|
דשון מזבח הפנימי הגדרה[1] - ניקוי המזבח שבהיכל מאפר הקטורת שעליו חובתוהמזבח הפנימי, והוא מזבח הזהב שהקטירו עליו הקטורת (ראה ערך מזבח הפנימי), חייבים לדשנו בכל יום, כמו ששנינו שהיו מפייסים בכל יום מי מדשן מזבח הפנימי (משנה יומא כה א, ותמיד ג א). ודנו הראשונים האם חובה זו מהתורה או מדרבנן:
יש למדים זאת ממה שנאמר בעבודת יום הכפורים: וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ (ויקרא טז יט), ונאמר בהקטרת הקטורת: וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים (שמות ל ז), הרי זו גזרה שוה "עליו עליו", מה עליו שבהזאה מלמד שההזאה צריכה להיות בגופו של מזבח, ולא על גבי אפר ועל גבי גחלים, אף עליו שבהקטרה מלמד שלא תהיה ההקטרה אלא בגופו, הרי שצריך לדשנו (רבי זעירה בשם רבי לעזר בירושלמי שם).
אפילו לסוברים שהיא מצוה מן התורה, כתבו ראשונים שכיון שאינה צריכה בגדי כהונה אינה חשובה עבודה (תוספות יומא נט ב ד"ה והרי. וראה פירוש קדמון מעילה יב א בשם מורינו). זמנוכמה פעמים היו מדשניםבזמן דישון מזבח הפנימי, נחלקו ראשונים: יש סוברים שלא היה אלא פעם אחת ביום בכל בוקר (רש"י יומא כא א ד"ה ודישון; תוספת שם לג א ד"ה אפילו); ויש סוברים שגם בין הערבים היה דישון מזבח הפנימי (פירוש המשניות לרמב"ם תמיד סוף פרק ו; שו"ת הרשב"א א סוף סימן עט). אימתי היה דישון זהנחלקו ראשונים באיזה זמן במשך היום היה דישון המזבח:
כהונה ובגדי כהונהבזרדישון מזבח הפנימי אינו נעשה אלא בכהן, והזר פסול לו, אלא שאם עשאו זר אינו חייב עליו מיתה, מפני שהיא עבודת סילוק - שמסלקים ומסירים - שאין הזר חייב עליה מיתה (ראה ערך זר. יומא כד ב עבודת סילוק שבהיכל, ורש"י שם כגון דישון מזבח הפנימי; רמב"ם ביאת מקדש ט ח, לגירסת הכסף משנה בשם קצת ספרי רבנו[3]), ואף לדעת המחייב בתרומת הדשן, אף שהיא עבודת סילוק (ראה ערך תרומת הדשן), מכל מקום עבודת סילוק שבהיכל דומה לעבודת סילוק שבקדשי קדשים, שלדברי הכל הזר פטור (יומא שם בעיא שנפשטה, וראה ערך זר הלימוד על זה). בגדי כהונהיש מן הראשונים סוברים שאין דישון מזבח הפנימי צריך בגדי כהונה, ואינו דומה לדישון מזבח החיצון, שיש בו עבודה אחר שנעשה דשן, שצריך להרים תרומת הדשן, ולכן אין ללמוד בקל וחומר ממזבח החיצון שיצטרך בגדי כהונה, כדרך שלמדים לאיסור הנאה בקל וחומר (ראה להלן: מעילה והנאה בדשן; איסור הנאה וכו'. תוספות יומא נט ב ד"ה והרי)[4]. הפייסעל דישון מזבח הפנימי היו מפייסים, ובכלל הפייס השני היה (משנה יומא כה א, ותמיד ג א; רמב"ם תמידין ומוספין ד ו), ואף שעבודה שאין הזר חייב עליה מיתה אינה צריכה פייס (ראה יומא כז ב, וראה ערך פייס), מכל מקום דישון מזבח הפנימי צריך פייס, לפי שתחילת עבודת הקטרה הוא, ודומה לשחיטה שאף שהזר כשר לה צריכה פייס, לפי שתחילת עבודה היא (תוספות יומא כז ב ד"ה אין זר; המפרש לתמיד שם). הזוכה בפייס זה היה השלישי, אחר השוחט את התמיד של שחר, והמקבל את הדם וזורקו (משנה יומא ותמיד שם: רמב"ם שם), ואפילו לסוברים שדישון מזבח הפנימי היה קודם לשחיטת התמיד וזריקתו (ראה לעיל: זמנו; אימתי היה דישון זה דעת תוספות ישנים וריטב"א), מכל מקום הקדימו את הפייס של עבודות אלו מהטעמים הבאים:
