הגדרה^[1] - דין בדיני ממונות שנתקיים מחמת ספק, ונתחדש אחר כך הספק במקרה אחר, באופן שבצירוף שני המקרים יש ממה נפשך זכות לתובע, אם בטל הדין הראשון ("הדר דינא"), או שהוא קיים ("קם דינא")

בירושה

המחלוקת ביבמה

יבמה שלא שהתה שלשה חדשים אחר מיתת בעלה (ראה ערך הבחנה), ונתייבמה וילדה בן, ואין ידוע אם הוא בן תשעה חדשים לבעל הראשון, או בן שבעה לאחרון, שהוא היבם, ואותו הבן אומר שמא אני בן המת ואני יורש את כל נכסי אבי, ואין היבם ראוי ליבם את אמי, שהרי אינה בת יבום, כדין אשת אח שיש לה בנים (ראה ערך אשת אח), והיבם טוען שמא בני אתה, ואני יורש את נכסי אחי המת, כדין יבם שיורש את נכסי אחיו (ראה ערכים: יבם; ירושה), ואין לך בנכסי אחי כלום - הדין הוא שחולקים בין שניהם את נכסי המת בשוה, הואיל ושניהם בספק (ראה יבמות לז ב).

ואם מת היבם לאחר שחלק עם זה הספק, והספק בא לדין עם בני היבם על נכסי היבם, יכול לטעון שיש לו זכות בנכסים ממה נפשך: אם בן היבם אני, הרי אני אחיכם ויש לי חלק בירושת אבינו כשאר הבנים, ומה שלקחתי החצי מנכסי המת הראשון אחזיר לכם ונחלוק הכל בשוה, וכגון שהיו נכסי היבם מרובים ונכסי הראשון מועטים; ואם איני אחיכם ובן המת הראשון אני, החזירו לי החצי שלקח אביכם מנכסי אבי, ונחלקו אמוראים בדבר:

• ר' אבא אמר רב אומר שקם דינא, כלומר שאחר שכבר נעשה דין בנכסי המת הראשון, אין אותו הבן יכול עכשיו לחזור ולערער עליהם, וכבר זכה בהם היבם, ועל טענתו לחלק בנכסי היבם, אומרים לו הבא ראיה שאחינו אתה ותטול, שהמוציא מחברו עליו הראיה, ולכן לא יטול עכשיו כלום.

• ור' ירמיה אמר שהדר דינא, דהיינו שהדין חוזר, והבן יכול לתבוע ממה נפשך חלק בנכסי היבם, ובני היבם חייבים להחזיר לו חלק שזכה היבם בנכסי המת, או לחלוק כל הנכסים בשוה (יבמות לז ב, ורש"י ד"ה אי וד"ה קם)

טעם הסוברים קם דינא

ישנם כמה הסברים בטעם הסוברים שקם דינא אף על פי שיש לבן טענת ממה נפשך:

• יש שהסבירו שהטעם לפי שבני היבם באים מכח היבם, וכל הזכויות שהיו ליבם יש ליורשיו, כמו שבמכירה אומרים מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו, וכשם שביד היבם הפסיד הספק בנכסי הראשון, והיבם זכה בהם, כך עכשיו בני היבם עומדים במקומו (נמוקי יוסף יבמות לז ב)^[2].

• יש מסבירים שהטעם של קם דינא הוא לפי שלאחר שחלק היבם עם הספק בנכסי המת נתייאש הספק מאותם הנכסים והסיח דעתו מהם, ונעשו כממונו של היבם, ושוב אינו יכול לבוא עליו בממה נפשך (שו"ת תרומת הדשן שי. וראה רמ"א חושן משפט רסח ג).

• ויש מהאחרונים שהסביר שהטעם הוא משום הפקר בית דין או מחילה, שהרי בפעם ראשונה כשפסקו יחלוקו בעל כרחנו היה כאן גזל של אחד מהם בחצי, שנכסי המת הראשון הם או של הספק כולם או של היבם כולם, אלא שיש כח ביד בית דין לפסוק כן, או שכל אחד מהם מחל לחברו את החצי, ואם כן כבר הופקע כחו של כל אחד בחצי השני בתורת הפקר בית דין, או בתורת מחילה בודאי, ולכן לא יוכל לחזור עליו בממה נפשך (תומים כה סוף קיצור תקפו כהן)^[3].

ההלכה

להלכה נחלקו הראשונים:

• יש פוסקים שקם דינא (רי"ף יבמות לז ב, בשם רבוותא; רמב"ם נחלות ה ד, ומגיד משנה שם ד-ה; רא"ש יבמות ד י, בשם הראב"ד; רמב"ן במלחמות יבמות שם; שו"ע אבן העזר קסג ה).

