|
הגבהה (קנין) הגדרה[1] - מעשה קנין במטלטלים, על ידי שהקונה מגביה את הדבר הנקנה הקנין וגדרואופנים השייכים בהגבהההגבהה היא אחד ממעשי הקניינים במטלטלים, שאם הגביה הקונה את הדבר הרי הוא נקנה לו באופנים הבאים:
אף הגנב והגזלן מיד שהגביהו את הדבר, הרי הוא נקנה להם להתחייב באונסים (משנה בבא קמא עט א; רמב"ם גנבה ב טז, בכפל; טוש"ע שם שמח ד. וראה ערך גזל וערך גנבה). צורת הקניןהגבהה היא כשמגביה חפץ מן המקום, שמעלהו בידיו מהקרקע, ככתוב: גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ (ישעיה נה ט), וצריך להגביה מן הקרקע ממש עד שהאויר מפריד בין החפץ ובין הקרקע (ספר המקח לרב האי גאון יג). גדרוגדר קנין ההגבהה הוא שמיד שהגביה נכנס הדבר לרשותו, ואפילו בלי משיכה (רשב"ם בבא בתרא פו א ד"ה במשיכה; סמ"ע קצז סק"ג), שכל מה שהוא ביד האדם הרי הוא כאילו מונח בביתו (סמ"ע שם), ולכן יש מהראשונים סוברים שגדר קנין הגבהה הוא כקנין חצר (ראה ערכו. יד רמ"ה שם); ויש מהראשונים סוברים שגדר קנין הגבהה הוא כמו משיכה (ראה ערכו. רמב"ן קדושין כו א ד"ה והא, וכן כתב בפני יהושע שם ד"ה משנה). יש מהראשונים סוברים שאם תופס את הדבר בידו אין אנו צריכים לדין הגבהה, אלא הוא קונה בתורת יד וחצר (תוספות כתובות לא א ד"ה דאי בעי, ובבא בתרא פו א ד"ה והא; שו"ת מהרי"ט א קנ[2]); ויש מהאחרונים מחלקים: אם הגביה בידו, וכל החפץ נכנס לתוך ידו, הרי זה קונה בתורת יד, שאינו גרוע מחצר, שהרי כל עיקר קנין חצר למדים מיד (ראה ערך הנ"ל), אבל אם החפץ בולט מצדי ידיו, או שהדבר הוגבה מכחו ואינו בידו, אינו קונה בתורת יד אלא מדין קנין הגבהה (נתיבות המשפט קצח סק"ג, ושם רסח סק"ב; המקנה קדושין כו א. וראה שו"ת צמח צדק החדש אהע"ז דש שחולק על כך). האם קנין זה מהתורהקנין הגבהה הוא מתקנת חכמים כמו קנין משיכה, שמן התורה אינו קונה אלא מעות (רמב"ם ספר המצות עשה רמה; טוש"ע חו"מ קצח א), ולסוברים שמשיכה מפורשת מן התורה (ראה ערך משיכה דעת ריש לקיש, ושם שאין הלכה כמותו), אף קנין הגבהה כן (ראה רמב"ן קידושין כו א ד"ה והא, וכן כתב בפרישה שם אות א וב). במתנה והפקר, שאין שם קנין כסף, אם לדברי הכל מן התורה קונה שם הגבהה, הרי זה תלוי בדין משיכה אם קונה שם מן התורה (ראה ערך משיכה מחלוקת ראשונים בדבר). אמנם יש מהאחרונים שכתב שקנין הגבהה הוא לעולם מן התורה לדברי הכל (משובב נתיבות עב ל בהג"ה, וראה אמרי בינה קונטרס הקנינים ו שתמה עליו). שיעורהשיעור הגבהה יש סוברים שהוא שלשה טפחים (רש"י קדושין כו א ד"ה אי נמי; מאירי קדושין שם, בשם רוב הפוסקים; רשב"ם בבא בתרא פו א ד"ה שהרי; טוש"ע קצח ב, בשם יש אומרים), כדי שיצא מתורת לבוד (ראה ערכו. רש"י קדושין שם; סמ"ע שם סק"ד); ויש חולקים וסוברים שדי בהגבהת טפח (רבינו תם בתוספות קדושין כו א ד"ה אי נמי; רמב"ן קדושין שם ד"ה אי ועוד ראשונים; דעה ב בטוש"ע שם, בשם יש אומרים). דעות שונות נאמרו בראשונים ביחס לשיעורים אלו:
