית הכנסת אחר קדושה, ואם ימתין עד אחר מודים לא יוכל לענות אמן יהא שמיה רבא אחר הקדיש שלאחרי התפילה, ואם ימתין עד אחר הקדיש יעבור זמן התפילה, יתחיל מיד להתפלל, וישחה באמצע תפילתו; וכן אם בא סמוך לקדושה, ואם יתחיל מיד לא יוכל לומר קדושה, ואם יתחיל אחר קדושה לא יוכל לומר מודים, ואם ימתין עד אחר מודים יעבור זמן תפילה - יתחיל אחר קדושה, שכן למודים יוכל לשחות באמצע הברכה (מגן אברהם קט סק"ב).

מודים דרבנן

בזמן ששליח ציבור אומר מודים, אומרים העם (סוטה מ א) אמירה (ראה להלן) הנקראת מודים דרבנן (תוספות ברכות כא ב ד"ה עד; שו"ע או"ח קכז, בכותרות)^[13], לפי שהוא תיקון הרבה חכמים (בית יוסף שם, שכך מצא כתוב) - מהאמוראים (ראה להלן) - והיא הודאה קטנה, המתחלת גם כן במודים. טעם אמירתה: לפי שאין דרך העבד להודות לרבו על ידי שליח (אבודרהם, שמונה עשרה)^[14].

נוסח האמירה

בנוסח הברכה מצינו דעות רבות בשני התלמודים (סוטה מ א; ירושלמי ברכות א ה), שכל אמורא אמר בה אמירה אחרת (ראה בבבלי שם חמש דעות, ובירושלמי שם ארבע דעות אחרות), ולהלכה אנו אומרים נוסח מאוחד של כל האמירות הנזכרות בבבלי (רב פפא בגמ' שם; רמב"ם תפלה ט ד; טור או"ח קכז; כן משמע מהשו"ע שם א).

חתימת האמירה

בחתימת האמירה נחלקו התלמודים:

• בכל הנוסחאות הנמצאות בבבלי, אין בה חתימה כלל (גמ' שם), שהיא אמירה בלבד (רשב"א ברכות לד א).

• אך בכל הנוסחאות הנמצאות בירושלמי, חתימתה: ברוך אתה ה' אל ההודאות (ירושלמי שם), שלדעתם היא ברכה (כן משמע מהרשב"א שם), ואף על פי שאין בה פתיחה, נגררת היא אחר ההודאה של ש"ץ שסמוכה לברכת עבודה (רשב"א שם, בתירוץ הראשון; מאירי שם)^[15].

להלכה נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאין בה חתימה כלל (רי"ף ברכות יג ב מדפי הרי"ף; רמב"ם שם; רשב"א שם, שכן המנהג).

• יש אומרים שחותמים בה: ברוך אתה ה' אל ההודאות (טור או"ח קכז, בשם הרא"ש; דרכי משה שם ב, שכן המנהג; באור הגר"א שם ד"ה וחותם).

• ויש אומרים שמפני הספק יש לומר החתימה בלי הזכרת השם, אלא: ברוך אל ההודאות (בית יוסף שם א, על פי רבנו יונה שם מד א; שו"ע שם), וכן המנהג (משנה ברורה שם סק"ד; כף החיים שם סק"ט)^[16].

הנהגת שליח הציבור

כשהציבור אומרים מודים דרבנן, אין שליח הציבור צריך להמתין עד שיסיימו, אלא מתפלל כדרכו (משנה ברורה שם סק"ג, בשם האחרונים)^[17].

שְחִיָּה בסופה

יש מהאמוראים שהיה מכוין ואומר מודים דרבנן בצורה איטית, כדי שישלים אמירתו יחד עם שליח הציבור, וישוח בסוף אמירתו, ונראה כאילו כורע עם שליח הציבור תחילה וסוף (רבי זעירא בירושלמי ברכות א ה, לפי הרשב"א, ותוספות הרא"ש ברכות לד ב, וארחות חיים תפלה פד, בשם הראב"ד)^[18], ונחלקו ראשונים להלכה:

• יש אומרים שיש לנהוג כן, אלא שאין צורך להשגיח לשוח בסוף ההודאה, אלא ישוח מיד כשיסיים מודים דרבנן (ארחות חיים שם, בשם רב שרירא שיש נוהגים כן; רשב"א שם; שו"ע או"ח קכז א, בשם יש מי שאומר, ושטוב לחוש לדבריו), שלדעתם זהו מנהג יחיד, אבל מעיקר הדין יש לשוח בסוף מודים דרבנן (באור הגר"א שם ד"ה ויש מי, שכן פירש הרשב"א בירושלמי).

• יש אומרים שכל מודים דרבנן יאמר בשחיה אחת (כן משמע מתרומת הדשן, פסקים ק; דרכי משה שם א, בדעתו, ושכן המנהג, ורמ"א שם, בשם יש אומרים, ושכן המנהג; מגן אברהם שם סק"ב), שלדעתם זהו מה שעשה אותו אמורא (באור הגר"א שם). ואף על פי שיש בו הזכרת השם - בו זוקפים (ראה ערך כריעה) - כיון שאינה בסוף ברכה אינו זוקף (תרומת הדשן שם; מגן אברהם שם)^[19].

