|
גבית מלוה גבית מלוההגדרה[1] - נטילת נכסי הלוה לפרעון חובו סדר הגבייהשיעבוד הנכסיםהמלוה את חברו סתם, כל נכסיו אחראים וערבים לחוב זה (ראה בבא קמא יא ב: מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה, וראה להלן: סידור. וראה ערך שעבוד), לפיכך כשיבוא לגבות, אם מצא אצלו נכסים, בין מטלטלים בין קרקעות, גובה מהם ברצון הלוה, ואם לא נתן לו הלוה מדעתו, בית דין מגבים אותו (רמב"ם מלוה ולוה יח א. וראה להלן על קדימת הגבייה של מעות למטלטלים ומטלטלים לקרקעות). כשהלוה דחוקכשתובע המלוה הלואתו, אף שהוא עשיר והלוה דחוק וטרוד במזונות, אין מרחמים בדין, אלא גובים לו חובו עד פרוטה אחרונה (רמב"ם מלוה ולוה א ד, וראה שם במגיד משנה; טוש"ע חושן משפט צז ה). אינו גובה מנכסיו עד שיתבענו תחילהסדר הגבייה כך הוא: כשהמלוה מוציא שטר חוב מקויים - כעין אישור מבית דין שנבדקו חתימות העדים שבשטר ונמצאו שנכונות הם (ראה ערך קיום שטרות) - אומרים לו ללוה: שלם (רמב"ם מלוה ולוה כב א; טוש"ע חו"מ צח א[2]). אין יורדים לנכסי הלוה עד שיתבענו תחילה, ואם טעה הדיין והוריד המלוה לנכסי לוה קודם שיתבענו, מסלקים אותו (בבא בתרא קעד א; רמב"ם שם; טוש"ע שם ג), לפי שאין גובים מנכסיו אלא משום שהם ערבים לו (ראה ערך שעבוד), והכלל הוא שאין נפרעים מן הערב עד שיתבעו ללוה תחילה (ראה ערך ערב. בבא בתרא שם; בית יוסף שם, וסמ"ע סק"ד. וראה להלן: שלא בפני הלוה, כיצד נוהגים כשאין הלוה כאן להודיעו). כשדוחה התשלוםאמר הלוה: הריני משלם, אך קבעו לי זמן כדי שאלוה מאחר, או אמשכן או אמכור ואביא המעות, נחלקו הראשונים כיצד לנהוג במצב זה:
ואין מחייבים אותו ליתן משכון, שאילו היו לו מטלטלים היו בית דין גובים מהם החוב לגמרי (רמב"ם וטוש"ע שם, וראה תוספת ביאור בסמ"ע ובט"ז שם), וכן אין מחייבים את הלוה להביא ערב עד שיתן (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שכשם שהאמינו תחילה בלא ערב, כך יאמינו גם עתה (סמ"ע שם סק"ג), אלא אם כן נראה לדיין שיש לחוש שמא יבריח או ישמט (טוש"ע שם).
וכתבו אחרונים שבזמן הזה נהגו העולם כדעה האחרונה, שאף אם יש ללוה מטלטלים בביתו, נותנים לו זמן בית דין אם אין לו מעות (נתיבות המשפט שם א; ערוך השלחן שם ב). ויש שכתב שבמקרה זה יכול המלוה לבקש משכון או ערב עד שיתן המעות (ערוך השלחן שם). להוסיף או להמעיט בזמןזמן זה של שלשים יום הוא בסתם, אבל אם נראה לדיין שלא יספיקו לו שלשים יום - יוסיף לו, וכן אם רואה שאינו צריך לו כל כך - יפחות לו (שו"ת הרי"ף רעא; בעל התרומות ג; טור ורמ"א בשו"ע חו"מ ק). קבע הלוה זמן לפרעוןהקובע זמן בתחילת ההלואה לפרעון חובו והגיע הזמן, נחלקו ראשונים: יש אומרים שאין נותנים לו זמן אחר, כיון שכבר ידע הזמן והיה לו לטרוח ולחזר אחר המעות (בעל התרומות ג ח, בשם ר"ח; מרדכי בבא מציעא תטו, בשם רבנו תם; טור חו"מ ק, בשם ר"ח; דעה א בשו"ע שם ב). ויש אומרים שאף לזה נותנים בית דין זמן (בעל התרומות וטור שם, בשם הגאונים והרי"ף בתשובה; דעה ב בשו"ע שם). עבר הזמן שנתנו לועבר הזמן שנתנו לו ולא הביא המעות, בית דין כותבים מיד אדרכתא - שטר שבית דין כותבים לתובע לגבות על פיו את נכסי הנתבע (ראה ערך אגרות בית דין; אדרכתא) - על נכסיו (רמב"ם מלוה ולוה כב א; טור חו"מ ק; שו"ע שם ג), ואין ממתינים לו יותר אפילו כשאומר שיביא מעות לפרוע לו (סמ"ע שם סק"ו), ואם לא ימצאו לו נכסים, אין מנדים אותו (בעל התרומות ג; טוש"ע שם), כי מה היה לו לעשות, שהרי אין לו, והוא לא סירב מלבוא לבית דין (סמ"ע ס"ק ז). אמר מתחילה איני משלםאמר בתחילה כשתבעו: איני משלם, אין קובעים לו זמן, אלא כותבים אדרכתא על נכסיו מיד (רמב"ם מלוה ולוה כב א, וראה כסף משנה שם; טוש"ע ק ג. וראה ערך אגרות בית דין; אדרכתא), ואם לא מצאו לו נכסים, מתרים בו שני וחמישי ושני, ואחר כך מנדים אותו (ראה ערך נידוי), ועומד בנידויו עד שישלם חובו, או עד שיטען שאין לו כלום וישבע על זה, ואם עמד בנידויו שלשים יום, ולא תבע להתיר נדויו, מנדים אותו עוד שלשים יום, ואם עמד בהם - מחרימים אותו (ראה ערך חרם. בעל התרומות ג; טוש"ע חו"מ ק). טען הלוה שהשטר מזויףטען הלוה: שטר מקויים זה מזויף הוא (ראה ערך קיום שטרות), ואביא