|
בת בתהגדרה[1] - נקבה ביחס לאביה ולאמה, ובתו לענין איסור ערוה היחסהיחס לאביהישראל הבא על הישראלית והוליד ממנה ולד נקבה, אותו ולד היא בתו של מולידה, ואפילו אם בא על הישראלית לא בדרך נישואין, אלא שאנס אותה, שנאמר: עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה (ויקרא יח י), ובבתו מאנוסתו הכתוב מדבר (יבמות כב ב). נולדה באיסוראפילו אם היתה האשה שילדתה אסורה לאביה באיסור כרת ומיתת בית דין, באופן שהבת היא ממזרת (ראה ערך ממזר), בתו היא לכל דבר (ראה יבמות כב א. וראה ערך אב (א)), שנאמר: עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ (ויקרא שם ט) - בין שאומרים לו לאביך קיים את אמה, בין שאומרים לו לאביך הוצא, ואמרה תורה אחותך היא (יבמות כג א). נולדה לו בת מהנכרית, אינה נחשבת בתו; וכן בת שנולדה לו משפחה כנענית, אפילו אם היתה מותרת לאביו כגון שהיה עבד עברי, אינה נחשבת בתו (יבמות כב ב). יחס משפחהביחס המשפחה הבת הולכת אחר האב ולא אחר האם, למשל אם האב כהן והאם ישראלית - הבת כהנת; אלא אם כן היה אחד מההורים פסול, שאז היא הולכת אחר הפסול שבשניהם, והיא פסולה כמוהו (ראה ערך אב (א)). במצות ודיניםכיבוד הוריםכל מצוות המוטלות על הבן לעשות לאביו, מוטלות אף על הבת, והן מצות כבוד אב ואם, ומורא אב ואם (קדושין ל ב, ורש"י ד"ה המוטלות), שנאמר: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ (ויקרא יט ג), כשהוא אומר תיראו, הרי כאן שנים, אם כן מה תלמוד לומר: איש, איש סיפק בידו לעשות, דהיינו שאין מוחה בידו (רש"י ד"ה סיפק), ואשה אין סיפק בידה לעשות, מפני שרשות בעלה עליה (קדושין שם; רמב"ם ממרים ו ו; טוש"ע יו"ד רמ יז). ולכן האשה פטורה ממצות כיבוד אב ואם בעודה נשואה (מאירי קדושין שם; בית יוסף ושו"ע יו"ד שם). אבל אם נתגרשה או נתאלמנה שניהם שוים בחיוב (קדושין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם. וראה ערכים: כבוד אב; מורא אב). בת המקללת את אביה ואמה חייבת מיתה, כמו הבן (סנהדרין סו א; מכילתא משפטים ה; רמב"ם ממרים ה א). אין הבת נידונית בדין בן סורר ומורה, שנאמר: כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה (דברים כא יח) - בן ולא בת (ספרי כי תצא ריח; סנהדרין סח ב; רמב"ם ממרים ז יא). יבום ושדה אחוזההבת פוטרת את אמה מן היבום (בבא בתרא קט א; רמב"ם יבום וחליצה א ג; טוש"ע אבן העזר קנו ב). אין הבת כבן בגאולת שדה אחוזה, שאם הקדיש האב את השדה, והבת גאלה אותו מיד הגזבר, אינה חוזרת לאביה ביובל, כדרך שחוזרת כשגאל הבן (ערכין כה ב; רמב"ם ערכין ד כ)[2]. חשיבותה לאביההטוב והמטיבהבת אינה חשובה לאב כמו הבן, לפי שבבן יקרא שמו כשימות על נחלתו, והבת אם תירש מסבת הנחלה למשפחת בעלה (בבא בתרא קמא א, ורשב"ם שם ד"ה לענין). ולפיכך כשילדה אשתו זכר מברך הטוב והמטיב (ראה ערך ברכות הודאה: ברכת הטוב והמטיב)[3], כיון שסתם אנשים תאבים שיהיו להם יורשים (שו"ת הרשב"א ד עז); אבל על בת אינו מברך, אלא כשרואה אותה פעם ראשונה, יש מי שכתב, שמברך שהחיינו (משנה ברורה רכג סק"ב. וראה ערך ברכת שהחינו). הרווחהלענין הרווחה בתו עדיפה לו לאב יותר מבן, כיון שאינה יכולה לחזר אחר מזונותיה כזכר, ולכן מחזר לתת לה מתנות יותר מהבן (בבא בתרא שם, ורשב"ם ד"ה בתו). ללשון אחד בגמרא נחלקו תנאים בדבר: לר' מאיר בנים עדיפים לו להרווחה, כיון שעוסקים בתורה; ולר' יהודה אדם חפץ יותר בהרווחת בתו שלא תתבזה (בבא בתרא שם, ורשב"ם ד"ה הא). מקום גידולהאצל האםהבת נמצאת אצל אמה (כתובות קב ב; רמב"ם אישות כא יז; טוש"ע אה"ע פב ז), שאחר מיתת אביה, אף על פי שהיא ניזונת מן האחים (ראה ערכים: מזונות; תנאי כתובה), תגדל אצל האם, ואין האחים כופים אותה לדור אצלם (רש"י כתובות שם ד"ה זאת); ואין הבדל בין אם היא קטנה או גדולה (כתובות שם קג א; רמב"ם וטוש"ע שם). ואפילו אם נישאת האם