הגדרה^[1] - יום השביעי של חג הסוכות

השם

שמות היום

יום השביעי של חג הסוכות נקרא יום שביעי של ערבה (סוכה מב ב), על שם שהיו מקיפים את המזבח בערבה (ראה ערך ערבה (ב), וראה להלן אם הקיפו בערבה או בלולב), או יום ערבה (ראה תוספות ברכות לד א ד"ה אמר ועוד), ויש שהיו קורים אותו יום חיבוט חריות (ראה סוכה מה א), על שם ענפים של דקל שהיו מביאים (ראה ערך ערבה (ב)).

במדרשות נקרא בשם הושענא (ראה ויקרא רבה לז), ויום הושענא רבה (מדרש תהלים [בובר] יז ה, וכן נקרא בלשון הפוסקים).

הטעמים לשם הושענא רבה

• כתבו ראשונים, לפי שביום זה עיקר הדין על המים, והיו קושרים בהמות הקרבנות בענפי ערבה, ומתפללים על המים, ועושים יום גדול, על שם זה היו קורים אותו הושענא רבה (רוקח רכא, ראה שם הטעם לדין על המים ולריבוי הקרבנות ביום זה, והתפילה שהתפללו).

• יש שכתבו הטעם לפי שהוא עשרים וששה ימים לאחר יום בריאת העולם, כמנין שם הוי"ה, שנקרא שם רבה (רבנו בחיי ברכה).

• יש שכתבו לפי שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אני יחיד ואתה יחיד, אתן לבניך יום לכפר עונותיהם, כי שם אהי"ה בגימטריא כ"א, ואברהם יחיד בכ"א דורות מאדם הראשון, והושענא רבה כ"א ימים לחודש תשרי (הגהות מנהגים במטה משה תתקנז; הגהות למנהגים [טירנא] רטז).

• ואחרונים כתבו שקוראים אותו הושענא רבה, לפי שמרבים בו בתפילות שמתחילות ב"הושע נא" (חיי אדם קנג).

מנהג הקפות

הקפות המזבח בבית המקדש

בזמן שבית המקדש היה קיים, שהיו נוהגים להקיף את המזבח בכל יום מימי החג פעם אחת (ראה ערך סכות), היו מקיפים ביום השביעי שבע פעמים (סוכה מה א; רמב"ם לולב ז כג. וראה ערך בין האולם ולמזבח על ההקפות אם היו רק בכהנים ועל סדרן), זכר ליריחו (ירושלמי סוכה ד ג; כלבו עא; טור או"ח תרס. וראה שם בב"ח), שהקיפוה ביום השביעי שבע פעמים (ראה יהושע ו ד). ואמרו זהו שמפורש על ידי דוד מלך ישראל: אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ ה' (תהלים כו ו. מדרש תהלים [בובר] יז), כנגד מה שסבבתי את העיר יריחו שבע פעמים (כלבו שם; אבודרהם תפלות סוכות. וראה רוקח רכא עוד הרבה רמזים).

סיום ההקפות בבית המקדש

בשעת פטירתם מהקפות המזבח היו אומרים: יופי לך מזבח, יופי לך מזבח; רבי אליעזר אומר: ליה ולך מזבח, ליה ולך מזבח (סוכה מה א לגירסתנו, וראה דקדוקי סופרים שם, וראה הגהות הב"ח שם), היינו ליה אנחנו מודים ולך אנחנו משבחים, ליה אנחנו מודים - או: מברכים (הגהות הגר"א שם ב) - ולמזבח אנו מקלסים (סוכה שם ב), שההודאה היא לה', שאנו מודים בו ולא כופרים, והשבח למזבח שהוא חביב לפנינו לכפר עלינו (רש"י שם ד"ה ולך. על עיקר אמירה זו ראה ערך סכות).

