בשר מן החי

הגדרה^[1] - איסור אכילת בשר שנפרש מבעל חי בעודנו חי

האיסור ומקורו

בשר מן החי אסור באכילה, ונחלקו אמוראים במקורו:

• רבי יוחנן אומר: וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ (שמות כב ל), זהו בשר מן החי, ש"בשדה" משמעו שפירש ממקומו (חולין קב ב, ורש"י ותוספות שם ד"ה ובשר), או שכיון שנעשית הבהמה בשר בשדה הרי היא טרפה, שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה ולא מתה (רמב"ם מאכלות אסורות ד י)^[2].

• ריש לקיש אומר: וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר (דברים יב כג), זה בשר מן החי ואבר מן החי, שאבר חי נקרא נפש, ומשמעות הכתוב לא תאכל הנפש ולא תאכל הבשר כל זמן שזה עם זה (חולין שם, ורש"י ד"ה וריש. וראה ערך אבר מן החי).

הלכה כרבי יוחנן (רמב"ם מאכלות אסורות ד י; טוש"ע יו"ד סב ב), והאוכל ממנו כזית לוקה משום אוכל טרפה (רמב"ם שם^[3]).

בשר מן החי ואבר מן החי, לרבי יוחנן שני לאוין הם, ולריש לקיש לאו אחד הוא (חולין שם).

בשר מן החי ובשר מן הטריפה, לריש לקיש שני לאוין הם (חולין שם), ולרבי יוחנן תלוי בדעות החולקים אם לאו של טריפה נלמד מכאן או מכתוב אחר (ראה מראה הפנים לירושלמי שם, וראה ערך טרפה. וראה אור שמח שם).

בהנאה

בשר מן החי מותר בהנאה (ראה ערך אבר מן החי, שבין אבר מן החי ובין טרפה מותרים בהנאה).

מיני הבעל חי

בהמה חיה ועוף

איסור בשר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף, שהרי בין איסור טרפה ובין איסור אבר מן החי נוהגים בהם (ראה רבי עקיבא איגר יו"ד כז; שו"ת חתם סופר יו"ד ע). אך לדעת רבי מאיר שאבר מן החי אינו נוהג בחיה ועוף (ראה חולין קב א, וראה ערך אבר מן החי: מיני הבעלי חיים), אף בשר מן החי לדעת ריש לקיש אינו נוהג בהם (ראה רבי עקיבא איגר, ושו"ת חתם סופר שם).

בטמאים

ואינו נוהג במינים טמאים (רמב"ם מאכלות אסורות ד ב וי), שהרי אבר מן החי - לדעת חכמים והלכה כמותם - אינו נוהג בטמאים (ראה ערך אבר מן החי), ואפילו להלכה שבשר מן החי נלמד מטרפה (ראה ערך אין איסור חל על איסור: איסור מוסיף, וראה ערך טרפה, אם נוהג טרפה בטמאים), מכל מקום אין בשר מן החי עדיף מאבר מן החי שאינו נוהג בהם (שער המלך איסורי ביאה יז ח).

לרבי יהודה הסובר שאבר מן החי נוהג בטמאים (ראה ערך אבר מן החי), אף בשר מן החי נוהג בהם (תוספות מעילה טז א ד"ה ורבי יהודה).

באדם

איסור בשר מן החי אם נוהג בבשר אדם, נחלקו ראשונים: יש אומרים שאינו נוהג (שו"ת הרשב"א א שסד; אור שמח מאכלות אסורות ב ג); ויש סוברים שיש בו איסור בשר מן החי (ריטב"א כתובות ס א ד"ה ולענין; שו"ת הרשב"ש תקיח).

הבשר

בשר שאינו אבר

איסור בשר מן החי נוהג בכל בשר שפירש מן החי, אף שאינו אבר, שאבר מן החי ובשר מן החי שני איסורים הם (רש"י חולין קב א ד"ה במשהו). ואינו חייב אלא על אכילת כזית מן הבשר בלבד, ואין הגידים והעצמות מצטרפים (ב"ח יו"ד סב ב).

חלק מאבר שיש בו עצם

אם פירש בשר מאבר, איסורו משום בשר מן החי (רמב"ם מאכלות אסורות ה ב; ראה ש"ך שם סק"ד). וכן אפילו אם לאחר שפרש אבר מן החי שיש בו גידים ועצמות הפריד את הבשר שבו, מאחר שאין האבר כברייתו (רמב"ם שם ג). וכן אם חלק אבר זה ואכלו מעט מעט^[4] (רמב"ם שם ד), שמשום אבר מן החי אין חייבים אלא באכילה רגילה (קרית ספר שם).