עדים לבטלו, אם נראה לדיינים שיש ממש בדבריו - קובעים לו זמן להביא עדיו; ואם נראה להם שאינו בא אלא בעלילות דברים ובטענות של דופי - אומרים לו שלם, ואחר כך אם יביא ראיה יחזיר לו המלוה, ואם היה המלוה אדם תקיף, ושמא לא יוכל להוציאו מידו, מניחים הכסף בידי שליש (רמב"ם מלוה ולוה כב ב, ראה מגיד משנה שם; טוש"ע חו"מ צח ד. וראה ערך אלם). המתנת תשעים יוםטוען הלוה שיש לו עדים שהשטר מזויף, וקבעו לו בית דין זמן להביא עדיו, הזמן שנותנים לו בסתם הוא שלשים יום (רא"ש בבא קמא י ה; טור ורמ"א בשו"ע חו"מ צח ד), או כפי ראות עיני הבית דין (סמ"ע שם); הגיע הזמן שקבעו ולא בא, ממתינים לו שני וחמישי ושני ומתרים בו בכל יום מאותם הימים, ואם לא בא - כותבים עליו כתב נידוי (ראה ערך שמתא), וממתינים לו תשעים יום[3] (טוש"ע שם ה. וראה על פרטי סדר זה בערך אגרות בית דין; אדרכתא). החזיק המלוה ללא הוראת בית דיןאין אדם יכול לזכות בקרקע חברו ללא הוראת בית דין (תוספות כתובות צח א ד"ה דאמרי)[4]. ואף אם היתה הקרקע ממושכנת ביד המלוה (ראה ערך משכנתא), או שעשה הלוה על הקרקע אפותיקי - שייחד לו שדה זו שיגבה בה חובו (ראה ערך אפותיקי) - כיון שיכול לשלם לו הלוה מעות ולסלקו, חזקת המלוה בקרקע אינה כלום (טוש"ע שם. וראה בעל התרומות מג ב), ואפילו אם עבר זמן הפרעון (בעל התרומות שם, בשם רמב"ן; טור שם, בשמו; דעה א' בשו"ע שם, וראה שם בש"ך סק"ט שכן עיקר); ויש אומרים שאם עבר זמן הפרעון יכול המלוה למכרה בעצמו (דעה א' בבעל התרומות שם; טוש"ע שם, בשם יש אומרים), אחר השומא והכרזה של בית דין (ב"ח שם[5]). גבייה במעותכשיש ללוה מעותכשבא המלוה לגבות חובו, אם יש ללוה מעות צריך ליתן לו מעות, ואינו יכול לדחותו לגבות מקרקעותיו או ממטלטלים שלו, לפי שמעות נתן לו, ומעות צריך לשלם לו (רי"ף בבא בתרא מו ב; רבינו תם בתוספות בבא קמא ט א ד"ה רב הונא, ורא"ש שם א ה; טוש"ע חו"מ קא א), אבל אם אין לו מעות, אין המלוה יכול לומר לו שימכור נכסיו ויתן לו דוקא מעות (רבינו תם שם; טוש"ע שם ב), שכיון שמלוה להוצאה ניתנה, הרי מתחילת ההלואה התייאש המלוה מלגבות דוקא מעות, ועיקר סמיכת דעתו היתה על הקרקעות (סמ"ע שם סק"א); ויש מן הראשונים סובר שאפילו אם יש לו מעות יכול לשלם למלוה כל מה שירצה (ר' חיים כ"ץ בתוספות בבבא בתרא צב ב ד"ה אי). אין משביעים אותואם אין ידוע שיש לו מעות, אין משביעים אותו כשאומר שאין לו, ואפילו כשרואים שיש לו מעות והוא אומר שהם של פלוני או של גוי, אין משביעים אותו (שו"ת מהר"ם מרוטנברוג [דפוס פראג] מז ותתקנט ; מרדכי כתובות רכא בשמו, ובבא מציעא רסו; שו"ע חו"מ קא א), שאין אדם נידון בשני דינים - שישבע ויפרע (שו"ת הרי"ף סה); ועוד שאין נשבעים על טענת ספק חוץ מאלו שאמרו חכמים (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג שם, ומרדכי כתובות שם. וראה ערך שבועה), אבל מחרימים את כל מי שיודע שיש לו מעות (שו"ת הרי"ף סה; רמב"ם מלוה ולוה יא ז; בעל התרומות ד א; טוש"ע שם, וראה שם בסמ"ע סק"ב ובשו"ע שם ז). כשהלוה אמידכשהלוה אמיד אבל טוען שאין לו אפשרות לפרוע החוב, אין שומעים לו, וכופים אותו ליתן לו מעות (בעל התרומות ד, בשם תשובה לקדמאי; טוש"ע חו"מ קא ז); ויש אומרים שמדין התלמוד הוא שאומרים לו טרח ומכור ופרע לו מעות, אבל מתקנת הגאונים משביעים אותו שאין לו, ואם הוא חשוד בעיני בית דין על השבועה אין משביעים אותו, אלא מעמידים אותו על דינו, וכופים אותו למכור וליתן למלוה המעות (שו"ת הרשב"א א אלף כו, והובא בבית יוסף שם. וראה גידולי תרומה שם שהשיג שלא מצאו על זה תקנת גאונים כלל, והשאיר דברי הרשב"א בצריך עיון). כשהממון בידי גויאם נודע שהממון הוא שלו, אך טוען שזה נמצא בידי גוי, ואינו יכול ליתנו למלוה כיון שהגוי מעכב, כופים אותו למכור קרקע וליתן לו מעות (כתובות פו א, וראה שם בתוספות ד"ה ההוא; טוש"ע חו"מ קא ח. וראה רמב"ם מלוה ולוה יא ז, ובגידולי תרומה שם). וכן אם ידוע שיש לגוי ערעור על נכסי הלוה, וירא המלוה ליטול הקרקע מיראת הגוי, צריך הלוה לטרוח ולמכור הקרקע כדי ליתן לו מעות (בעל התרומות ד; טוש"ע שם). כשנמצא שקרןאמר שאין לו מעות ונמצא שקרן, שוב אינו נאמן בחוב זה כשאומר שאין לו, אלא