הקפות התיבה בבית הכנסת

אף בזמן שאין בית המקדש קיים נהגו להקיף את התיבה שבע פעמים (רב האי גאון ברי"ץ גיאת א עמ' קיד; סידור רב סעדיה גאון [מקיצי נרדמים] עמ' רלח, ושאר ראשונים), ומנהג פשוט הוא בכל ישראל (רב האי גאון שם), ונהגו להניח תיבה באמצע בית הכנסת ומקיפים אותה, זכר למקדש (רמב"ם לולב ז כג; טוש"ע או"ח תרס א, וט"ז סק"א)^[2].

ומוציאים שבעה ספרי תורה על הבמה (רוקח רכא; מהרי"ל תפילות חג הסוכות ג; רמ"א שם), ויש שנהגו שמחזירים לארון ספר אחד בסיום כל אחת משבע ההקפות (לבוש או"ח תרסד יא), ויש מקומות שמוציאים כל ספרי תורה שבהיכל (רמ"א שם, בשם מנהגים: וכן נוהגים במדינות אלו), אפילו הפסולים (ארחות רבינו [הגרי"י קנייבסקי] ב עמ' ש), ומקיפים את ספרי התורה, לפי שהתורה נשארה לנו במקום המזבח (באור הגר"א שם ד"ה זכר).

ואין מניחים את הספרים על הבימה, אלא מעמידים שם מי שיחזיקו את ספרי התורה בידיהם (אור זרוע ב שטו, ורוקח רכא ושבלי הלקט שסט, על פי ירושלמי; פרי מגדים שם משבצות זהב סק"ב), ונוהגים להעמיד שם מי שאין לו לולב להקיף, או מי שאינו נשוי (ראה פסקי תשובות שם ג).

הקפות ביחידות

יש אומרים שאין ההקפות נוהגות אלא בציבור, אבל יחיד יאמר ההושענות בלא הקפות (אשל אברהם [בוטשאטש] מהדורה תנינא תרנא); ויש אומרים שאף יחיד בביתו יכול להקיף סביב השולחן אם יניח שם ספר תנ"ך (בן איש חי האזינו טו).

כיוון ההקפות

• יש מהגאונים סוברים שעושים ההקפות שש פעמים לשמאלו, ולבסוף אחת לימינו (רב האי גאון ברי"ץ גיאת א עמ' קיד).

• יש סוברים שלש פעמים לימינו, ושלש פעמים לשמאלו, ופעם אחת שוב לימינו (טור או"ח תרס, בשם רב האי).

• ויש סוברים להקיף כל ההקפות דרך ימין, וכתבו שכן מנהג כל ישראל, לפי שכל-פנות-שאתה-פונה-לא-יהיו-אלא-דרך-ימין [ראה ערכו] (המנהיג לולב מד: וכן עיקר; שו"ע או"ח תרס א). ומסבבים מדרום לצפון, אף היושבים במזרח בית הכנסת שימין שלהם הוא דרום, לפי שספר תורה על הבימה, וצריכים להפוך פניהם כלפיו, ואז צפון הוא ימין שלהם (שו"ת תרומת הדשן צח; מגן אברהם תרס סק"א, ראה משנה ברורה סק"ג, ושער הציון סק"ב), והשליח ציבור שפניו למזרח, משום כבוד השכינה שלא יהיו אחוריו כנגד ההיכל, נוהגים שמקיף עם הציבור לצפון, שאף שאצלו הוא דרך שמאל (מגן אברהם שם, ראה משנה ברורה שם).

בלולב ובערבה

ההקפות סביב המזבח, בין בשאר ימי הסוכות (ראה ערך סכות), ובין בשביעי של חג, נחלקו אמוראים אם הן בלולב או בערבה: רב יוסף ורבי אלעזר ורבה בר חנה סוברים בלולב, ורבי חנינא ורבה בר אבוה ואביי סוברים בערבה (סוכה מג ב).

אף להלכה נחלקו ראשונים, בין בהקפות המזבח ובין בהקפות בזמן הזה: יש פוסקים בערבה (רי"ץ גיאת ב עמ' קיג; טור או"ח תרסד, וראה שם בב"ח), ויש פוסקים בלולב (רמב"ם לולב ז כג; ר"ן על הרי"ף סוכה כב א ד"ה ובגמרא; שו"ע או"ח תרסד ג, בשם יש מי שאומר).

