הגדרה^[1] - חיוב העלאת דברים מסויימים של קדושה לירושלים, לאכלם או להקריבם

הבאה מהארץ

תרומות ומעשרות

התרומות והמעשרות יש מהם שטעונים הבאת מקום - להעלותם לירושלים:

• מעשר-שני (ראה ערכו. בכורים ב ב; תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ג ד,ו), שנאמר: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם וגו' וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה וגו' וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם (דברים יב ה-ו. ירושלמי בכורים ב ב; רש"י תמורה כא א ד"ה בכור ומעשר; ר"ש וברטנורא בכורים שם), ונאמר: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ (דברים יד כג. פירוש המשניות לרמב"ם שם).

• בכורים (ראה ערכו. בכורים שם; תוספתא שם ו), שנאמר: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה וגו' וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם (שם כו ב. פירוש המשניות לרמב"ם שם), ונאמר עוד: רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ (שמות כג יט. תוספות אנשי שם שם), ואף בכתוב של "והבאתם שמה" נאמר: וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם (דברים יב ו), ו"תרומת ידכם" אלו הבכורים (ירושלמי בכורים ב ב; רש"י תמורה שם; ר"ש בכורים שם, על פי יבמות עג ב).

• ורבעי (ראה ערכו. ספרי נשא ו; רמב"ם מעשר שני ט א), שהוקש למעשר שני (ראה קדושין נד ב, וראה ערך רבעי).

פדיונו של מעשר שני אף הוא כגוף המעשר שטעון הבאת מקום, ולכן אמרו שהמעשר והבכורים טעונים הבאת מקום (בכורים שם), אף על פי שהמעשר כשנפדה חוץ לירושלים אין צריך להביאו (ראה ערך פדיון מעשר שני), אלא שפדיונו היינו מעשר (שו"ת הרשב"א א רפט).

בכור בהמה טהורה

בכור-בהמה-טהורה (ראה ערכו) אף הוא טעון הבאת מקום (תוספתא שם ו), שבאותו כתוב של "והבאתם שמה" נאמר: וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם (דברים יב ו. כן משמע מהתוספתא שם, ומרש"י תמורה כא א ד"ה בכור ומעשר).

קרבנות

והוא הדין כל הקרבנות, שכן נאמר שם: עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם (דברים שם. כן משמע מספרי דברים סג), ו"מעשרתיכם" כולל מלבד מעשר דגן - מעשר שני - אף מעשר בהמה (ספרי שם).

לאו על אכילה חוץ למקומם

כל הטעונים הבאת מקום יש בהם לאו מיוחד שלא לאכלם מחוץ למקומם, שנאמר: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ (דברים יב יז), ולא הניח בזה הפסוק דבר שהוא טעון הבאת מקום שלא זכרו בבאור, מלבד התרומה שאינה טעונה הבאת מקום, ולא הזהיר עליה הכתוב מלאכלה בשעריך (ספר המצוות לא תעשה קמט)^[2].

טרחה להביאם לבית המקדש

קרבנות שטעונים הבאת מקום, חייב אדם לטרוח אחריהם ולהביאם לבית הבחירה ולהקריבם, שנאמר: רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' (דברים יב כו), ללמדך שאפילו רועים במרעה, או היו דשים בתבואה במוריגים וכלי הבקר אתה חייב לטרוח ולהביאם (תמורה יח א, לפי השגות הרמב"ן לספר המצוות מצות עשה פה). - הבאה מחוץ לארץ

קדשי חוצה לארץ

קדשי חוצה לארץ - מלבד בכור ומעשר בהמה (ראה להלן) - אף הם טעונים הבאת מקום, שנאמר: רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם וגו' (דברים יב כו). במה הכתוב מדבר, אם בקדשי ארץ ישראל הרי כבר אמור, הא אינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ (ספרי ראה עז). ונחלקו ראשונים במניינה במנין המצוות:

• יש אומרים שמצות עשה מיוחדת היא - הנמנית במנין המצוות (ספר המצוות מצות עשה פה; סמ"ג עשין קפט; חינוך תנג) - להיות כל אדם מטפל ומביא קרבנות בהמה שנתחייב להקריבם מחוץ לארץ, ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בקדשי חוץ לארץ (רמב"ם מעשה הקרבנות יח א), ונתייחדה לנו מצוה מיוחדת על קרבנות חוץ לארץ מפני שהטורח בהם מרובה מבקדשי הארץ, שהם קרובים אל הבית יותר (חינוך שם).

• ויש אומרים שאין זו מצות עשה מיוחדת להביא קדשי חוץ לארץ, אלא שנצטוינו להביא כל הקדשים לבית הבחירה, בין שהם בארץ ובין שהם בחוץ לארץ, כל מקום שהם שם יובאו ויקרבו והכל מצוה אחת, והמקראות מרבים והולכים (השגות הרמב"ן לספר המצוות שם)^[3].

בכור ומעשר בהמה שבחוץ לארץ

הבכור והמעשר - מעשר-בהמה (ראה ערכו) - של חוץ לארץ אינם טעונים הבאת מקום (ספרי שם; משנה תמורה כא א; סמ"ג עשין קפט)^[4], ולא עוד אלא שאסור להביאם מחוץ לארץ (משנה שם)^[5].

בטעם ההבדל בין בכור ומעשר לשאר הקדשים, נחלקו תנאים (ראה ספרי שם; משנה שם; תמורה כא ב; בכורות נג א)^[6].

הערות שוליים