צריך לטרוח למכור וליתן לו מעות (מרדכי כתובות רכא, ובבא מציעא רסו, והובא בבית יוסף חו"מ קא; שו"ע שם א), וכן אם נראה לבית דין שמשקר ויש לו מעות ואינו רוצה לשלם, כופים אותו שישלם מעות (טור ורמ"א בשו"ע שם א). במקום הפסדכשיש ללוה הפסד אם יתן למלוה מעות, יכול הוא להגבותו בקרקע (תוספות כתובות צב א ד"ה אי; ר"ן שם נ א ד"ה ההוא; מגיד משנה מלוה ולוה יא י), שכל עיקר חיובו לשלם לו דוקא בכסף אינו אלא מדרבנן, ובמקום הפסד לא עשו תקנה זו (קצות החושן קא סק"ה). ויש חולקים וסוברים שסתם לוה צריך לשלם למלוה מעות, אם יש לו, אף כשיהיה לו הפסד (רא"ש כתובות י ח; מאירי שם צב א, בתירוץ ב. וראה שם עוד בשם יש חולקים. וראה ב"ח חו"מ קא, בדעת הרמב"ם והטור)[6]. כשהמלוה אינו חפץ במעותכשיש ללוה מעות וקרקעות, או מעות ומטלטלים, ורוצה לפרוע במעות, והמלוה רוצה בקרקעות או במטלטלים, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהדין ביד המלוה (בעל התרומות ד ב, בשם יש מן המורים; טור חו"מ קא, בשם יש אומרים), ויש שהסבירו טעמם שכיון שכל עיקר זכותו של המלוה לגבות דוקא ממעות אינה אלא ליפות כחו משום חשש נעילת דלת בפני הלוה, אם נכריח אותו ליטול דוקא מעות, יהיה בזה שוב חשש נעילת דלת (ב"ח שם לדעה זו). וכתבו ראשונים שטעות היא זו, כיון שדינו של המלוה הוא במעות, אם יש שם מעות (בעל התרומות שם; טור שם; שו"ע שם ג), וכפי שאם המלוה רוצה מעות, גובה מהן בעל כרחו של לוה כיון שהן בידו, כך אם ירצה הלוה ליתן לו מעות, צריך המלוה לקבלן; ועוד שאפילו בשני מיני מטלטלים נותן לו הלוה איזה מהם שירצה (ראה להלן), כל שכן כשנותן לו מעות במקום מטלטלים (סמ"ע שם סק"ו). יש ללוה קרקע בלבדאין לו אלא קרקע, ובא הלוה ליתנה לו, ואמר המלוה איני רוצה אותה, ואמתין עד שיהיו לך מעות, הדין עמו, שכל זמן שאינו תובע חובו, אינו חייב ליטול ממנו דבר שאינו רוצה בו, שהרי אומר לו: אילו היו מעות בידי לא הייתי קונה עכשיו קרקע כי איני צריך לה, ועכשיו בשביל שמעותי אצלך תכריחני ליקח בהם דבר שאיני צריך לו, אין לך נעילת דלת גדולה מזו (שו"ת הרא"ש פ ט, על פי בבא קמא ז ב; טור חו"מ עד; שו"ע שם ו, ושם קא ד)[7]. כשמעותיו ביד לוה אחרהיו המעות בהלואה ביד אחר, אין מוציאים אותן מידו (בעל התרומות נא; שו"ת הרשב"א א אלף קכב, הובאה בבית יוסף חו"מ פו; רמ"א בשו"ע שם קא ד), שהרי הן כנכסים משועבדים, וכיון שיש ללוה קרקע או מטלטלים, אין גובים ממשועבדים במקום שיש בני חורין[8] (ב"ח שם פו; סמ"ע שם קא סק"ח; באור הגר"א שם ס"ק יד). גבייה במטלטליםמטלטלים הרי הם ככסףאין ללוה מעות, אבל יש לו מטלטלים וקרקעות, והמלוה רוצה לגבות מטלטלים, צריך הלוה ליתנם לו (שו"ת הרי"ף רו; בעל התרומות ד ב; רא"ש בבא קמא א ה; טוש"ע חו"מ קא ב. וראה רמב"ם מלוה ולוה א ד, ומגיד משנה ולחם משנה שם), שהמטלטלים הם ככסף, וקרקעות הם רק שוה כסף, ומי שיש לו כסף אין גובים ממנו קרקע (שו"ת הרי"ף שם, ובעל התרומות שם), ועוד שמהכתוב משמע שגובה ממטלטלים תחילה, שנאמר: לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ וגו' וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה (דברים כד י - יא), הרי שיש לו בית וגובה מן העבוט שמוציא תחילה (קרית ספר מלוה ולוה א). היה המלוה חפץ בקרקע במקום מטלטלים אין הלוה מחוייב בכך, כפי שאם יש לו מעות וקרקע, והלוה רוצה ליתן לו מעות - אין המלוה יכול לומר שרוצה דוקא קרקע (ראה לעיל: גבייה במעות; כשהמלוה אינו חפץ במעות, ושם שיש חולקים ואין הלכה כמותם. בעל התרומות שם; טוש"ע שם ג), שכל המטלטלים קרובים למדרגת כסף יותר מן הקרקע (מאירי בבא קמא ט א), וככסף הם לגבי קרקע (באור הגר"א שם ס"ק יא, וראה שם סק"ח)[9]. לשום המטלטלים בשומאאף שאמרו שכל המטלטלים יכולים להימכר בכל מקום, יש לשום את כל מה שנותן הלוה למלוה בשומא כדי שיוכל המלוה למכרו מיד בביתו, ולא יצטרך לחזר בעיירות ובשווקים כדי למכרו, שאם לא כן נעלת דלת בפני לוים, שכל לוה שאין לו מעות יתן למלוה הפחות שבביתו, ולא יוכל למכרו לאלתר (רא"ש בבא קמא א ה; טוש"ע חו"מ ק"א ט). לפרוע בשטר חוב של אחרהיו ללוה שטרי חובות שאחרים היו חייבים לו, נחלקו ראשונים אם יכול להגבותם למלוה:
יש שכתבו שמחלקותם היא כשיש ללוה מטלטלים אחרים, אבל אם אין לו מטלטלים אחרים לדברי הכל יכול להגבות שטרות (ראה בית יוסף שם, ורמ"א בשו"ע שם, ובש"ך סק"ג בדעתם. וראה גידולי תרומה לבעל התרומות שם); ויש שכתבו שלא נחלקו אלא כשאין לו מטלטלים אחרים, שלדעה ראשונה אף באופן זה אינו יכול להגבותם למלוה, שהמלוה יכול לומר: טרח אתה והוצא מן הלוים שלך, אבל אם יש לו מטלטלים אחרים לדברי הכל אינו יכול להגבותם שטרות (ש"ך שם סק"ג[10]). ויש שפסק להלכה שאם אין ללוה אלא שטרות, והמלוה רוצה שימכרם וישלם לו, צריך הלוה לעשות כן (ש"ך שם). האם יכול לחזור למחולכתבו ראשונים שלאחר שגבה המלוה את השטרות, אין הלוה יכול לחזור ולמחול לבעלי החובות שלו, כדרך שיכול לעשות כן כשמכר שטרותיו (ראה ערך מכירת שטרות), שגבייה עדיפה ממכירה (שו"ת הרשב"א תתקיד, וראה שם תתקכט, ובש"ך חו"מ קא סק"ג לדעתו; רבנו ירוחם מישרים סוף נתיב יד); ויש סוברים שיכול לחזור ולמחול, שגבייה על ידי בית דין היא כמכירה (ראה ש"ך שם בארוכה). מבגדי אשתו ובניואף שגובה המלוה מכל המטלטלים של הלוה, ואפילו מבגד שעליו (ראה להלן: סידור), אינו גובה מבגדי אשתו ובניו, אפילו הם חדשים, שלא לבשום מעולם, ולא מסנדלים חדשים שקנה בשבילם (רמב"ם מלוה ולוה א ה; טוש"ע חו"מ צז כה), לפי שמה שהקנה להם הרי זה כאילו מכרם לאחרים, ומטלטלים שמכרם לאחרים אין בעל חוב גובה מהם (סמ"ע שם ס"ק נט), וכן אינו גובה מבגדים שארגם או קנאם לעצמו, ואחר כך נמלך לייחדם לאשתו ובניו וצבעם בשבילם, אפילו שעדיין לא לבשו אותם, שזכו בהם בשינוי (סמ"ע שם ס"ק ס. וראה ערך שינוי). במה דברים אמורים בבגדי חול, אבל בבגדי שבת ומועד ותכשיטים מצאנו כמה דעות בפוסקים האם המלוה גובה מהם:
אף לדעה זו, מתכשיטים וכיוצא בהם כן גובים (שו"ת הריב"ש קכח[12]; סמ"ע שם ס"ק סב, בדעת הרמ"א בשו"ע שם); ויש סוברים שלדעה זו אף מתכשיטים וכיוצא אין גובים (דרכי משה שם ז, בשם מרדכי כתובות שם, ולפנינו במרדכי לא הוזכר תכשיטים, וראה סמ"ע שם שהרמ"א בשו"ע חזר בו[13]). ולדברי הכל אם הקנה לה בפירוש, אף מתכשיטים אין גובים (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [דפוס פולין] רי, ומרדכי כתובות שם, ודרכי משה שם; סמ"ע ס"ק סג). קנה בגדים לאחר שלוהכל הנ"ל הוא כשקנה להם הבגדים וכדו' קודם שלוה, אבל אם קנאם להם אחר שלוה, אפילו לבשום כבר, והם בגדי חול, גובים לו מהם, ובתנאי שכתב לו הלוה למלוה בשטר "דאקני", היינו שמשעבד לו גם מה שיקנה לאחר ההלואה, ושיעבד לו מטלטלים אגב קרקע (ראה ערך אגב: סוגי ההקנאות, וערך נכסים משועבדים), אבל אם חסר אחד מהתנאים אין גובים מהם (בעל התרומות א א, בשם הרמב"ן; טור חו"מ צז בשמו), ואין זה אלא לפי דין התלמוד, אבל לפי מנהגנו שאין גובים ממטלטלים שמכר או נתן, אפילו כשכתב לו דאקני והקנה לו באגב (ראה שו"ת הרא"ש עט ד, וטוש"ע שם קיג ג. וראה ערך אגב שם וערך נכסים משועבדים) לעולם אין גובים לו מבגדי אשתו כלום (ב"ח שם). מעות ונכסים שהכניסה לואף לסוברים שגובים לבעל חוב מבגדי שבת ויום טוב ותכשיטים של אשתו, אין הדברים אמורים אלא מאלו שקנאם לה הבעל, אבל ממה שהכניסה לו היא, אין גובים לו, ובתנאי שידוע שאלו הם ממה שהכניסה, והוא הדין ממה שפסק הבעל ליתן לה בשעת נישואין (בעל התרומות א א; שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [דפוס פולין] רי, על פי ירושלמי כתובות ו ג; מרדכי כתובות קעב; טוש"ע חו"מ צז כו), ואם לא ידוע אם דברים אלו הם ממה שהכניסה, היא נאמנת בשבועה בבגדים ותכשיטים שדרך האשה להכניס לבעלה (טוש"ע שם). אם הכניסה לו מעות בנדוניא, בעל חוב גובה מהם (בית יוסף שם צט, בשם רשב"א בתשובה; שו"ע שם צז כו), שמעות להוצאה ניתנו ובאו מיד לרשותו (סמ"ע ס"ק סה, וראה שם בבית יוסף בשם רשב"א); ויש אומרים שאם עדיין הנדוניא ברשותה או ברשות אביה, אין בעל חוב גובה מהם (מרדכי כתובות קפו; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש אומרים). ספרים שקנהקנה ספרים לבניו שילמדו בהם, נחלקו בדבר: יש אומרים שאף הם בכלל מה שאמרו שאין לו בכסות אשתו ובניו (ראה לעיל: מבגדי אשתו ובניו. בעל התרומות א, בשם ר"י אלברצלוני; טור חו"מ צז בשמו; שו"ע