ויש נוהגים שביום השביעי נוטלים הערבה עם הלולב להקיף (בית יוסף שם, ובשו"ע שם ג; רמ"א או"ח תרס א), כדי לצאת ידי כל הדעות (ראה בית יוסף שם), ומכל מקום כתבו שיותר טוב שלא ליטול הערבה עם הלולב בכלל (רמ"א או"ח תרסד ג; מגן אברהם שם סק"ח, בשם האר"י, וכן הוא בסידור הרב, ובשער הכולל שם מה; משנה ברורה תרס סק"ח), אלא יטלנה רק אחר קדיש שלאחר ההקפות (פרי עץ חיים שער הלולב ו; משנה ברורה שם בשם האר"י, והוסיף: ואז יקיים מנהג חביטת ערבה); ויש שכתבו שיטלנה כשיגיע ל'תענה אמונים' (של"ה נר מצוה יח; משנה ברורה שם בשמו. וראה ערך ערבה (ב)).

מי שאין לו לולב

• יש סוברים שמי שאין לו לולב אינו מקיף, כמו בשבת, שמכיון שאין בה לולב, אין מקיפים (טור או"ח תרס, בשם רש"י; רמ"א שם ב, בשם יש אומרים. וראה ערך סכות).

• יש סוברים שמקיף בלא לולב (ארחות חיים לולב לו, בשם יש אומרים; בית יוסף שם בשמו, ובשו"ע שם: נוהגים להקיף).

• ויש סוברים שבהושענא רבה אם אין לו לולב - מקיף בערבה, כיון שיש אומרים שבמקדש הקיפו בערבה, יש לנו לעשות זכר למקדש, ואף על פי שבשאר הימים שאין נוטלים ערבה, אי אפשר, מכל מקום בשביעי שיש לעשות עושים (ב"ח שם, בשם מהרש"ל^[3]).

זמן ההקפות

• יש נוהגים לעשות ההקפות מיד אחר קריאת התורה, בעוד הספר על התיבה (האגור בשם רב סעדיה גאון; טור או"ח תרס, בשמו), ומנהג טוב הוא כדי שלא להוציא הספר שלא לצורך, כיון שאין קורים בו (טור שם לדעה זו).

• יש נוהגים להקיף אחר מוסף (טור שם, וראה ב"ח שם; וכן הוא בסידורים [נוסח אשכנז]), כדי לאחר ההקפה סמוך לשעה שנפטרים לבתיהם (ב"ח שם. וראה בדינים והנהגות כב טז שהחזון איש נהג כך בהושענא רבה).

• ויש נוהגים להקיף אחר הלל, קודם קריאת התורה (ארץ החיים תרס, וכף החיים תרס סק"ד, שכן מנהג ירושלים וארץ ישראל, וכן הוא בסידורים [נוסח ספרד] ובסידור הרב, וכן מנהג החסידים)^[4].

הקפת הר הזיתים

בזמן הגאונים יש שהיו עולים בכל שנה מבבל לירושלים, והיו מקיפים את הר הזיתים בהושענא רבה שבע פעמים (ספר חסידים [מקיצי נרדמים] תרל, בשם רב האי גאון, וראה שם תאור אותן הקפות).

בתפילת מנחה

יש שהיו נוהגים להקיף בהושענא רבה בערבה אף בתפילת מנחה אחר חזרת הש"ץ (הלכות גדולות [מקיצי נרדמים] עמ' 173; סידור רב סעדיה גאון עמ' רנג. מנהג זה לא הוזכר בשאר ראשונים).

אׇבֵל

מי שאירעה לו אבלות בחג -

• יש סוברים שאינו מקיף (כלבו קיג; רמ"א או"ח תרס א), וכן אבל כל י"ב חודש על אביו ואמו (רמ"א בדרכי משה ובשו"ע שם), ויש שכתבו טעם לפי שבמקדש לא היו פרועי ראש מקיפים (ראה תוספות סוכה מד א ד"ה כהנים), ואבל הוא פרוע ראש (ב"ח שם, וראה ערך אבל. וראה ט"ז שם סק"ב שדחה וכתב טעם אחר). ויחזיק ספר תורה כדי שלא יהיה כאבלות בפרהסיא (הליכות שלמה סוכות יב).