בשיתופי מבואותבשתופי-מבואות (ראה ערכו) לדברי הכל די בהגבהת טפח (ראה עירובין עט ב, ורמב"ם עירובין א יז, וטוש"ע או"ח שסו ט), לפי שדין זה הוא רק מתקנת חכמים, ולכן הקילו בהגבהת טפח (תוספות בבא קמא כט ב ד"ה אלא, ותוספות עירובין שם ד"ה צריך, ורא"ש שם ז ח). הגבהה מכחוצורת הקניןהגבהה קונה אפילו שלא הגביה בידיו או בכליו, אלא שהדבר מוגבה מכחו או מחמתו, כגון המכה בקן של צפרים, והצפרים מחמת יראה הוגבהו למעלה, קנאו בהגבהה (חולין קמא ב וקמב א ורש"י, וראה תוספות בבא קמא צח א ד"ה והני מילי, וש"ך חו"מ קצח סק"ג[4]). וכן האוחז חבילי זמורות, שהם מאכל בהמה, והבהמה קופצת למעלה כדי לאכול את הזמורות, הרי היא נקנית בהגבהה, שהוגבהה מכחו של זה (קדושין כו א, לפירוש התוספות שם ד"ה אי, בשם הרב משולם וראשונים שם), ויש מפרשים מביא חבילי זמורות הגבוהים מן הארץ ומוליך את הפיל עליהם, וזו היא הגבהתו (רש"י קדושין שם ד"ה בחבילי. וראה לעיל: הקנין וגדרו; צורת הקנין מספר המקח לרב האי גאון יג). האם קונה אף שלא בבעלי חייםיש מן הראשונים סוברים שהגבהה מכחו קונה בין בבעלי חיים ובין שלא בבעלי חיים, כגון שהיתה מונחת טלית על דף והיכה בדף, ומתוך כך הוגבהה הטלית מעל הדף שלשה טפחים (ראה לעיל: שיעורה), הרי היא נקנית לו (קיצור פסקי הרא"ש לבבא מציעא א כא; טוש"ע חו"מ רסט ה[5]). לא הוגבה כלל מכחו, אלא נפל מהדף לארץ, אפילו הדף גבוה מן הארץ שלשה טפחים - לא קנהו (טוש"ע שם, והטעם שהרי זה דרך ירידה, ראה להלן). ויש מהראשונים שמסתפקים בדבר אם הגבהה מכחו נאמר בבעלי חיים דוקא, כדרך שמצינו במשיכה שמועילה בבעלי חיים אף שאינו מושכה בידו אלא קורא לה והיא באה (ראה ערך משיכה), לפי שכן הוא דרך משיכתה, ואף בהגבהה כך הוא דרך הגבהתם, אבל שלא בבעלי חיים אין הגבהה מועלת אלא אם כן אוחז את הדבר בידו או בכליו, או שאף שלא בבעלי חיים מועילה הגבהה בכחו (ראה תוספות בבא קמא צח א ד"ה והני מילי, והגהות אשרי שם ט יג, בשם ר"י, וש"ך שם קצח סק"ג). בדרך ירידהאין הגבהה מכחו מועילה אלא כשניתק הדבר ממקומו באופן שהוא מוגבה מן הארץ דרך עלייה ולא דרך ירידה, ולכן מי שנוקף מראש הזית, או שמכה ביד חברו והחפץ נופל מידו לארץ, אף שהיה באויר למעלה משלשה טפחים קודם שנפל לארץ, אין זו הגבהה (תוספות בבא קמא צח א ד"ה והני מילי, על פי משנה גיטין נט ב, וגמרא בבא קמא שם), לפי שירידה למטה אינה מכח האדם, שכל דבר גשם מטבעו יורד למטה (ערוך השלחן רסט ד). יש מן הראשונים סוברים שדוקא כשאינו מחזיק החפץ כלל בידו הוא שאין הגבהה בדרך ירידה מועילה, אבל אם ראש החפץ תפוס בידו בעוד שהראש השני נופל מכחו לארץ, הרי זו חשובה הגבהה (תירוץ א בתוספות בבא קמא שם, ובבא מציעא ט א ד"ה