שם כה), שכיון שקנאם לבניו כבר זכו בהם, ואין בעל חוב גובה מהם (בית יוסף שם; סמ"ע שם ס"ק ס; באור הגר"א שם ס"ק פו). ויש סוברים שגובה מהם, שאינם עדיפים מספרים של הלוה עצמו, שבעל חוב גובה מהם (ראה להלן: סידור; תפילין וספרים. טור שם, וראה פרישה אות מה). גבייה בקרקעותאף ממשועבדיםלא הספיקו המטלטלים של הלוה לגביית החוב - או שאין לו מטלטלים - מגבים למלוה קרקע, אחרי שיחרימו את כל מי שיש לו מטלטלים, או שיודע שיש לו מטלטלים ואינו מביאם לבית דין (רמב"ם מלוה ולוה א ד; טוש"ע חו"מ קא י), וחרם זה מתקנת הגאונים הוא (מגיד משנה שם). וגובים מכל קרקע שיש לו, אף מהמשועבדים לכתובת אשה או לבעל חוב שקדם, ואם יבוא אחר כך הראשון ויוציא - מהמלוה יוציא (רמב"ם שם, ראה מגיד משנה שם, ומבואר בירושלמי כתובות י ו; שו"ת הרשב"א א אלף קיא; טוש"ע קא י, ורמ"א בשו"ע קד א), שכל זמן שלא הגיע זמנו של בעל חוב המוקדם עדיין אין לו כלום בנכסים (שו"ת הרשב"א שם. וראה להלן: קדימה בגבייה). גובה מקרקע בינוניתכשיש ללוה קרקעות משובחות וגרועות, גובה מהבינונית שבקרקעותיו (משנה גיטין מח ב; רמב"ם מלוה ולוה יט א; טוש"ע חו"מ קב א), ונחלקו בטעמו של של דבר:
ונחלקו הראשונים בדעת רבי שמעון:
להלכה, יש פוסקים שמן התורה דינו בזיבורית, ומתקנת חכמים הוא שגובה מבינונית כעולא (רמב"ם מלוה ולוה יט א; שיטה מקובצת בבא קמא שם, בשם הראב"ד; נמוקי יוסף שם ועוד. וראה סמ"ע קב סק"א שפירש כן גם בדעת הטוש"ע); ויש פוסקים שדינו מן התורה בבינונית (רי"ף ורא"ש גיטין שם, ראה שם בפני יהושע, וראה קצות החושן שם). משלם בבינונית שירצההיו ללוה שלש או ארבע שדות בינוניות, אין המלוה יכול לומר תן לי משדה פלונית שהיא חביבה עלי, אלא ברשות הלוה ליתן לו מאיזו שירצה (רא"ש בבא קמא א ב; טוש"ע חו"מ קב ב), שנאמר: וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא וגו' (דברים כד יא), והיינו איזו שירצה להוציא, ועוד שלמדים מנזקין שמשלם המזיק איזו עידית שירצה (ראה ערך נזקין), וכך בעל חוב משלם איזו בינונית שירצה (סמ"ע סק"ג. וראה לעיל: גבייה במטלטלים; אף מהפחות שבכלים), ואף כשאין לו אלא זיבורית אין המלוה יכול לכפותו שיתן לו מהשדה שהוא רוצה (נתיבות המשפט שם סק"א). על גדרה של בינונית - אם היא בינונית ביחס לקרקעות שלו או ביחס לקרקעות העולם - ועל הדינים המסתעפים מגדר זה, ראה ערך עדית בינונית וזבורית. סידורעניינו ודינוכשבא המלוה לגבות את החוב, נחלקו תנאים אם מסדרים לו - מלשון הערכה, ששמים להניח לו צרכי חייו (רש"י בבא מציעא קיג ב ד"ה שמסדרין, ופירוש הרא"ש נדרים סה ב ד"ה שמע), או מלשון סדר, שעושים לו סדר של חיות - (רש"י נדרים שם ד"ה הכי בפירוש ב), ויש גורסים: משרדין, מלשון שריד (רש"י בבא מציעא שם בלשון ב) - לבעל חוב: חכמים סוברים שמסדרים, שלמדים בגזרה שוה מערכין (ראה ערכו), שנאמר בבעל חוב: וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ (ויקרא כה לה), ונאמר בערכין: וְאִם מָךְ הוּא (שם כז ח), מה בערכין מסדרים (ראה ערך ערכין), אף לבעל חוב מסדרים (בבא מציעא קיג ב, ושם קיד א ורש"י); ורבן שמעון בן גמליאל סובר אין מסדרים (שם קיג ב), שנאמר: ואם מך הוא וגו', הוא ולא בעל חוב (גמרא שם קיד א). אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שאין מסדרים (רבינו תם בספר הישר תקח, והובא בתוספות שם קיד א ד"ה מהו[15]); אבל רוב הראשונים פוסקים שמסדרים (רי"ף שם סט ב, ונמוק"י שם בשם הגאונים; רא"ש שם ט מז; רמב"ם מלוה ולוה א ז ושם ב א; טוש"ע חו"מ צז כג). מסדרים אף בגבייה מקרקעותאין הבדל בסידור בין מטלטלים לקרקעות, שאם אין ללוה מטלטלים ובא המלוה לגבות מקרקעותיו, מניחים ללוה כל הדברים האמורים בסידור (ראה לעיל. בעל התרומות א א; טוש"ע חו"מ צז כז), שהרי ערכין נגבים מן הקרקע ומן המטלטלים, ובכולם נאמר דין סידור (בעל התרומות שם. וראה ערך ערכין. וראה באור הגר"א שם ס"ק צו שמבואר כן בגמרא נדרים סה ב). מזון בגדים מיטה וכסותכיצד מסדרים, אומרים ללוה: הבא כל המטלטלים שיש לך ואפילו מחט אחת, ונותנים לו מן הכל מזון לשלשים יום (רמב"ם מלוה לוה א ז; טוש"ע חו"מ צז כג) כבינוניים שבעיר, אף שאכל תחילה כעני או כעשיר (נמוקי