הגדרה^[1] - דינים, שנפסקו להיתר, ואין מפרסמים אותם

הלכות שאין מורים כן

יש הלכות, שאף על פי שנפסק הדין בהן להיתר, אמרו עליהן: הלכה ואין מורין כן, כדי שלא יבואו לידי איסור, כגון:

• מותר לשמש בליל שבת לבדוק הכלים לאור נר, ואין חוששים שמא יטה את הנר ויבעיר, והלכה ואין מורים כן (שבת יב ב; רמב"ם שבת ה טז; טוש"ע או"ח רעה יב. וראה ערך מבעיר), שלא יזלזלו להטות הנר (רש"י שם ד"ה ואין. ראה עוד טעם ברמב"ם וטוש"ע שם).

• מותר ביום טוב להשחיז הסכין, אבל הלכה ואין מורים כן (ביצה כח ב; רמב"ם יום טוב ד ט; טוש"ע או"ח תקט ב), שלא יזלזלו לעשות כן גם כשאפשר לעשותו מערב יום טוב (רש"י שם. וראה עוד טעם רמב"ם וטוש"ע שם. וראה ערך מכשירי אוכל נפש).

• הנחת תפילין בלילה אמרו הלכה ואין מורים כן (מנחות לו ב; רמב"ם תפילין ד יא; טוש"ע או"ח ל ב. וראה ערך הנחת תפילין), שמא ישכח ויישן בהם (רש"י שם ד"ה ואין. וראה עוד בבא קמא ל ב, וטור ורמ"א חו"מ תיד ב; עירובין ז א; עבודה זרה לז ב, ועוד).

אין מורים לרבים

אין מורים כן פירשו ראשונים שאין מורים לרבים (רש"י ביצה שם ד"ה הלכה; רמב"ם יום טוב שם ותפילין שם; טוש"ע תקט שם). ויש שאף ליחיד הבא לשאול אין מורים (רש"י בבא קמא שם ד"ה בהלכה). ויש שנראה מדבריהם שאף בבדיקת השמש לאור הנר בשבת, אף ליחיד אין מורים כן (ראה רמב"ם שבת שם, וטוש"ע או"ח שם).

לנהוג כן ברבים

בהלכה שאין מורים כן היו אמוראים נזהרים מלעשותה ברבים, אלא אם כן היו יכולים לתת למעשיהם פירוש של היתר, כרב אשי שהניח תפילין בלילה, ואמר לרואים שאינו עושה אלא לשמרם שלא יאבדו (מנחות שם ורש"י, וראה ביצה שם).

לא נשנה במשנה

יש שהעלימו הדבר ולא שנאוהו אפילו במשנה, כגון:

• מי שהחשיך לו ליל שבת בדרך, ויש עמו מעות (ראה שבת קנג א), אמרו: עוד תקנה אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה, שמותר להוליך פחות-פחות מארבע אמות (ראה ערך מוציא), והעלימו משום שחששו שמא יבוא להעביר ארבע אמות ברשות הרבים (שם ב ורש"י)^[2].

• הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה (ראה ערך נדר) יבטלם בראש השנה, והתנא במשנה לא פירש דין זה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים (נדרים כג ב)^[3].

היתרים שהוסתרו מפני עמי הארץ

יש שהיו אוסרים ברבים במקום שאינם בני תורה, דבר שמותר מצד הדין, כדי שלא יבואו לזלזל בו (ראה שבת קלט א, עירובין מ א, ויבמות מו א).

ויש שלתלמידים היו מורים כהלכה, אבל בשבת כשהיו דורשים לרבים היו דורשים להחמיר, משום עמי הארץ (חולין טו א. וראה שבת נד א).

ויש שהיו אומרים דבר זה אסור לאמרו בפני עם הארץ, כמו שאמרו אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ (יהושע א ח), ודבר זה אסור לאמרו בפני עמי הארץ (מנחות צט ב), שלא יאמר די לי בקריאת שמע, ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה (רש"י שם. וראה ערך תלמוד תורה, ושם שלדעת רבא מצוה לאמרו בפני עם הארץ).

אף בראשונים מצאנו שכתבו בהלכות של היתר שאין מפרסמים הדבר (ראה רש"י תענית יג א ד"ה כשאמרו, וחולין יב א ד"ה פסח; מרדכי בבא מציעא ה שלח, בשם רש"י; רמ"א יו"ד קכד כד, ושם קס טז, ועוד).

אין מורים לבא לימלך

יש שאמרו שהעושה בעצמו ואינו נמלך בבית דין מותר לו לעשות כן, אבל כשבא לשאול אין מורים לו, והוא בבועל ארמית בפרהסיא שבשעת מעשה קנאים פוגעים בו, אבל אין מורים לו כשבא לימלך (סנהדרין פב א ורש"י. וראה ערך בועל ארמית).

אין מורים לכתחילה

ויש שאמוראים אמרו לתלמידיהם הלכה כך וכך, אבל אתם לא תעשו מעשה להורות כן לכתחילה, אלא בדיעבד, או כשאי אפשר בענין אחר (כתובות יד א, ורש"י שם. וראה עירובין יב א, וגיטין עח ב. וראה ערך דיעבד).

היתר תמוה

אין מורים דבר תמוה, שנראה לרבים שמתיר איסור (הגהות מיימוניות תלמוד תורה ה ג), אלא אם כן אומר טעם לדבר, או שמביא ראיות מתוך הספר (ש"ך יו"ד רמב ס"ק יז).

הערות שוליים