• ויש אומרים שאין כורעים כלל (ארחות חיים שם, בשם רב שרירא שיש נוהגים כן; בית יוסף שם; באור הגר"א שם), אלא בתיבת מודים בלבד (ראה לעיל: הכריעה), שלדעתם מחלוקת אמוראים היא, ואין הלכה כאותו אמורא (בית יוסף שם).

הפסקה לצורך אמירתה

מותר להפסיק לעניית מודים דרבנן אפילו באמצע פסוק של פסוקי דזמרה (משנה ברורה נא סק"ח), ואף בקריאת שמע מפסיקים באמצע הפרק למודים דרבנן, כדרך שמפסיקים לקדושה ולברכו (רבנו יונה ברכות יג א; שו"ע או"ח סו ג), אבל לא יאמר אלא תיבת מודים בלבד (בית יוסף שם, בדעת רבנו יונה), ופירשו אחרונים דהיינו שלש התיבות מודים אנחנו לך (מגן אברהם שם סק"ו, בשם האחרונים).

בין גאולה לתפילה לא יפסיק למודים, אך יראה לצמצם שיכרע בתחילת התפילה בעת שהציבור שוחים במודים (משנה ברורה מו ס"ק מט).

כתבו אחרונים שקדושה עדיפה חשיבותה ממודים, ומודים עדיף מברכו, ונפקא מינה אם נזדמנו לו שתיהן כאחת איזו מהן קודמת (פרי מגדים או"ח קט משבצות זהב סק"א).

מעין המאורע

על הנסים

כל דבר שהוא לשעבר - שאומרים אותו על מאורע שעבר - אומרה בהודאה (ירושלמי ברכות ד ג, ותענית ב ב). לפיכך מזכירים בחנוכה ובפורים מעין המאורע - על הנסים (ראה ערך חנוכה וערך פורים) - בהודאה (שבת כד א; סופרים כ ו; תוספות מגילה ד א ד"ה פסק, על פי הירושלמי שם ושם; רמב"ם תפלה ב יג; טור או"ח קכא), שעל הנסים הודאה היא ולא תפילה (תוספות שם ד"ה מזכיר).

כתבו ראשונים שנהגו לומר - בסוף על הנסים - בקשה על העתיד (העיתים קעג, שכך מנהג רוב ישראל; המנהגות לרא"ש מלוניל כב א; כלבו מד, בשם תפלות זקנות, והרמב"ם וה"ר אשר), כגון: כשם שעשית להם נס כן עשה עמנו פלא ונסים (העיתים שם), או: כשם שעשית ניסים לראשונים כך תעשה לאחרונים, ותושיענו בימים האלו כבימים ההם (סידור רס"ג עמ' רנו, בשם יש מוסיפים).

ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שאין לומר כן (תוספות מגילה ד א ד"ה פסק; אבודרהם, חנוכה, בשם המהר"ם מרוטנבורג; טור או"ח תרפב, בשם הרא"ש; שו"ע שם ג, בסתם), לפי שכל ברכת הודאה אינה אלא לשעבר, ואין לומר בה לשון של להבא (תוספות שם; אבודרהם שם, בשם המהר"ם מרוטנבורג), שאין ראוי לומר תפילה בהודאה (מאירי ברכות לד א, לדעה זו; אבודרהם שם, בשם המהר"ם מרוטנבורג), או לפי שאין לבקש צרכים בשלש ברכות אחרונות (כן משמע מהעתים שם, והמנהגות שם, והטור שם, לדעה זו), וכן המנהג בימינו (כן הוא בסידורים).

• ויש אומרים שיש לומר כן (העיתים שם; המנהגות שם; מאירי שם; אבודרהם שם, בשם יש מפרשים; טור שם, בשם סדר רב עמרם; שו"ע שם, בשם יש אומרים), שהואיל ועיקרה הודאה - כל שמסיים מעט בתפילה לא הפסיד (מאירי שם), וצורך רבים הוא, ולכן יכולים לאומרו בברכות האחרונות (העיתים שם; המנהגות שם; אבודרהם שם, בשם יש מפרשים).

יעלה ויבא

כל יום שיש בו מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד, מזכירים בו מעין המאורע (תוספתא ברכות (ליברמן) ג י-יא), ונחלקו תנאים:

• יש אומרים שמזכיר - יעלה-ויבא (ראה ערכו. רש"י ביצה יז א ד"ה בעבודה; שיטה מקובצת שם) - בעבודה (תנא קמא בתוספתא שם ושם, ובביצה שם), שכל שלהבא - אומר בעבודה (כן משמע מהירושלמי ברכות שם, ותענית שם), וכן הלכה (רמב"ם תפלה ב י-יא; טוש"ע או"ח תכב א, ושם תכה א).

• ויש אומרים שמזכיר מעין המאורע בהודאה (רבי ליעזר בתוספתא שם ושם; רבי אליעזר בביצה שם), שלדעתו מעין המאורע נאמר לא בנוסח תפילה, כמו ביעלה ויבא, אלא בנוסח הודאה, כמו על הניסים (תולדות יעקב (קשטרו) ביצה שם, בדעת רש"י שם ד"ה בהודאה).