הואיל, על פי הגמרא שם; טוש"ע חו"מ רסט ה); ויש מן הראשונים שאינם מחלקים בדבר וסוברים שלעולם דרך ירידה אינו קונה, אלא אם כן הראש השני שיורד למטה נשאר תלוי באויר שלשה טפחים מחמת תפיסתו בראש האחד, שידו מונחת כל כך בגובה שכשינתקנו לא יפול ראשו לארץ, אלא יהא מוגבה שלשה טפחים מעל הארץ (תירוץ ב בתוספות שם ושם). בטליתטלית שהיא מונחת חציה על גבי קרקע וחציה על גבי עמוד, ובא אחד והגביה חציה מעל גבי קרקע, ובא אחר והגביה חציה מעל גבי העמוד, לא קנה הראשון כולה, ואף שכשהגביה חציה מעל גבי קרקע יכול היה לנתק ולהביא אצלו גם חציה מעל גבי העמוד, באופן שבניתוק היה קונה בהגבהה - מטעם שראש האחד בידו וקונה גם בהגבהה דרך ירידה (ראה לעיל בשם התוספות וסייעתם) - מכל מקום כשלא ניתק, אף שיכול לנתק, אין זו הגבהה (בבא מציעא ט א, וראה שם רש"י ד"ה הכי נמי, הטעם; טוש"ע חו"מ רסט ה. וראה שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד ששניהם קנו. והרמב"ם השמיט). במוסירהולכן היה אחד רוכב על החמור, ואחד תופס במוסירה - חבל שהבהמה קשורה ונמשכת על ידו (ערוך ערך מסר ג) - והתפוס במוסירה יכול לנתק את המוסירה מראש החמור בכח ולהביא אצלו, לא קנה אלא מה שתפוס בידו ממש, אבל לא את כל המוסירה, שאין זו הגבהה (בבא מציעא שם, ורש"י ד"ה הואיל וד"ה ברותא); אמנם רבי אבהו סובר שהראשון קנה את המוסירה, הואיל ויכול לנתקה ולהביאה אצלו (גמרא שם), ואין הלכה כמותו (גמרא שם ברותא היא; רמב"ם גזלה ואבדה יז ז; טוש"ע חו"מ רעא ג). יש סוברים שאין הדברים אמורים אלא כשאחד רוכב על החמור, שמקצת המוסירה בטלה אל החמור, ולכן אין התפוס במוסירה יכול לקנות אותו החלק שבטל לגבי החמור, אבל אם קדם ותפס במוסירה שעל גבי בהמת המציאה לפני שרכב האחר עליה, קנה כל המוסירה מחמת שבידו לנתק כולה (סמ"ע שם סק"ד, בדעת הרמב"ם שם ו, וטוש"ע שם ב). ויש חולקים וסוברים שכיון שאין הלכה כרבי אבהו, הרי אפילו כשאין אחר רוכב על החמור, מה שיכול לנתק אינו מועיל כלום לקנין ההגבהה, והתפוס במוסירה לא קנה אלא מה שבידו (ט"ז וש"ך שם סק"ב, ובאור הגר"א סק"ד. וראה נתיבות המשפט קצה ב). הרשותהגבהה קונה בכל מקוםהגבהה קונה בכל מקום, אפילו ברשות הרבים, ובחצר שאינה של שניהם (אביי ורבא בבבא בתרא עו ב; רמב"ם מכירה ב ה, ושם ד ג; טוש"ע חו"מ קצז ב, ושם קצח ט), ואפילו ברשות המוכר (רשב"ם בבבא בתרא שם ד"ה אבל; סמ"ע שם קצז סק"ג), שאפילו ברשות הרבים או ברשות המוכר במה שמגביהו בידו מביאו לרשותו (סמ"ע שם, וראה רמ"ה שם אות כו. וראה לעיל: הקנין וגדרו; גדרו). בהגבהה מכחובהגבהה מכחו (ראה ענינו לעיל: הגבהה מכחו) ברשות מוכר, נחלקו ראשונים: יש סוברים שאף היא קונה ברשות מוכר (ראה תוספות קדושין כו א ד"ה אי נמי, ורמב"ן שם לענין חבילי זמורות, ראה בגמרא שם[6]); ויש סוברים שכיון שהדבר נשאר