יוסף בבא מציעא קיג ב, בשם הרא"ה; בית יוסף שם, ורמ"א בשו"ע שם בשמו[16]), וכסות לי"ב חודש (רמב"ם וטוש"ע שם, וראה רמב"ם ערכין ג טו - יח). היה לבוש בבגדים יקרים, נחלקו תנאים: רבי ישמעאל ורבי עקיבא סוברים שנותנים אותם לו, שכל ישראל ראוים לכך; וחכמים סוברים שמסירים אותם ממנו, ונותנים לו בגדים הראויים לו (בבא מציעא קיג ב). הלכה כחכמים (רמב"ם מלוה ולוה שם; טוש"ע שם). ואין נותנים לו אלא בגדי חול (רב האי גאון בהגהות מימוניות שם), ושמים לו כבינוני שבעיר, אפילו אם היה נוהג ללבוש בגדים מטולאים (נמוקי יוסף ובית יוסף שם, בשם הרא"ה). ונותנים לו מיטה לשבת עליה (בבא מציעא שם; רמב"ם וטוש"ע שם). היה עשיר - נותנים לו מיטה ומצע לישון עליהם (שם) עם כל צרכי המיטה, כגון כר וכסת וסדינים וכיסוי (בעל התרומות א א, בשם הראב"ד; נמוקי יוסף שם, בשמו; טור שם; רמ"א בשו"ע שם, וסמ"ע סק"נ), ואם היו לו כסתות של משי - מוכרים אותן ונותנים לו הראויות לו (נמוקי יוסף שם, והובא בדרכי משה שם ו). היה עני - נותנים לו מטה ומפץ - כעין מחצלת של קנים (בבא מציעא שם, רמב"ם, וטוש"ע שם) - לפי מה שהורגל (רש"י שם), ואם הוא נוהג מנהג עשיר אין נותנים לו אלא כלעני בינוני (מרדכי בבא מציעא תב, והובא בדרכי משה שם), ונותנים לו סנדליו (רמב"ם וטוש"ע שם). כלי אומנותהיה אומן - נותנים לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, כגון אם היה חרש נותנים לו שני מעצדים - כלי שמחליק בו את הנסרים (רמ"א בשו"ע חו"מ צז כג, על פי רש"י), ושתי מגירות - סכין מלא פגימות שחותך מהר (רש"י ערכין כג ב ד"ה מעצדין); היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט, נותנים לו שנים מן המרובה ומה שיש לו מן המועט, ואין מוכרים מדמי המרובה למלאות את המין המועט (רמב"ם מלוה ולוה א ז, על פי משנה ערכין שם בסידור ערכין; טוש"ע שם, וראה סמ"ע שם ס"ק נב). וגובים מכל הכלים שעושים בהם אוכל נפש, ומסדרים לו מהם כמו בשאר כלי אומנות (שיטה מקובצת בבא מציעא שם קיג ב, בשם רשב"א; נמוקי יוסף שם סט ב; רמ"א בשו"ע שם), רבי אליעזר אומר אם היה איכר, נותנים לו צמדו - צמד בקר (רש"י שם ד"ה צמדו); חמר, נותנים לו חמורו; ספן, נותנים לו ספינתו (משנה ערכין שם). וחכמים סוברים שאין נותנים לו כל אלו, שאין אלו כלי אומנות אלא נכסים (גמרא שם כד א). הלכה כחכמים (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואף שאין לו מזונות אלא מאלו, ימכרו עם שאר הנכסים בבית דין, וינתנו לבעל חובו (רמב"ם וטוש"ע שם). תפילין וספריםנחלקו הפוסקים האם נותנים לו תפילין וספרים:
ויש סוברים שאפילו תפיליו לוקחים ממנו לפריעת חובו (הגהות מימוניות שם, בשם רב האי גאון, וראה שם שתמה ממשנה ערכין שם). מקומות של בית הכנסתאף ממקומות של בית הכנסת גובה המלוה חובו (רבנו ירוחם מישרים נתיב ו ב; שו"ע חו"מ צז כג), והוא הדין שמוציאים אותו מביתו (ש"ך שם ס"ק יד). מסדרים ללוה בלבדאין מסדרים אלא לו לבדו, ולא לבניו, אפילו הקטנים שמוטל עליו לפרנסם, ולא לאשתו, אף שהוא חייב במזונותיהם (משנה ערכין כג ב; רמב"ם מלוה ולוה א ז; טוש"ע חו"מ צז כג), שנאמר בערכין: וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ (ויקרא כז ח), ומכאן למדים דין הסדור, שמשמעו שהוא יהיה קיים מערכך, ונאמר: הוא, ולא אשתו ובניו, והוא הדין בסדור בעל חוב שנלמד מערכין (ראה ערכין כד א ורש"י. וראה לעיל: סידור; ענינו ודינו). ואפילו תפסה מנכסי בעלה, מוציאים מידיה ונותנים למלוה, שאין לאשה מזונות מנכסי בעלה עד שיגבה מהם המלוה, ואפילו אם חיוב מזונותיה קדם לחוב זה, שכשם שבערכין מיעט הכתוב מזון אשתו ובניו, אף שהם קודמים לחוב של המעריך, כך בבעל חוב, שסדורו נלמד מערכין (רמב"ם מלוה ולוה א ח, בתפסה; בעל התרומות א א, בשם הרי"ף; טור שם, בשמו; שו"ע שם כד), ועוד ששעבוד המלוה הוא מן התורה (ראה ערך שעבוד), ומזונות האשה מדרבנן, ולפיכך בא שעבוד דאורייתא ומבטל שעבוד דרבנן (בעל התרומות שם, בשם הרי"ף; נמוקי יוסף בבא מציעא ט)[17]. כשלותה בשטראפילו הלך בעלה למדינת הים ולותה בשטר ואכלה, אף שקדמה הלואת מזונותיה בשטר להלואתו של בעל השטר, אין הלואת המזונות נגבית עד שיגבה בעל השטר תחילה (בעל התרומות א א; טוש"ע חו"מ צז כד), שהאשה שלותה בשטר אין למלוה שלה שום שיעבוד על הבעל אלא עליה, לכן הלוואת הבעל מבעל השטר שלו קודמת (בעל התרומות שם; סמ"ע ס"ק נז. וראה באור הגר"א סק"פ). במה דברים אמורים כשהלואת הבעל היתה בשטר, אבל אם לוה בעל פה, והיא לוותה לצורך מזונותיה בעל פה או בשטר, איזה מהם שיבוא לגבות תחילה הוא קודם. באו שניהם כאחד - חולקים (בעל התרומות שם: טוש"ע שם), שכשלוה בעל פה לא סמכה דעת המלוה אפילו על קרקעותיו, שהרי אם מכרם אין המלוה יכול לגבות מהלקוחות (ראה ערך מלוה על פה), לפיכך אין לו בהם דין קדימה לגבי האשה (פרישה וסמ"ע שם. וראה להלן: קדימה בגבייה). יש מהראשונים שסוברים שאם קדמה היא למלוה, נשבעת ונוטלת (בעל התרומות שם, בשם יש מן הראשונים שטעו ואמרו כו'). על בגדים שיש לאשתו ובניו מה שהוא עשה להם, או מה שהכניסה לו בנדוניא, אם בעל חוב גובה מהם, ראה לעיל: גבייה במטלטלים. התנה שלא יסדרו לוהתנה עמו הלוה שלא יסדרו לו בחוב זה, אין אומרים שהרי זה מתנה על מה שכתוב בתורה (ראה ערך תנאי), אלא הרי זה ככל תנאי בדבר שבממון שתנאו קיים; אמר על מנת שלא יהיה בחוב זה דין סידור, אינו מועיל, שזהו מתנה על מה שכתוב בתורה כמו שמתנה על מנת שלא תהא שביעית משמטתו (בעל התרומות א א; טוש"ע חו"מ צז כח. וראה ערך השמטת כספים). אם שיעבד לו סתם כל נכסיו אין בכך תנאי לבטל הסדור, שאנו מפרשים שלא היה בדעתו אלא על נכסים הראוים למלוה על פי התורה, עד שיתנה בפירוש שלא יסדרו לו, ואפילו אמר לו שיגבה מבגדו שעל כתפיו, לא התכוין לומר כן אלא על בגד שוה מאה זוז, שאינו בגד הראוי לו, שימכרוהו ויתנו לו הראוי לו (שם). נשבע לפרוע חובואם הלוה נשבע לפרוע את חובו, אין מסדרים לו, והוא בעצמו חייב למכור כל מה שיש לו, ואפילו חלוק ומכנסים ואבנט כדי לפרוע לבעל חובו, ויתפלש באפר ולא יעבור על שבועתו (בית יוסף חו"מ סוף סימן צז, בשם תשובת חזה התנופה, ושו"ע שם ל. וראה ערך שבועה). כשאין ללוה נכסיםהאם חובשים אותו בבית האסוריםלא היה ללוה שום דבר שאפשר לגבות ממנו, או שנמצאו אצלו דברים שמסדרים לו בלבד (ראה לעיל: סדור), מדין תורה הוא שילך המלוה לדרכו, ואין אוסרים את הלוה (רמב"ם מלוה ולוה ב א; שו"ת הרשב"א א אלף סט; שו"ת הרא"ש סח י; טור חו"מ צז), ואפילו התנה הלוה בשטר שיוכל המלוה לחבשו בבית האסורים אם לא יפרע - אין זה מועיל לאוסרו (רשב"א ורא"ש וטור שם). ודוקא כשאין לו לשלם, אבל אם יש לו ואינו רוצה, חובשים אותו בבית האסורים ומכים אותו עד שתצא נפשו (ראה ערך כפיה), וכופים אותו לשלם (שו"ת הריב"ש תפד; אגודה שבת קנ, והביאו בבית יוסף וב"ח שם צז. וראה רמ"א בשו"ע שם טו). הנוהגים לחבוש את זה שאין לו לשלם על פי תקנת הקהילות אין להם על מה לסמוך, שאסור לתופסו בגופו, ואין כח לקהל לתקן דבר זה לעבור על האיסור (שו"ת ריב"ש שם, והובא בב"ח שם[18]). ואם נשבע להיות חבוש עד שישלם, תופסים אותו בגופו כדי לקיים שבועתו (ריב"ש שם; רמ"א בשו"ע שם). להשכיר עצמו כדי לפרוע חובואין כופים את הלוה להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע חובו, ואפילו התנה שיתפוס המלוה את גופו וישתעבד בו - אינו מועיל (שו"ת הרא"ש סח י, ושם עח ב; שו"ת הריב"ש תפד; טור חו"מ צז וצט, בשם רבינו תם בתשובה; שו"ע שם צז טו), שלא אמרה תורה אלא: וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ וגו' (דברים כד יא. ראה להלן: איסור כניסה לבית הלוה), וכל שכן שלא ישלחו יד בגופו לכופו להשתעבד בו (שו"ת הרא"ש שם, וטור שם צט בשמו). אינו צריך להוכיח או להישבעאין אומרים ללוה שטוען שאין לו מה לפרוע: הבא ראיה שאתה עני ואין משביעים אותו, כדרך שדנים הגוים, שנאמר: לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה (שמות כב כד. וראה ערך בעל חוב: איסור נגישה), אלא אומרים למלוה: אם אתה יודע שיש לו נכסים, לך ותפוס אותם, ומחרימים את מי שיש לו נכסים ולא יתנם לבעל חובו (רמב"ם מלוה ולוה ב א וב; טור חו"מ צט), וחרם זה יש שכתב שהוא מדין תורה, מפני שאין למלוה ממה לגבות ומפסיד חובו (לחם משנה שם). תקנת הגאוניםאם לא הוחזק שהוא רמאי - אין לבית דין לתור לדרוש אחריו ולא להכלימו, ואם נסתפקו הבית דין בענייני