• ויש שחלקו וכתבו שדברי תימה הם (בית יוסף שם, וכתבו כמה אחרונים שכן יש לנהוג, ראה פסקי תשובות שם ד).

על הערבה במקדש - נטילתה או זקיפתה - בסוכות ובשביעי של חג, ועל חיבוט ערבה בשביעי של חג בזמן הזה, ראה ערך ערבה (ב).

שאר מנהגים

יום חתימת הדין

וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן (ישעיה נח ב) - זו תקיעה וערבה (ירושלמי ראש השנה ד ח), ופירשו אחרונים שבראש השנה והושענא רבה, הכל דורשים את ה', מפני שראש השנה תחילת דין, והושענא רבה חתימת גזר דין על המים, ובו נודע מי נחתם למיתה (ראה להלן: צל אור הלבנה. יפה מראה שם. וראה זוהר צו לא ב, ושם ויחי רכ א).

וכן כתבו ראשונים שהוא יום חתימת הדין כיום הכפורים (שבלי הלקט השלם שעא), מפני שבחג נידונים על המים (ראה ראש השנה טז א), ובו היו מסיימים ניסוך המים (שבלי הלקט שם; טור או"ח תרסד. וראה ערך נסוך המים), והכל הולך אחר החיתום, וכל חיי האדם תלויים במים (טור שם).

ובהושענא רבה תכלית הכפרה, שכבר התענינו מערב ראש השנה עד יום הכיפורים (ראה ערך ערב ראש השנה וערך עשרת ימי תשובה שיש נוהגים להתענות בימים אלה), ונמחלו עונות והזדונות והפשעים, ועל חייבי מיתות שוגגים גולים לסוכות, ונתכפרה לנו הגלות (המנהיג אתרוג לח; ארחות חיים תפלת המועדים טז).

מנהגים ליום חיתום הדין

• לפיכך יש מקומות שנוהגים להדליק נרות כל אחד בבית הכנסת כמו בליל יום הכפורים (המנהיג שם: נהגו בצרפת; ארחות חיים שם. וראה טוש"ע או"ח תרסד א), ויש שכתבו שבשחרית מדליקים שיורי הנרות של יום הכיפורים (מהרי"ל תפילות חג הסוכות ה).

• נוהגים להשכים לבית הכנסת בעלות השחר (מהרי"ל שם, וראה מטה משה תקנח).

• יש נוהגים ללבוש "קיטל" כמו ביום הכיפורים (רמ"א או"ח תרסד א), ויש נוהגים ללבוש בגדי שבת, מלבד הש"ץ שלובש "קיטל" (מגן אברהם שם סק"ג: במדינתנו; משנה ברורה שם סק"ט).

• והמדקדקים נוהגים לטבול קודם עלות השחר (רמ"א שם), ויש שנהגו לטבול בערב הושענא רבה, כדי שיהיו פנויים כל הלילה לתורה ולתפילה (של"ה מסכת סוכה).

מנהגי ליל הושענא רבה

יש נוהגים להיות נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה, וקורים כל התורה מבראשית עד וזאת הברכה, לפי שלמחר משלימים התורה, ואם יש מי שלא השלים פרשיותיו עם הציבור הרי הוא סודרן עתה (שבלי הלקט השלם שעא; אבודרהם תפלת סוכות; ראה מגן אברהם תחילת תרסד. וראה ערך קריאת התורה).

ומקצת קהילות נוהגים לומר הושענות ובקשות, ואומרים כמה פעמים אל מלך, ותוקעים תשר"ת כשאומרים שלש עשרה מידות, והכל לעורר לתשובה (של"ה מסכת סוכה).