חלק מאבר שאין בו עצם

פירש מקצת בשר מאבר שאין בו עצם, כגון מהלשון - יש אומרים שחייבים עליו משום בשר מן החי (ראב"ד מאכלות אסורות ה ב); ויש אומרים שבאבר שאין בו עצם אף כשפרש מקצתו איסורו משום אבר מן החי (רמב"ם שם).

חֵלֶב

חֵלֶב מן החי נחלקו בו אם מלבד איסור חֵלֶב יש בו גם משום בשר מן החי (רשב"א חולין צח א ד"ה אמר אביי, בשם הראב"ד, וראה ראב"ד שם), או משום אבר מן החי (רמב"ם שם. וראה ערך אבר מן החי וערך בשר).

בתוך הבהמה

בשר שנחתך בתוך הבהמה ונשאר בתוכה, אסור משום בשר מן החי (ש"ך יו"ד סב סק"ה, על פי חולין סח א. וראה ערך אבר מן החי: אימתי חל האיסור). אבל חתך בשר מהעובר שבמעיה ולא הוציא, ואחר כך שחט הבהמה - מותר (ראה ערך בן פקועה: אכילתו).

ציפור שלימה

באיסור אבר מן החי נחלקו תנאים אם בהמה בחייה לאברים עומדת, כלומר, אם יש על האברים קודם שפרשו מן החי שם האיסור של אבר מן החי, או לא, וכגון אם לקח צפור טהורה חיה ואכלה כולה (ראה ערך אבר מן החי: אימתי חל האיסור). ונחלקו ראשונים כאשר יש בצפור כזית בשר מלבד הגידים והעצמות:

• יש סוברים שאפילו לאומרים שאין איסור אבר מן החי, מכל מקום שם בשר יש עליו, וחייב משום בשר מן החי (רש"י חולין קב ב ד"ה רבי פוטר)^[5].

• יש סוברים שלאומרים שאין חייבים משום אבר מן החי, אין חייבים גם משום בשר מן החי (דעה א' בתוספות חולין שם ד"ה שאין).

• ויש סוברים שאפילו האומרים בהמה בחייה לאברים עומדת מודים שאינה עומדת לחתיכת בשר, ואינו עובר על בשר מן החי (ר"י בתוספות שם).

מהאחרונים יש שתלו הדבר במחלוקת אמוראים: שלרבי יוחנן שבשר מן החי נלמד מהכתוב של טריפה, כשם שטריפה חל מחיים (ראה ערך טרפה), כך בשר מן החי, ולריש לקיש שנלמד מהכתוב של אבר מן החי, כשם שאבר מן החי קודם שנפרש אין עליו האיסור אם אינה עומדת לאברים, כך בשר מן החי (לב אריה חולין שם).

ממפרכסת

נשחטה הבהמה ועדיין היא מפרכסת, בשר הפורש ממנה אינו אסור משום בשר מן החי, שהשחיטה התירתה, ואם היתה השחיטה פסולה, אסור משום בשר מן החי, שהמפרכסת היא כחיה לכל דבריה, כשאין שחיטה כשרה מתירתה (מנחת חינוך תנב. וראה ערך מפרכסת).

בשר המדולדל

נשחטה הבהמה

בשר המדולדל, היינו שלא פרש לגמרי מהחי אלא מחובר במקצת (ראה רש"י חולין עג א ד"ה ואת האבר, ושם קכז א ד"ה המדולדל), ולא פרש עד לאחר שחיטה:

• יש סוברים שהשחיטה מתירתו, אלא שאסור מדרבנן, ונקרא איסור זה "מצות פרוש", היינו לפרוש מאכילתו (חולין עד א, ורש"י ותוספות; בית יוסף יו"ד נה, בשם ספר התרומה וסמ"ג וסמ"ק; טוש"ע שם סב ג).

• ויש מן הראשונים סוברים שאסור מן התורה, אלא שאין לוקים עליו (רמב"ם מאכלות אסורות ה ו, ומגיד משנה שם. וראה מנחת חינוך תנב). ויש שכתב שכיון שמפסוק זה למדים בעיקר איסור טרפה, כל מה שמרבים ללמוד ממנו דומה ללאו שבכללות (ראה ערכו), שאין לוקים עליו (פרי חדש יו"ד סב סק"ז).

מתה הבהמה

אבל אם מתה הבהמה, רואים את הבשר כאילו נפל מחיים, וחייבים עליו משום בשר מן החי (חולין עד א ורש"י, ראה שם שנלמד מדרשה; רמב"ם מאכלות אסורות ה ו; טור יו"ד סב; ש"ך שם סק"ח. וראה ערך אבר מן החי).