סדרוסדר הדישוןאחר פתיחת שער ההיכל נכנס הכהן שזכה בדישון מזבח הפנימי (רמב"ם תמידין ומוספין ו א[5]) בכלי קודש, וטני[6] היה שמו, ושל זהב היה, ומחזיק קביים וחצי (ראה ערך קב), מניח את הטני לפניו בארץ, וחופן בידיו את האפר והפחם שבתוך המזבח ונותן לתוך הטני, ובאחרונה - שנשאר מעט דשן ולא היה יכול ליקח בחפניו (ברטנורא שם ט) - מכבד - מטאטא - את השאר לתוכו ומניח שם בהיכל ויוצא (רמב"ם שם ג ד, על פי תמיד ג ו וט). ונאמרו כמה טעמים לכך שאינו מוציא את הטני מיד:
דישון המזבח קודם לדישון המנורהדישון מזבח הפנימי קודם לדישון-המנורה (ראה ערכו), מפני שאין-מעבירין-על-המצות (ראה ערכו), וכשנכנס להיכל פוגע במזבח תחילה, קודם שיגיע למנורה (יומא לג א וב ורש"י, וראה תוספות יום טוב תמיד ג. וראה ערך אין מעבירין על המצות). היכן היו נותנים הדשןדישון מזבח הפנימי היו נותנים במזרחו של כבש מזבח החיצון, מקום שהיו זורקים את מוראת העוף והנוצה, רחוק עשר אמות מרגלי הכבש למזרחו (תמיד א ד; רמב"ם תמידין ומוספין ב יב. וראה תוספות מעילה יא ב ד"ה דישון), שנאמר במוראת העוף: וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן (ויקרא א טז), ואם אינו ענין למזבח החיצון, תנהו ענין למזבח הפנימי (מעילה יב א. וראה ערך בית הדשן הלימודים לקביעת מקומו במזרח הכבש ועל ריחוקו עשר אמות), דשן זה היה נבלע שם במקומו בנס (יומא כא א ורש"י, וראה ערך תרומת הדשן). מעילה והנאה בדשןלפני הדישוןדישון מזבח הפנימי לא נהנים ולא מועלים בו (משנה מעילה יא ב; רמב"ם מעילה ב טו).
לאחר הדישון
איסור הנאה לאחר הדישון ומקורואף לאחר שהניח את הדשן במקומו אצל המזבח (ראה לעיל: סדרו; סדר הדישון), איסור הנאתו הוא מן התורה, שלאחר שלמדנו מ'אל מקום הדשן' האמור במוראת העוף שצריך דישון (ראה לעיל: חובתו), סברא היא שכל הדשנים שוים להיאסר בהנאה, וכשם שתרומת הדשן שמשימים שם אסורה בהנאה (ראה ערך תרומת הדשן), אף זה כך (מעילה יב א, לפירוש הריצב"א בתוספות יומא נט ב ד"ה והרי, וראה שם בתוספות פירוש נוסף). בירושלמי למדים מהכתוב: אֶל מָקוֹם טָהוֹר (ויקרא ד יב בפר כהן משיח לפירוש קרבן העדה, או ויקרא ו ד בהוצאת הדשן לפירוש הפני משה) - שיהא מקומו טהור (ירושלמי יומא ב ב), כלומר נקי בלי הנאה (קרבן העדה שם. וראה פירוש הפני משה שם), או שלמדים בקל וחומר ממזבח החיצון, אם דישון מזבח החיצון אסור בהנאה, הפנימי לא כל שכן (רבי זעירא בשם רבי אליעזר בירושלמי שם[7]). אמנם יש סוברים שאינו אסור בהנאה לאחר הנחתו (כסף משנה פסולי המוקדשין יט יג, לדעת הראב"ד שם); ואף לדעת הסוברים שאסור בהנאה יש מפרשים שאיסורו מדרבנן (מרכבת המשנה תמידין ומוספין ב טו. וראה ערך דשון מזבח החיצון). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