בימינו נוהגים לקרוא ספר דברים וכל התהלים (ראה פרי עץ חיים שער הלולב ד וה על קריאת משנה תורה, וראה כף החיים תרסד סק"ד על קריאת תהלים. ומנהגים שונים יש בדבר, והודפסו ב"תיקון ליל הושענא רבה" בנוסחאות שונות).

הנוהגים לקרוא משנה תורה מתוך ספר תורה (ראה שו"ת מנחת יצחק ח פד(ב)) אינם צריכים לברך על הקריאה, שאין זה אלא כלימוד בציבור ולא כקריאת התורה (מנחת יצחק שם; ארבעת המינים כהלכתם ח הע' 21, בשם הגר"ש ואזנר), ויש שחלקו וסברו שאין לקרוא בציבור בלא ברכה, ואין לקרוא בברכה קריאה שלא נתקנה (שו"ת משיב דבר א טז), ועל כן אין לקרוא משנה תורה מתוך ספר תורה (ארבעת המינים כהלכתם שם, בשם הגרי"ש אלישיב), ואף אין להצטרף למנין בשביל קריאה זו (שם, בשם הגר"ח קנייבסקי).

צל אור הלבנה

בליל הושענא רבה יש נוהגים להסתכל לאור הלבנה, ואם מצא צילו שלם - סימן טוב הוא, ואם יחסר צל ראשו בנפשו הוא (אבודרהם שם, ומשמע שם דוקא צל הצל^[5]; ארחות חיים תפלת המועדים טז, בשם תלמידי הר"א. וראה רמב"ן על התורה במדבר יד ט, רוקח רכא, מטה משה תתקנז ועוד), וכתבו ראשונים שאין לנהוג כן, שלא ירע מזלו (אבודרהם שם), וגם כי רבים אינם מבינים הענין על בוריו, ויותר טוב לא לחקור עתידות (רמ"א או"ח תרסד א).

מנהגי תפילת שחרית ויומו

בתפילת שחרית נהגו לומר מזמורים של שבת וקדושה רבה במוסף, כמו בשאר ימים טובים (המנהיג אתרוג לח; מחזור ויטרי שפג; ארחות חיים שם; כלבו נב; אבודרהם תפלת סוכות; טוש"ע שם), שהוא סוף החג ותשלום שבעים הפרים שמקריבים בסוכות, וסוף הקפות המזבח (המנהיג שם; ארחות חיים שם), אבל אין אומרים "נשמת", ואומרים מזמור לתודה, ולא מזמור שיר ליום השבת (מנהגים טירנא סוכות; רמ"א שם), ויש שנהגו לומר אף מזמור שיר ליום השבת (ראה שערי תשובה וחכמת שלמה שם), ויש שנהגו אף לומר "נשמת" (כלבו שם).

ויש שלא נהגו להוסיף מזמורים (ראה המנהיג שם: בארץ ספרד; ארחות חיים שם; הג"ה במטה משה תתקס: מנהג פרנקפורט. וכן הנוהגים כסידור הרב בעל התניא).

קדיש שאחר מוסף אומרים בניגון יום טוב, ואין רגילים לעשות מלאכה של חול עד אחר שיוצאים מבית הכנסת (מנהגים טירנא שם; רמ"א שם).

ועושים בו סעודה במאכלים טובים כמו ביום טוב, ומאחלים זה לזה כמו ביום טוב (ערוך השלחן שם יג), ויש שנהגו לאכול בצק ממולא בבשר (לקוטי מהרי"ח ג עמ' קו).

ויש שנהגו שנשים מעוברות נושכות את פיטם האתרוג (שם בשם ספר זכירה), ומיד ישליכו אותו, שהרי האתרוג הוקצה למצותו ואסור בהנאה (תורת המועדים תרסד ס"ק יג ה, בשם הגר"ח קנייבסקי).