לאחר, בתה אצלה (רמב"ם שם יח; טוש"ע שם). וכתבו ראשונים שהטעם הוא כדי שהאם תרגיל את הבת ותלמדה דרך נשים, ולא תרגיל הבת עצמה בפריצות (תשובות המיוחסות לרמב"ן לח). גרושהיש מן הראשונים שסוברים שדוקא כשהאם היא אלמנה בתה אצלה, אבל בגרושה מניחים אותה אצל אביה (רא"ש כתובות יב ד, בשם יש אומרים; טור אה"ע פב, בשמם). אבל רוב הגאונים והראשונים סוברים שאף בגרושה אמרו שאין מפרישים אותה מאמה (תשובת רב שרירא גאון בשערי צדק מו; תשובות גאונים הרכבי תכז; רא"ש שם, בשם הגאונים; רמב"ם אישות יז-יח; טוש"ע אה"ע פב ז). אצל האבאם לא רצתה האם לגדל אצלה הבת, הרשות בידה, ונותנת אותה לאביה, או לקהל אם אין לה אב, ומטפלים בה (רמב"ם אישות כא יח; טוש"ע אה"ע פב ח). יש שכתבו שאם הבת רוצה להיות אצל אביה אין כופים אותה להיות אצל האם (חלקת מחוקק אה"ע פב סק"י, ובית שמואל שם סק"ט, בשם תשובת מהר"ם פדואה). וכן אם נראה לבית דין שטוב לה יותר לישב עם בית אביה, אין האם יכולה לכוף שתהיה אצלה (רמ"א אה"ע פב ז, בשם מהר"ם פדואה). בת בתורת ערוההאיסורבתו היא אחת העריות האסורות מן התורה, ואם בא עליה עובר בלא תעשה, שנאמר: עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן כִּי עֶרְוָתְךָ הֵנָּה (ויקרא יח י), ואם עליהן הוא חייב, על בתו לא כל שכן שיהא חייב, שהרי אין איסור בת בתו אלא מקרבות בתו (סנהדרין עו א, ורש"י ד"ה גלויי; ירושלמי יבמות יא א. וראה ערך אין עונשין מן הדין). ואיסורה מן התורה ולא מדברי סופרים (רמב"ם איסורי ביאה ב ו; ספר המצות לרמב"ם לא תעשה שלו; חינוך קצה; סמ"ג לאוין ק). פסוק זה מדבר על בתו מאנוסתו (סנהדרין שם), או ממפותתו (קרית ספר איסורי ביאה ב), שאם בא על אשה דרך זנות והוליד ממנה בת, אותה הבת ערוה עליו (רמב"ם שם). ואינה אסורה אלא משום בתו, ולא משום איסור אשה ובתה (יבמות צז א). אבל בתו מנשואתו אסורה כבר ממה שנאמר: עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה (ויקרא יח יז), ומשמע בין שהבת ממנו, בין מאיש אחר (רש"י חגיגה יא ב ד"ה לבתו). נולדה באיסוראף הבת שנולדה לו באיסור, ואפילו מחייבי כריתות ומיתות בית דין, חייב עליה משום בתו; אבל בתו הנולדה לו מן השפחה ומן הנכרית אינה מתייחסת אחריו, ואינו חייב עליה משום בתו (ראה לעיל). העונשהבא על בתו, אפילו מאנוסתו, אם היו מזידים - חייבים כרת (כריתות ג ב), כמו בכל העריות האמורות בפרשה זו, שנאמר: כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם (ויקרא יח כט); ואם היו שוגגים - חייבים חטאת (כריתות שם; רמב"ם שגגות א ד); ואם היו מזידים והתרו בהם - חייבים שרפה (סנהדרין עה א; רמב"ם איסורי ביאה א ה, סנהדרין טו יא). בתו מנשואתוהבא על בתו מנשואתו נחלקו ראשונים:
בבן נחבן נח, ישנה מחלוקת בגמרא אם הוא מותר בבתו (סנהדרין נח ב). הלכה שמותר בבתו (רמב"ם מלכים ט ה, איסורי ביאה יד י; רמב"ן יבמות צח א, ועוד ראשונים). ויש מן הראשונים שפוסקים שאסור בבתו, לפי שהאם והבת הן במדרגה אחת של עריות, והיא נכללת עם האם (מאירי סנהדרין נח א). ולדעת המתירים, הבת אינה דומה לאם, לפי שאין חוששים לקרבות מצד האב בבני נח (רמב"ן שם). בגרכשם שלא גזרו חכמים לאסור לגר כל שאר הבא מצד האב, כך לא אסרו גם את בתו, והיא מותרת לו לאחר שנתגיירה עמו (רמב"ם איסורי ביאה יד יג; מגיד משנה שם, בשם רמב"ן ורשב"א; מאירי וריטב"א יבמות צח ב; טוש"ע יורה דעה רסט ג). ואין לחוש שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שהרי גם בעודו בגיותו היה מותר בבתו (ראה מאירי וריטב"א יבמות שם, ומגיד משנה שם. וראה לעיל: בבן נח). ולדעת הסוברים שבן נח אסור בבתו, אף בגר יש לחוש שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, ואסור בבתו (ראה רש"י סנהדרין נח ב ד"ה ולכלל; מאירי וריטב"א יבמות שם). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