כשחוזר לחיות

אם הבשר המדולדל יכול לחזור ולחיות - הרי הוא כמחובר ומותר לאחר שחיטה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואם מתה הבהמה אינו בשר מן החי אלא נבלה (מגיד משנה שם, באבר מן החי).

על בשר מן החי ובשר המדולדל שטהורים, בין בבהמה ובין באדם, ראה ערך מת וערך נבלה.

בבן נח

האיסור ומקורו

בשר מן החי אסור לבני נח (חולין קכא ב, וראה שם קכט ב; רמב"ם מלכים ט י), ואפילו לרבי יוחנן (ראה לעיל: האיסור ומקורו) שבשר מן החי נלמד מהכתוב של טרפה, וטרפה מותרת לבני נח, מכל מקום לבני נח יש כתוב מיוחד לאזהרת בשר מן החי, שנאמר: אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ (בראשית ט ד), היינו לא תאכלו הבשר בעוד נפשו עמו (רשב"א חולין קכט ב ד"ה אלא, בשם הרמב"ן; לחם משנה שם)^[6].

בטמאים

בני נח חייבים על בשר מן החי גם בבהמות וחיות טמאות (רמב"ם מלכים ט יג), שהרי בשרם מותר להם, וכל שמותר כשנפרש מן הנפש הרי הוא אסור בעודו עם הנפש (ראה ערך אבר מן החי: איסורו לבני נח).

בעוף ובשרצים

בשר מן החי של עוף - יש אומרים שאין בן נח נהרג עליו (ראה ערך בן נח: עונשם. רמב"ם שם יא, לגירסתנו), אבל איסור מן התורה יש עליו (כסף משנה ורדב"ז שם); ויש אומרים שבן נח נענש עליו (ראב"ד שם).

על בשר מן החי בשרצים (ראה ערכו) אין בן נח מוזהר (ראה סנהדרין נט ב ורש"י שם, באבר מן החי, וראה ראב"ד שם).

מפרכסת

בשר הפורש ממפרכסת טמאה ששחטה ישראל, או טהורה ששחטה גוי, נחלקו תנאים ואמוראים:

• יש סוברים שבן נח מוזהר עליו (חולין קכא ב), שמפרכסת היא כחיה, ואין כאן שחיטה המתרת (ראה ערך מפרכסת).

• ויש סוברים שאין בן נח מוזהר עליו, שאחר שנשחטה יצאה מכלל חיה (חולין שם, באבר מן החי. וראה רש"י ד"ה אינה לאברים).

הלכה כדעה ראשונה (רמב"ם מלכים ט יב, וראה כסף משנה שם. וראה תורת הבית ב ג).

אף בבשר הפורש ממפרכסת טהורה ששחטה ישראל נחלקו:

• יש סוברים שבן נח מוזהר עליו משום בשר מן החי, שכיון שאין לבני נח דין שחיטה, כל זמן שמפרכסת חיה היא (ראה חולין לג א באבר מן החי, וראה רמב"ם מלכים שם, וכסף משנה ולחם משנה שם יג).

• ויש סוברים שכיון שהותרה לישראל על ידי שחיטה הותרה אף לבני נח, שאין לך דבר שמותר לישראל ואסור לבני נח (חולין שם; תורת הבית שם; טור יו"ד כז. וראה ערך בן נח, וערך מי איכא מידי וכו').

בשר מדולדל

בשר המדולדל, שפרש לאחר שחיטה:

• לסוברים שאסור לישראל מן התורה אלא שאין לוקים עליו (ראה לעיל: בשר המדולדל), בן נח מוזהר עליו (פרי חדש יו"ד סב סק"ז).

• לסוברים שאף לישראל אינו אסור אלא מדרבנן (ראה לעיל שם), מותר לבני נח, ומותר לישראל להושיטו להם, ואין בו משום לפני עור (ראה ערכו) לא תתן מכשול (רשב"א חולין נז א ד"ה ה"ג).

• ויש סוברים שאפילו אם אסור מדרבנן - אסור להושיטו לבן נח, שחכמים נתנו עליו דין אבר מן החי ובשר מן החי מדרבנן (ספר התרומה כג; סמ"ק רא; ים של שלמה חולין ד יז).

שיעורו

בן נח חייב על בשר מן החי בכל שהוא, שלא ניתנו שיעורים לבני נח (רמב"ם מלכים ט י. וראה ערך בן נח); ויש חולקים וסוברים, שאינו חייב אלא על כזית (תוספות חולין לג א ד"ה אחד באבר מן החי, וראה פרי מגדים יו"ד סב משבצות זהב סק"א לדעתם. וראה ערך חצי שעור).

הערות שוליים