מנהגי הראשונים כימים נוראים

יש מהראשונים שכתבו שנוהגים לומר בקול רם שבע פעמים "ה' הוא האלהים" כמו במוצאי יום הכפורים (תוספות ברכות לד א ד"ה אמר; מחזור ויטרי שם; ארחות חיים שם), שביום הכיפורים נחתם לחיים דיננו, והיום נתקיים בחתימת החיים ושכינה עולה למעלה בערבות (מחזור ויטרי שם. וראה תוספות שם על עליית השכינה, וראה ערך נעילה), ואומרים גם שמע ישראל וגו' וברוך שם כבוד וגו' (מחזור ויטרי שם).

ויש מקומות שמוסיפים גם היום תאמצנו וכו' היום תחתמנו בספר חיים טובים, ויש אומרים גם שלש עשרה מידות (ארחות חיים שם). ויש קהילות שאומרים זכרנו ומי כמוך זכור רחמיך וכו' ואבינו מלכנו וכו' (שבלי הלקט הקצר קכא. וראה ערך עשרת ימי תשובה). ויש מן הראשונים שהיה אומר בהושענא רבה המלך הקדוש והמלך המשפט (תפארת שמואל על הרא"ש ברכות א אות מ, שכן נהג מהר"ם. וראה ערך הנ"ל).

התרת אגד הלולב

נהגו להתיר בו את אגד הלולב (טוש"ע או"ח תרסד א) כדי לנענע בו היטב, כיון שהיום הוא גמר החתימה, ועל ידי נענוע הלולב עוצר טללים רעים ורוחות רעות (ב"ח שם), או כדי להרבות בו שמחה (לבוש שם). אבל אין מסירים את איגוד הלולב עם ההדסים והערבות, רק את הקשרים העליונים (הוספות לשו"ע הרב עמ' תשכו).

קביעותו

בשבת

בזמן שהיו מקדשים את החודשים על פי הראיה ובית המקדש היה קיים, היה יום השביעי של חג חל אף ביום השבת (ראה סוכה מב ב, ושם מג ב).

משחרב המקדש ואין ערבה בהושענא רבה אלא משום זכר למקדש (ראה ערך ערבה (ב)), נחלקו אמוראים: יש אומרים שלא חל בשבת (סוכה מג ב), שהיו מעברים את אחד החדשים הקודמים, שידחה יום זה ולא יצטרכו לבטל נטילת הערבה (רש"י ותוספות שם ד"ה לא איקלע); ויש אומרים שחל בשבת, ואין ערבה דוחה שבת (סוכה שם. וראה ערך הנ"ל).

בירושלמי אמרו שיותר חששו שלא יחול יום ערבה בשבת מאשר שלא יחול ראש השנה בשבת (ירושלמי סוכה ד א, הובא בתוספות שם ובשאר ראשונים. בטעם הדבר ראה ערך ערבה (ב)).

בזמן הזה אינו חל לעולם בשבת

לאחר שבטל קידוש החודש על פי הראיה, וקביעות החדשים תוקנה לפי החשבון, קבעו החשבון כך שהושענא רבה לא יחול לעולם בשבת (תוספות סוכה שם, ור"ן וריטב"א שם; טוש"ע או"ח תכח א). וכתבו ראשונים שלפיכך תיקנו "לא אד"ו ראש" - שראש השנה לא יחול ביום א', ד', ו' (ראה ערך עברונות), לפי שאם יחול ביום א' יהיה הושענא רבה בשבת (ראב"ד קידוש החודש ז ז; תשב"ץ א קלה, בשם רב סעדיה גאון)^[6].

יש שכתבו טעם לתקנה, מפני שהיו בוכים ומתחננים על המים, וזה לא יתכן בשבת, ופעמים שיחול בשבת שתי שנים רצופות וישתכח לגמרי, והעם יהיו מצטערים כל השנה שלא התפללו עבור מים (רוקח רכא, והביאו במחצית השקל תכח).

ימי קביעותו

הושענא רבה, לפי החשבון שהוקבע, לא יחול לעולם בימי ג', ה', ז' (טוש"ע או"ח רכח א). ויחול באותו יום שיהיה חג השבועות שלפניו (ט"ז שם סק"א).

הערות שוליים