• יש פוסקים הדר דינא (רבנו אפרים, הובא במלחמות יבמות לז ב; בעל המאור שם; טור אה"ע קסג, בשם יש אומרים).

• ויש פוסקים שהוא ספק בדין, ולכן אין להוציא את הנכסים מבני היבם, שמוחזקים בהם (רא"ש וטור שם), ואם תפס הספק, אין מוציאים מידו (ט"ז חו"מ רסח ג; ב"ש אה"ע קסג סק"ח, לדעה זו).

מת לפני חלוקה

אף לדעת הסוברים שקם דינא, אין הדברים אמורים אלא כשכבר חלק היבם עם הספק בנכסי המת, אבל אם מת היבם קודם שהספיק לחלוק עם הספק, יכול הספק לבוא בטענת ממה נפשך, שעדיין לא זכה בנכסים שנאמר שקם הדין (תוס' יבמות לז ב ד"ה אמר; רשב"א שם, בשם רש"י ותוס'; ב"ש אה"ע קסג סק"ח).

באחד שבא מכח רבים

אבדה דרך שדהו

מי שהלך למדינת הים ואבדה לו הדרך שהולך בה לשדהו, שהחזיקו בה בעלי השדות שבמצריו, ואין יודעים היכן היתה הדרך - נחלקו תנאים בדינו: אדמון אומר שעל כרחם יטול לו דרך לשדהו, אבל אין לו אלא את הדרך הקצרה ביותר; וחכמים אומרים שאין לו דרך, אלא יקח לו דרך במאה מנה, או יפרח באויר (כתובות קט ב, ורש"י ד"ה ואבדה וד"ה ילך).

והדברים אמורים באחד שבא מכח ארבעה בני אדם, שהקיפוהו ארבעה אנשים מארבע רוחות שדהו ומכרו כולם לאחד, ועכשיו טוען זה ממה נפשך יש לי אצלך דרך, ובזה לדעת אדמון הדין עמו, ולחכמים יכול האחד שקנה לומר לו אם תשתוק - תשתוק, ואם לאו אני מחזיר את שטרי המכירה לבעליהם - דהיינו בכתיבה ומסירה כדין, שבחזרה לבד אין המכירה מתבטלת (רא"ש בבא קמא א ג; ריטב"א כתובות קט ב) - ולא תוכל לדון עמהם, שכל אחד ידחה אותך שהדרך אינה אצלו אלא אצל האחרים (כתובות שם). וישנם כמה הסברים בביאור מחלוקת אדמון וחכמים:

• יש מפרשים שאדמון וחכמים חולקים במחלוקת זו אם קם דינא או הדר דינא, שאדמון סובר הדר דינא, ולכן אף על פי שבזמן שהשדות היו אצל הארבעה לא היה הניקף יכול לזכות מהם הדרך, אבל עכשיו כשקנה אחד וזה בא בטענת ממה נפשך, חוזר הדין וחייב ליתן לו דרך; וחכמים סוברים קם דינא, ומכיון שביד הארבעה הפסיד הניקף, שוב אינו יכול להחזיר הדין אפילו כשקנה אחד את כל השדות (סברת הגמ' ביבמות לז ב בתחילה, וכך פירש הרי"ף שם לפי האמת, ומה שדחו בגמ' אחר כך סובר שאינה אלא דחיה בעלמא, וראה רמב"ן במלחמות שם).

• ויש חולקים וסוברים שמחלוקת אדמון וחכמים אינה ענין לקם דינא והדר דינא, שביבם יוכל אדמון לסבור קם דינא, לפי שבא מכח שתי טענות, ואינו יודע מה הוא תובע בבירור, אם חצי בנכסי המת הראשון, או חלק בנכסי היבם (ראה לעיל: בירושה); אבל כאן יש לו טענה ודאית, ויודע מה הוא תובע, שהרי יש לו דרך ממה נפשך אצלו.

וכן להיפך חכמים יכולים ביבם לסבור הדר דינא, וכאן לא אמרו שלא יוכל לתבוע הדרך אלא מפני הטענה של אם תשתוק טוב, ואם לאו אחזיר שטרי המכר לבעליהם (דחיית הגמ' יבמות לז ב, וכן סוברים רבנו אפרים במלחמות לרמב"ן שם, ובעל המאור שם).

אבדה הדרך לאחד

אם אבדה הדרך לאחר שקנה האחד מהארבעה - יש סוברים שאף לדעת חכמים צריך ליתן לו דרך (שלטי גבורים כתובות קט ב אות ב), שעיקר טעם חכמים הוא משום קם דינא, וזה אינו שייך אלא כשכבר הפסיד הניקף בעוד שהיו השדות ביד המוכרים, אבל כשאבדה לאחר המכירה לא שייך קם דינא (שו"ת גליא מסכת ה).