באויר חצרו של המוכר, ואויר חצרו כחצרו (ראה ערך אויר, מקום; בחצר), וכל שסופו לנוח נחשב כאילו נח בחצרו, לכן אין הגבהה מכחו קונה ברשות מוכר (רשב"א קדושין שם). לדעה האחרונה יש סוברים שאף ברשות הרבים אין הגבהה מכחו מועילה, שגם שם הרי אויר רשות הרבים כרשות הרבים (ראה קצות החושן רעג סק"ד); ויש סוברים שברשות הרבים לדברי הכל קונה אף במוגבה מכחו, ולא אמרו אלא ברשות מוכר, וכשהוא מונח באויר שסופו לנוח, מפני שבאופן זה לא יצא עדיין מרשות המוכר (שו"ת דבר אברהם א טז, ראה שם בארוכה). הגבהה בכליו של מוכריש מהראשונים סוברים שאף אם משיכה בכליו של מוכר אינה קונה (ראה ערך משיכה מחלוקת בדבר), הגבהה בכליו של מוכר קונה (שיטה מקובצת בבא בתרא פה ב ד"ה לא בכליו, בשם תוספות הרא"ש; ריטב"א שם[7]); ויש סוברים שהגבהה כמשיכה, ואם משיכה אינה קונה בכליו של מוכר, אף הגבהה לא תקנה (ראה רמב"ן ב"ב פו א. וראה אור שמח מכירה ד ד, ואבן האזל שם ג יד, בדעת הרמב"ם), ואף שהגבהה קונה בכל מקום, מכל מקום כל עיקר הגבהה הוא שמוציא הדבר מרשות מוכר, וכשמגביה בכליו של מוכר לא זז הדבר מרשות המוכר כלל (אבן האזל שם). הדברים הנקניםדברים שאין הדרך להגביהםדברים שאין דרכם להגביה, ונקנים במשיכה, נקנים גם בהגבהה (רשב"ם בבא בתרא פו א ד"ה לצדדין; תוספות שם, על פי הסוגיא שם; רא"ש שם ה יז; טוש"ע חו"מ קצח ד), שהגבהה עדיפה ממשיכה, וקונה בכל דבר (רשב"ם שם. וראה רשב"א שם ד"ה אמר); ויש מן הראשונים סוברים שדברים שאין דרכם להגביה אינם נקנים בהגבהה, אלא במשיכה (רשב"א שם; הראב"ד בשיטה מקובצת שם). מהאחרונים יש שכתב שבהגבהה מכחו (ראה ענינו לעיל: הגבהה מכחו) לדברי הכל אינו קונה אלא בדברים שדרכם להגביה, שאין הגבהה מכחו מועילה אלא בדברים שדרכם בכך (אור שמח מכירה א ד, על פי תוספות בבא קמא צח א שרק בבעלי חיים מועילה הגבהה מכחו מפני שדרכם בכך. וראה לעיל שם, שרבים חולקים על התוספות). אם אין דרכו להגביה מחמת איסור, כגון שהגביה ארנקי בשבת, שאסור לטלטלו משום מוקצה (ראה ערכו), קנה לדברי הכל (ראה בבא מציעא ט א אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת כו', ורא"ש שם א כב שהאיסור משום מוקצה)[8]. במכירת שטרותבמכירת שטרות, נחלקו ראשונים:
אמר לו המכור משוך, והגביהדבר הנקנה בין במשיכה ובין בהגבהה, ואמר לו המוכר: לך משוך וקנה, והלך והגביה - יש מהראשונים סוברים שקנה, שלא הקפיד אלא שלא יקנה בקנין הגרוע ממשיכה, אבל הגבהה עדיפה ממשיכה, ובודאי ניחא לו שיקנה בכך (יד רמ"ה בבא בתרא ה כה, וטור חו"מ קצז בשמו). ויש חולקים וסוברים שאם הגביה, אף שהגבהה חשובה ממשיכה, מכל מקום הרי זה הקפיד שלא יקנה אלא במשיכה, ולא קנה (טור שם בדעת ר"י, ורי"ף ורא"ש; רמ"א בשו"ע שם א, וראה באור הגר"א שם סק"ז). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