ראש חודש שחל בתענית

ראש חודש שחל בתענית - כגון ציבור שגזרו תעניות ופגע בהן ראש חודש, שאם התחילו אין מפסיקים (רשב"א ומאירי ברכות לא ב) - נחלקו בו אמוראים במקום ההזכרה, אם הוא בהודאה (רבי זעורא בירושלמי ברכות ד א); או בעבודה (רבי אבא בר ממל שם); או ברכה רביעית בפני עצמה, שכן בכל מקום אומרה ברכה רביעית (רבי אבינא שם).

ונחלקו הגירסאות מהי ההזכרה שדנו בה:

• יש גורסים שהיא הזכרת ראש חודש (ירושלמי שם, לגירסתנו ולגירסת הרשב"א והמאירי שם), שמנהגם בתענית היה להתפלל שחרית כרגיל, ולאחריה להתפלל תפילה נוספת, ובה עשרים וארבע ברכות (המאור ברכות ב א, על פי ירושלמי ברכות א ה), וכשחלה תענית בראש חדש אמרו תפילה זו במקום תפילת מוסף, ונחלקו היכן להזכיר ראש חודש: לדעה הראשונה עיקר ההזכרה לשעבר, ושייכת בהודאה; לדעה השניה עיקר ההזכרה להבא, ולכן שייכת בעבודה; ולדעה השלישית אומרה בברכה רביעית, כמו בכל ראש חודש, ולאחריה משלים עשרים וארבע הברכות (הירושלמי המפורש שם ד א).

• ויש גורסים שהיא הזכרת התענית (רא"ש שם ה י; רשב"א שם, שכן יש להגיה; מאירי שם, בשם מקצת גאונים), והמדובר בתפילת מוסף של ראש חודש (רא"ש שם; רשב"א שם; מאירי שם), ולדעה השלישית שאומרה בברכה רביעית, דהיינו לאחר הברכה הרביעית, היא ברכת קדושת היום, כפי ששליח ציבור אומרה תמיד לאחר ברכת הגאולה שהיא רביעית לאמצעיות (מאירי שם, בשם יש מפרשים); או שיש להגיה בדעה זו שאומרה ברכה חמישית בפני עצמה, דהיינו בשליח ציבור האומר עננו כברכה חמישית (ראה ערך עננו. רא"ש שם; רשב"א שם).

נחם

בתשעה באב אומרים נחם (ראה ערכו) בברכת בונה ירושלים (טוש"ע או"ח תקנז א), אכן בירושלמי שנינו שנשאל אחד האמוראים למקום האמירה, והשיב: כל דבר שהוא להבא - אומרה בעבודה; וכל דבר שהוא לשעבר - אומרה בהודאה (רבי מנא בירושלמי ברכות שם ותענית שם), ונחלקו ראשונים בפירוש הדבר:

• יש אומרים שנחם הוא דבר שהוא לשעבר - שמתפלל על העבר (רש"י על הרי"ף תענית י א מדפי הרי"ף) - ויש לאומרה בהודאה (רי"ף תענית י א מדפי הרי"ף; העיטור עשרות הדברות, מגילה, דף קד טור ב במהדורת רמ"י; רא"ש תענית ד לד).

• ויש אומרים שנחם הוא דבר שהוא להבא, שלשעבר פירושו הודאה על העבר, וזו בקשה היא, והרי זה בכלל דבר שהוא להבא, ויש לאומרה בעבודה, אלא שנהגו לאומרה בבונה ירושלים (רא"ה תענית ל א; ריטב"א שם; ט"ז שם סק"א).

ומכל מקום נהגו לאומרה בבונה ירושלים (רי"ף שם; העיטור שם; רא"ש שם; רא"ה שם; ריטב"א שם; טוש"ע שם), לפי שהוא מענין הברכה (אבודרהם, שמונה עשרה, בשם הרי"ף), וסמכו בזה על ההלכה שאם בא לומר בסוף כל ברכה מעין אותה ברכה - אומר (רי"ף ורא"ש שם, על פי עבודה זרה ח א), ולכן אם לא אמרה בבונה ירושלים, אומרה - לדעה הראשונה - בהודאה (העיטור שם; אבודרהם שם, בשם ה"ר גרשום בר' שלמה, בית יוסף או"ח תקנז, בשם האבודרהם), לפני "ועל כולם" (מגן אברהם שם, בתחילת הסימן), ולדעה השניה אומרה בעבודה (באור הלכה שם ד"ה בבונה, בשם מטה יהודה, והסכים עימו), ומכל מקום לא יחתום ברוך אתה ה' מנחם ציון ובונה ירושלים (ראה ערך נחם), אלא יסיים נוסח הברכה כרגיל (ט"ז שם סק"א).

וכתוב לחיים

גאונים תיקנו לומר מראש השנה ועד יום הכפורים בהודאה וכתוב לחיים וכו' (ראה ערך עשרת ימי תשובה. טור או"ח קכא, וטוש"ע תקפב א).

הערות שוליים