ויש סוברים שאף בזה אומרים חכמים שצריך ליקח לו דרך (הש"ך בסוף תקפו כהן)^[4].

בשני יוסף בן שמעון

בשדה גזולה

שני יוסף בן שמעון שדרו בעיר אחת, וגזל אחד מהם שדה, ולא ידוע מי מהם גזל, ואחר כך מכר אחד מהם כל שדותיו לשני, ובא הנגזל בטענה אל הלוקח, שהשדה הגזולה נמצאת בידו ועליו להחזירה לו, כתבו האחרונים שיוכל לתבוע את השדה ממה נפשך, או שגזל ממנו, או שלקח מחברו הגזלן (ש"ך בסוף תקפו כהן. וראה נתיבות המשפט קמח ס"ק א).

ויש מי שחולק וכתב שאינו יכול לתבוע השדה הגזולה מהלוקח, שאם אמת היא שהשדה גזולה אם כן הרי נתבטל המקח ודינו עם המוכר הראשון, וממנו אינו יכול לתבוע כלום (נחלת דוד בבא קמא ח א ד"ה שוב ראיתי).

בבעל דין אחד

הפוסקים נחלקו אם אומרים קם דינא באופן ששני המעשים הם בבעל דין אחד:

• יש סוברים שאף בזה אומרים קם דינא, כגון מי שהביא סחורה בזול לחצרו של ראובן, ואמר ראובן תקנה לי חצרי, ואחר כך בא שמעון ולקח את הסחורה, שנחלקו הראשונים אם ראובן בעל החצר זכה בה, או שכיון שאין זו מציאה גמורה, שהרי בעל החצר צריך עדיין לקנותה מהבעלים ולשלם דמיה, לא זכתה לו חצרו (ראה מרדכי בבא מציעא רמז רלח; רמ"א חו"מ רסח ג, מחלוקת ראב"ן וראבי"ה. וראה ערך חצר), וההלכה היא שמספק אין ראובן יכול להוציא משמעון.

ואם אחר כך באה סחורה בזול לחצרו של שמעון, ושמעון אמר תקנה לי חצרי, ובא ראובן וקנאה מהבעלים, ותובע הסחורה משמעון בטענת ממה נפשך, שאם אין חצר קונה בסחורה, הסחורה השניה שלי ואתה מעכבה שלא כדין, ואם חצר קונה, הסחורה הראשונה שלי; הדבר תלוי אם כבר נפסק הדין בסחורה הראשונה קודם שאירע המעשה השני, אנו אומרים קם דינא, וראובן מפסיד גם בשניה, ואם אירע קודם שנפסק הדין על מעשה הראשון, חייב שמעון ליתן סחורה אחת לראובן, כדין ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי המת הראשון קודם שהיבם הספיק לחלוק בנכסי הראשון (שו"ת תרומת הדשן שי; כלבו קכג; רמ"א חו"מ רסח ג).

• ויש חולקים וסוברים שאילו היינו אומרים כאן קם דינא לא היינו צריכים שיהיה נפסק הדין כלל, שאף בספק ובני יבם אין צורך שתהיה החלוקה של היבם עם הראשון בבית דין דוקא, אלא אפילו אם חלקו ביניהם בלא בית דין אומרים קם דינא, ואף כאן הסחורה כבר עמדה ברשות שמעון וקם הדין אף בלא פסק בית דין; אלא שכאן אינו ענין לקם דינא כלל, שאין אומרים קם דינא אלא כגון ספק ובני יבם, ששני המעשים היו בשני בני אדם, שהספק הראשון היה עם היבם, ואחר כך בא הספק השני עם בני היבם, ובזה אומרים שהספק הראשון כבר נפסק וקם הדין; אבל כששני הספקות הם באדם אחד, אי אפשר לומר קם הדין, וכשרוצה המוחזק לזכות בשתי טענות סותרות זו את זו, ודאי יוכל הלה לבוא עליו בטענת ממה נפשך (ש"ך בסוף תקפו כהן; קונטרס הספקות ו יד).

• ויש שמחלק בין יבם שאומרים בו קם דינא, לפי ששם היה פסק בית דין גמור בתורת הפקר בית דין, שהרי פסקו שיחלוקו אף שברור שאינו אלא של אחד מהם, לבין המקרה שהבאנו כאן, שהסחורה הראשונה היא של שמעון לא בתורת פסק גמור, אלא מפני שהוא מוחזק, ואין בית דין יכולים להוציא מידו מספק, ולכן אם אחר כך יכול ראובן לבוא בטענת ממה נפשך סחורה אחת שלי - טענתו טענה (תומים סוף קיצור תקפו כהן)^[5].

