|
הלכה (ו) - כללי ההלכה לאחר חתימת התלמוד הבבלי הגדרה[1] - כללי פסיקת ההלכה במחלוקות שנתהוו אחר חתימת התלמוד הבבלי הסבוראיםאחר חתימת התלמוד הבבלי, אף שלא היתה הוראה, היו רבנן סבוראי שהיו מפרשים פירושים וסברות הקרובים להוראה, וכל הדברים שהיו מסופקים ועומדים בתלמוד פירשוהו הם (אגרת רב שרירא גאון (מצגר), רבנו סבוראי), ופסקים שלהם נכנסו בתלמוד (תוספות קדושין נב א ד"ה ביע"ל). הגאוניםהלכות הפסוקות מן הגאונים שהיו אחר חתימת התלמוד, נחלקו בהן ראשונים:
הרי"ףאף בזמן שאחר הגאונים היו פוסקי הלכות, והרי"ף - רבי יצחק אלפסי - מגדולי ועמודי ההוראה הוא, ומימות רב האי לא נמצא כמוהו בחכמה (ספר הקבלה לראב"ד), ולא נמצא בכל דברי הרי"ף שפירש דברי מי שאין הלכה כמותו אלא מדלגם, ומאריך לפרש דברי מי אשר ישרו בעיניו (שו"ת הרא"ש פד ג). וכשמדלג דינים הנמצאים בתלמוד, זו ראיה שלא כהלכה הם (מרדכי עירובין תעח, בשם מהר"ם)[2]. וכתבו הפוסקים שנהגו לפסוק כרי"ף, גם כשחלוק על שאר פוסקים במקום שאין בעלי התוספות חולקים עליו (ראה להלן. מרדכי כתובות קע, ותרומת הדשן קמח וקע ושלה, בשם מהר"ם; מהרי"ק יח ונב), וכשבעלי התוספות חולקים על הרי"ף, נחלקו הדעות:
תשובות הנמצאות בשם הרי"ף, נחלקו בהן הדעות:
רש"ירש"י, תורה נתבקשה ונתחדשה ונדרשה מפיו, ותורת אמת היתה בפיהו, והעמיד לעולם רגל שלישית (ראב"ן קז), וראש לכל החיבורים הם פירושי רש"י (שם הגדולים ש). אבל בפסיקת הלכה על פיו נחלקו הדעות:
הרמב"םהרמב"ם, קיבלו עליהם בכמה ארצות וקהילות לפסוק הלכה כמותו בכל מה שכתוב בספריו, בין בהיתר ובין באיסור, בין בדיני ממונות ובין בעניני קדושין כתובה וגיטין (שו"ת הר"ן סב; שו"ת הרא"ש לב יא; שו"ת הריב"ש נה), ואף אם יקשה על דברי הרמב"ם מתוך שיטת התלמוד, ראוי לנו לתלות החסרון במיעוט השגתנו, וחייבים אנו לקבל דבריו מבלי שנהרהר אחריו (מהרלב"ח יב, שהוא קבלה מפורשת אצלנו); ויש חולקים ואומרים שהמורה מתוך הרמב"ם ואינו יודע מהיכן הוציא דבריו מהתלמוד טועה להתיר את האסור ולאסור את המותר, וכל הקורא בו סבור שמבין בו ואינו כן, אם אינו בקי בתלמוד (שו"ת הרא"ש לא ט; שו"ת הריב"ש מד). אכן כשבעלי התוספות חולקים על הרמב"ם, כתבו אחרונים שההלכה כבעלי התוספות, שרבנו תם ור"י גדולים מהרמב"ם בחכמה ובמנין (ים של שלמה, הקדמה לבבא קמא, בשם תשובת הרא"ש). הראב"דהראב"ד בעל ההשגות על הרמב"ם, כתבו ראשונים שהיה רב מובהק, ולו שומעים להלכה אפילו להקל (שו"ת הרשב"א ז שנז), וכשחולק על הרמב"ם, נחלקו הדעות אם פוסקים כמותו (כנסת הגדולה או"ח קס, הגהות בית יוסף א); או כרמב"ם (מהר"ם אלשקר צד). התוספותבעלי התוספות, כתבו ראשונים שהלכה כמותם נגד הרי"ף (ראה לעיל), ונגד הרמב"ם (ראה לעיל), וכתבו אחרונים שדרך הראשונים להוציא מדברי התוספות, מדיוקיהם ומקושיותיהם ותירוציהם הלכה למעשה (חיים שאל א ס ומחזיק ברכה או"ח קכה ויו"ד נה ז)[3]; ומכל מקום יש שכתב שאין דרכם לפסוק הלכה וללמד דינים אלא לפרש הסוגיא בדרך של שקלא וטריא (שיטה מקובצת כתובות ד א, שכך קיבל מרבותיו, ועט א). הראשונים שאחרי התוספותהראשונים שאחרי בעלי התוספות, כמו הרמב"ן והרמ"ה ורבנו יונה והרשב"א והר"ן והרא"ש ועוד רבים, היו אף הם מגדולי ההוראה שסמכו עליהם להלכה (הקדמת הרמ"א לדרכי משה; הקדמת מהרש"ל לים של שלמה בבא קמא), ומהם שבכמה קהלות קיבלו עליהם לנהוג בכל דבר כמותם (ראה שו"ת יכין ובועז ב כג). השלחן ערוך והרמ"אבדורות האחרונים קיימו וקיבלו עליהם לשמור ולעשות ככל מה שכתוב בשלחן ערוך והגהות הרמ"א (קיצור תקפו כהן כה), ומחלוקת עיקרית להלכה יש בין מחבר השלחן ערוך לרמ"א:
מנהג הספרדיםבקהילות הספרדים - והאיטלקים - נהגו לפסוק כשלחן ערוך (ברכי יוסף חו"מ כה ו וכז)[4], אלא שלהחמיר יש שנהגו באיזו חומרות כרמ"א (שם הגדולים ספרים ט יב, וברכי יוסף שם ו; ברכי נפשי ב צד), מפני שלא קבלו עליהם הוראותיו בתורת ודאי, לשלול כל דעה אחרת (חקרי לב יו"ד קכז; נדיב לב חו"מ סג), ולכן במקום ספק-ספיקא (ראה ערכו) פוסקים נגד השלחן ערוך (בן אברהם לב ומ; אוזן אהרן ס יד). ולא קבלו עליהם הוראותיו אלא כשבא להכריע כדעת מי מהראשונים, אבל כשפוסק כנגד כל הראשונים, לא קיבלו עליהם הוראותיו (ימי יוסף בתרא יו"ד ח). ואפילו כשמפרש דברי אחד הראשונים ופוסק כמותו, אם פירושו דחוק, לא קיבלו עליהם לפסוק כמותו (דרכי נעם חו"מ כז), ואפילו אם פוסק כדעה מסוימת, מפני שלדעתו הרבה ראשונים סוברים כמותה, וכשנדקדק נמצא שאין הפירשו בדבריהם כדבריו, ורק אחד מהראשונים סובר כדעה זו, אין הולכים בזה אחר השלחן ערוך (חקי חיים מא). וכן כשכל האחרונים חלוקים על השלחן ערוך, אין פוסקים כמותו (ישיב משה א לד; שואל ונשאל ז יו"ד קג), אך אם רוב האחרונים חלוקים עליו, ולא כולם, פוסקים כמותו (שמחת כהן ה או"ח תנ ו, ויו"ד א, ואה"ע א י; ישיב משה א ר)[5]. וכן נהגו הספרדים ללכת אחר דברי האר"י גם כשחלוק על השלחן ערוך (כף החיים כה ס"ק כה; ביכורי יעקב (זריהן) יו"ד יט; ארץ חיים (סתהון) או"ח מו ח, ויו"ד שכב ג)[6]. כשהרמ"א כתב דין שאינו נזכר בשלחן ערוךבמקום שהשלחן ערוך לא גילה דעתו, ונמצא דין זה רק בדברי הרמ"א, נוהגים בזה הספרדים כרמ"א (אורח משפט או"ח יח; ישיב שם; שואל ונשאל שם). כשהשלחן ערוך סותר דבריו בבית יוסףכשהשלחן ערוך סותר דבריו בבית יוסף, נחלקו אחרונים כמי עיקר:
שתי דעות בשלחן ערוךכשיש שתי דעות בשלחן ערוך, לעיתים מבאר השלחן ערוך שההלכה כאחת מהן, וכשלא ביאר, כתבו האחרונים כללים שונים לדעת מה העיקר לדעתו (ראה שדי חמד, כללי הפוסקים יג ח-כד). מנהג האשכנזיםוהאשכנזים קיבלו עליהם פסקי הרמ"א, במקום שחולק על השלחן ערוך (שם הגדולים מחברים מ צח; כנסת יחזקאל סג) בתורת ודאי, ואין שום ספק ספיקא נגד דעתו, ואין מצרפים שום דעה אחרת, ואפילו דעת השלחן ערוך נגד דעתו (פרי מגדים, פתיחה ליו"ד ו), אכן כשרוב האחרונים חלוקים על הרמ"א, לא קיבלו עליהם דעתו, וההלכה כאחרונים (משנה ברורה קסז ס"ק מג, ושם תכב סק"י ועוד)[8]. שתי דעות ברמ"אכשהרמ"א מביא שתי דעות ואינו מכריע ביניהם, כתבו הפוסקים שהעיקר כדעה הראשונה (צמח צדק חו"מ מג). הוראת הוראה על פי השלחן ערוךיש מערערים על המורים הלכה מתוך השלחן ערוך, אם אינם יודעים הטעם שבדבר, ולא ידקדקו בכל הענין מתוך התלמוד, וכתבו שהם בכלל מבלי עולם ויש לגעור בהם (מהרש"א סוטה כב א, חידושי אגדות ד"ה ירא), וכתבו האחרונים שעכשיו שנתחברו חיבורים על השלחן ערוך, כהטורי זהב, שפתי כהן, מגן אברהם ושאר אחרונים, וכל דין מבואר טעמו במקומו, מותר להורות משם (ראה ערך הוראה. פתחי תשובה יו"ד רמב סק"ח). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
