ג

הגדרה^[1] - האות השלישית מכ"ב אותיות של אל"ף בי"ת

צורתה

צורת אות ג' מהאל"ף בי"ת שבכתב-אשורי (ראה ערכו), בכתיבת ספר תורה, תפילין ומזוזה (ראה ערך אותיות: צורתן) היא: ראש העליון עב, ורגל דקה נמשכת ממנו למטה לצד ימין, ובסופה ירך שמאל עבה רחוקה קצת ממנה ומחוברת אליה על ידי עוקץ דק^[2] כזה: <ראה תמונה>.

גופה של ג' יהיה כמו ז' שהרגל יוצאה מאמצעו של הראש העליון, ולא מקצהו הימני כמו בוי"ו (בית יוסף אורח חיים לו; שו"ע הרב שם ב); ויש אומרים שלפי הקבלה הרגל מתחילה מקצה הימני כמו וי"ו^[3].

ג' היא אחת משבע האותיות - שעטנ"ז ג"ץ - הצריכות תגין בראשיהן^[4].

הברתה

האות ג' היא מהאותיות שהברה כפולה להן, היינו דגושה ורפויה (ספר יצירה ב א, ובמפרשים שם)^[5], אלא שבאות ג' רוב ישראל בימינו אינם מבדילים בין החזק להרפה, וכבר כתבו ראשונים שמרגישים בשינוי מעט, ולא נעשו לשתי אותיות (מגן אבות לרשב"ץ נג)^[6].

בלשונות לעז ישנן אותיות הקרובות במבטא לאות ג', ואין להן אות מיוחדת בעברית, ודנו בפוסקים איך לכתוב אותיות אלו בגיטין, בשמות של אנשים ונשים: יש שהורו לכתוב קו למעלה, כזה: ג' (ראה רשב"ץ שם. וראה שו"ת שאילת דוד אבן העזר כג שכתב כן למעשה בשם ג'עניא); ויש שכותבים בג' וי' אחריה (שו"ת מהרי בן לב א לג, בשם מנהג רומא); ויש שכותבים באותיות אחרות (ראה שו"ת דבר אברהם ב לה לכתוב ב - זש, ובשו"ת גבול יהודה נב ונג לכתוב ב - ז. וראה ערך ז. וראה ערך שמות גיטין).

שונות

ג' של וְהִתְגַּלָּח (ויקרא יג לג), היא ג' רבתי (מסורה גדולה ריש בראשית, ויקרא שם, וריש דברי הימים א; מדרש אותיות בלקט מדרשים לרש"א וורטהיימר; סוף ספר מעשה רוקח על הרמב"ם ח"א). ויש שכתבו שאף הג' של גַּן נָעוּל (שיר השירים ד יב) היא ג' רבתי (מחזור ויטרי עמ' 683).

הג' של וְגוּשׁ עָפָר (איוב ז ה) היא ג' זעירא (מסורה גדולה ריש ויקרא; מדרש אותיות שם; מעשה רוקח שם; מחזור ויטרי שם)^[7].

ג' היא אחת משש אותיות – בג"ד כפ"ת – שיש בה דגש קל בתחילת מילה ואחרי שוא נח.

הערות שוליים