בטעות

חלוקת ירושה בטעות

אף בדין שנתברר שהיה טעות, מצינו מחלוקת אמוראים אם הדר דינא או קם דינא, לגבי שני אחים שחלקו, ובא להם אח ממדינת הים - רב אמר שבטלה החלוקה הראשונה, ויחלקו מחדש את כל הירושה בשלשה חלקים, שכיון שכל אחד נטל יותר מחלקו הראוי לו, הרי זו חלוקה בטעות וחוזרת; ושמואל אמר שהחלוקה הראשונה קיימת, וכל אחד מהאחים נוטל שליש מחלקו ונותן לאח השלישי (בבא בתרא קו ב, ורשב"ם ד"ה בטלה וד"ה מקמצין. וראה תוס' שם ד"ה ושמואל. וראה ערך חלקת שותפות). ובטעם המחלוקת אמרו בגמרא שלרב הדר דינא, ולשמואל קם דינא (בבא בתרא שם). ונחלקו הראשונים אם מחלוקת זו שייכת למחלוקת של הדר דינא וקם דינא בשני ספקות:

• יש מהראשונים שסוברים שזו אותה מחלוקת לגבי קם דינא והדר דינא בספק ובני יבם (ראה לעיל: בירושה), שרב סובר כר' ירמיה בספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי יבם, וכמו שאומרים שם הדר דינא, כך הוא סובר אף כאן בחלוקת האחים (בעל המאור יבמות לז ב).

• ויש חולקים וסוברים שאף רב יכול לסבור בספק ובני יבם שקם דינא, שכן שם חלק היבם עם הספק בנכסי הראשון בתורת ספק ועדיין הספק קיים, ולכן יש לומר קם דינא אפילו כשיש לומר ממה נפשך, אבל כאן הרי הם לא חלקו על דעת שלשה אחים אלא על דעת שנים, ועכשיו שנתברר שיש שלשה אחים הרי זו חלוקה בטעות וחוזרת (רמב"ן במלחמות שם; ים של שלמה יבמות ד ט).

וכן הראשונים שפסקו בשני ספקות שאומרים קם דינא ואין אומרים ממה נפשך (רי"ף ורמב"ם ושו"ע ועוד, ראה לעיל: בירושה), פסקו בחלוקת האחים כשבא להם שלישי שבטלה החלוקה (ראה רי"ף בבא בתרא קו ב; רמב"ם נחלות י א; טוש"ע חו"מ קעה ג), מפני שסוברים שמחלוקות אלו אינם תלויות זו בזו.

טעות באומד הדעת

אם לא היתה הטעות ברורה, אלא באומד הדעת, אומרים קם דינא (מאירי בבא בתרא ד ב. וראה ערך טעות דיינים).

בשני שטרות

שתי כתי עדים המכחישות זו את זו, שכל כת בפני עצמה כשרה להעיד במקום אחר (ראה בבא בתרא לא ב), אם יש למלוה אחד שני שטרות על לוה אחד, וכת אחת מאלו הכתות חתומה על שטר אחד, וכת שניה חתומה על שטר השני, שהמלוה מוציא שטר אחד בבית דין וגובה בו, ומוציא אחר כך שטר השני וגובה בו (ראה טוש"ע חו"מ לא ב) - יש סוברים שאין הדברים אמורים אלא כשמוציא את השטר השני בבית דין אחר, אבל אם מוציאו באותו בית דין לא יוכל לגבות, שממה נפשך אחד מהשטרות פסול (ראה טור שם וסמ"ע סק"ו).

ואין אומרים כאן קם דינא על השטר הראשון שנגבה, שאין אומרים קם דינא אלא כשהבית דין ידעו בדין הראשון שהוא ספק, ולא היתה טעות בדבר, אבל כאן אילו ידעו בגביית השטר הראשון שיש לו שטר שני לא היו מגבים את השטר הגדול (ראה טוש"ע שם), ונתברר עכשיו שהיתה טעות בדבר, ולא שייך בו קם דינא (תומים לא סק"ה).

ויש מפרשים שהטעם מפני שאין אומרים להלכה קם דינא אלא בתורת ספק, ולכן אי אפשר להוציא ממון מספק, אלא להחזיק (ט"ז חו"מ רסח ג).

מי שיש לו עד שהיה קרוב לו שהיה בעל קרובתו, ונפסק הדין, ומתה אשתו ונעשו העדים הכשרים – לא יכול לחזור ולתבוע בעדות זה שנתרחק, הואיל וכבר נפסק הדין (טוש"ע חושן משפט לג יב. וראה קצות החושן שם סק"ב. וראה עוד משפט ערוך מג יב).

הערות שוליים