הגדרה^[1] - ניקוי נרות המנורה שבמקדש מן הפתילות שכבו ומן השמן שבהן

המקור

דישון המנורה הוא מצות עשה, שנאמר: יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו (שמות כז כא. רמב"ם תמידין ומוספין ג י), אבל אינה נחשבת למצוה מיוחדת במנין המצות, אלא כלולה במצות הטבת הנרות (ראה ספר המצות עשה כה, וחינוך מצוה צח).

• יש מפרשים שלמדים חובת דישון המנורה מהאמור בעולת העוף: וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן (ויקרא א טז), ולפי שנאמר הדשן ולא דשן, למדנו שבא לרבות אף את דישון המנורה (מעילה יב א, לפירוש ב' וג' שבתוספות שם ד"ה בשלמא, וכן הוא גם לפירוש רבינו גרשום שם).

• ויש מפרשים שלמדים מהאמור בקטורת: בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה (שמות ל ז. תוספות מעילה שם, בדחייתם לפירוש ג' שם), והטבת הנרות היא דישון המנורה (ראה ערך הטבת הנרות שכן היא דעת רש"י שמות שם וכמה ראשונים^[2]).

עניינו

דישון המנורה הוא שכל נר שכבה מסיר את הפתילה וכל השמן שבנר (רמב"ם תמידין ומוספין ג יב, ושם יז; מלחמות לרמב"ן יומא א ב: והוא הסרת הפתילות שכבו וכל השמן שבנר) ומקנחו (רמב"ם שם יב) בספוג (מנחות פח ב).

ויש מפרשים דישון המנורה שמדשן קצות הפתילות, השרוף הנשרף מהן (פירוש המשניות לרמב"ם מעילה ג ד, וראה פירוש המשנית תמיד ג א: מדשן נרות המנורה ומוציא האפר מן הפתילות^[3]).

הסרה זו של הפתילות והשמן הישנים - יש מן הראשונים סוברים שאינה בכלל הטבת הנרות, שהיא התקנת הפתילות החדשות, ונתינת שמן חדש בקני המנורה והדלקתן (ראה רמב"ם שם י, וביאת מקדש ט ה, ושם ח לגירסת הכסף משנה בשם קצת ספרים, ורמב"ן במלחמות יומא שם. וראה ערך הטבת הנרות); ויש סוברים שהסרת הפתילות והאפר והשמן היא בכלל הטבת הנרות, ומה שאמרה תורה 'בהיטיבו את הנרות', הכוונה היא לניקוי הבזיכים של המנורה מן הדשן של הפתילות שנשרפו בלילה (ראה רש"י על התורה שמות ל ז, וסמ"ג עשין סוף סימן קצב), וזהו דישון המנורה (רש"י זבחים קיב ב ד"ה המטיב; תוספות מעילה יב א ד"ה בשלמא, בדחייתם לפירוש ג; שו"ת הרשב"א א שט. וראה ערך הנ"ל).

כיצד היה מדשן

לסוברים שנרות המנורה אינן באות מככר הזהב של המנורה (ראה ערך מנורה), בשעת הדישון מסלק את הנרות מן המנורה, ומניחן באוהל ומקנחן בספוג (מנחות פח ב ורש"י; רש"י יומא כד ב ד"ה שסידר) לקנח אפרן יפה, וחוזר וקובען במנורה (רש"י יומא שם); ולסוברים שהמנורה והנרות היו מחתיכה אחת (ראה ערך הנ"ל), היתה של פרקים - חוליות - (מנחות שם), שהיו דקים הרבה (כן הוא ברבינו גרשום ד"ה של, וברש"י ד"ה שם: שהיו קנים שבהם הנרות קבועים דקים הרבה, וראה ערך הנ"ל), והיה יכול לכופפם ולהטותם למטה בשעת הטבה, ולהשליך את הדשן לחוץ, ולזקפם בשעת הדלקה (רבינו גרשום ורש"י שם).

על זמנה וסדרה ושאר דיניה של עבודת הדישון - ראה ערך הטבת הנרות.

היכן היו מניחים הדשן

את הדשן היו נותנים במקום שהיו זורקים מוראת העוף והנוצה, רחוק עשר אמות מרגלי הכבש של המזבח, למזרחו (תמיד א ד; רמב"ם תמידין ומוספין ב יב. וראה תוספות מעילה יא ב ד"ה דישון ובהג"ה שם. וראה ערך דשון מזבח הפנימי), שנאמר בעולת העוף: וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן (ויקרא א טז), הדשן - לרבות גם דישון המנורה (מעילה יב א, ורש"י שם ד"ה והסיר, ותוספות שם. וראה לעיל: המקור שיש למדים מכאן גם עיקר מצות הדישון).

איסור הנאה ומעילה

איסור הנאה ומעילה בדשן המנורה הוא כמו בדישון מזבח הפנימי, שבשניהם שנינו: לא נהנים ולא מועלים (מעילה יא ב; רמב"ם מעילה ב טו. וראה ערך דשון מזבח הפנימי דעות הראשונים בדבר).

הערות שוליים