הלוה ועסקיו - יש להם לדרוש אם רמאי הוא, שנאמר: עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ (דברים כב ב), דרשהו אם רמאי הוא (בעל התרומות ב א, על פי בבא מציעא כח ב; טור חו"מ צט). כשראו הגאונים הראשונים, שעמדו אחר חיבור התלמוד, שרבו הרמאים וננעלה דלת בפני לוים, התקינו להשביע את הלוה שאין לו כלום יתר על הדברים שמסדרים לו, ושלא החביאם ביד אחרים, ושלא נתן למי שהוא מתנה-על-מנת-להחזיר (ראה ערכו) כדי להבריח מבעל חובו, וכולל בשבועה זו שכל מה שירויח ויבוא לידו, לא יאכיל ממנו כלום לאשתו ולבניו, ולא ילביש אותם ולא יטפל בהם, אלא יוציא ממנו מזון הראוי לו לשלשים יום, וכסות הראויה לו לי"ב חודש, וכל היתר יתן לבעל חובו עד שיגבנו כל חובו (רמב"ם מלוה ולוה ב ב; טוש"ע חו"מ צט א[19]). אם לא כלל בשבועתו כל אשר תשיג ידו מכאן ולהבא, יכול להשביעו כל שלשים יום שאין לו (טור ורמ"א בשו"ע שם); יש מהראשונים סוברים שלעולם יכול המלוה להשביעו משלשים יום לשלשים יום, כדי לדעת אם הרויח אחר שבועתו (מקצת מן הדיינים במשפטי שבועות לרב האי גאון כ, ובשערי שבועות סוף ספר הרי"ף לשבועות יט; בעל התרומות ב א, בשם ראשונים), אבל חלקו עליהם וכתבו שתיקנו לכלול בשבועתו לכתחילה גם על מה שירויח להבא, כדי שלא להוציא שם שמים תדיר (משפטי שבועות שם; בעל התרומות שם), ועוד שלא להטריח את הבית דין לחינם פעמיים (משפטי שבועות שם; שערי שבועות שם). שבועה חמורהשבועה זו שתיקנו הגאונים יש אומרים שאינה אלא שבועת-היסת - שבועה שהטילו חכמים על נתבע (ראה ערכו) - ולא שבועה חמורה כשל תורה (בעל התרומות ב א, בשם יש שפסקו); אבל נחלקו עליהם ראשונים ופסקו שהיא שבועה חמורה כעין של תורה בנקיטת חפץ (ראה ערך שבועה. רמב"ם מלוה ולוה ב ב; בעל התרומות שם, ראה שם שדחה דעה הקודמת; טוש"ע חו"מ צט א), כיון שאנו חוששים שמשתמט מפני שדחוקה לו השעה, לכן הטילו הגאונים עליו שבועה חמורה כדי שיודה (בעל התרומות שם. וראה סמ"ע שם סק"ד). שבועה זו מן התורה אף באופן שאין המלוה טוען בודאות שיודע שיש ללוה נכסים, ומשביעים אותו בטענת ספק (בעל התרומות שם; מרדכי בבא מציעא רסו), כיון שתביעה גמורה יש למלוה עליו, שהרי ודאי נתחייב לו (מרדכי שם, וראה גידולי תרומה שם). בבעלי חובות רביםאם יש לו בעלי חובות הרבה, אין צריך להישבע שבועה זו לכל אחד ואחד, אלא נשבע שבועה אחת לכולם (רמב"ם שם מלוה ולוה ב ג; טוש"ע חו"מ צט א), ששבועה זו תקנת אחרונים (רצונו לומר הגאונים, אחר התלמוד) היא, ואין מדקדקים בה להחמיר אלא להקל (רמב"ם שם; בעל התרומות ב א; טור שם[20]). המתנת תשעים יום לשבועהיש סוברים שנותנים זמן לשבועה זו תשעים יום, שאם לכתיבת אדרכתא - שטר שבית דין כותבים לתובע לגבות על פיו את נכסי הנתבע (ראה ערך אגרות בית דין; אדרכתא) - נותנים זמן זה (ראה שם, וראה ערך אדרכתא), אף שיודעים שיש לו מעות או שויין, כדי שיטרח בינתיים למכור ולהביא המעות, כל שכן כשמשתמט מהמלוה שיש להאריך זמנו, כדי שיטרח ויביא המעות (בעל התרומות ב א, בשם רב האי גאון; טור חו"מ צט, בשם יש אומרים[21]). ויש סוברים שכיון שחושדים בו שיש לו נכסים וטוען שאין לו, הרי זה כאומר לא אבוא לבית דין, שכותבים אדרכתא מיד (ראה ערך אגרות בית דין; אדרכתא. בעל התרומות שם; טור שם דעה ב. וראה ב"ח שם). האם נאמן במיגואם ראו אצלו ממון - היינו חפצים ומטלטלים (ש"ך חו"מ צט סק"ב) - לאחר שנשבע שבועה זו, ואמר של אחרים הוא, אין שומעים לו עד שיביא ראיה (רמב"ם מלוה ולוה ב ב; טוש"ע שם צט א), והוא הדין קודם שנשבע (טור ורמ"א בשו"ע שם. וכן מבואר ברמב"ם שם א ד), שכל מה שנמצא ברשות האדם בחזקת שהוא שלו (טור שם. וראה ערך חזקת מטלטלין). וכן אם אמר מטלטלים אלו שבידי אינם שלי אלא פקדון הם בידי, או שכורים או שאולים הם, אין שומעים לו, אלא או שיביא ראיה, או שיגבם בעל חובו (רמב"ם שם א ד[22]), ואינו נאמן במיגו שיכול היה להחזירם או ליתנם במתנה, שחזקה כל מה שביד אדם הוא שלו, ומיגו במקום חזקה כזו אין אומרים (ראה ערך מיגו, אם אומרים מיגו נגד חזקה), לפי שאדם עשוי לעשות קנוניא להפקיע ממון חברו, לפיכך חוששים לכך (מגיד משנה שם, בשם הרמב"ן; רמ"א בשו"ע שם, וראה ט"ז שם). ויש חולקים וסוברים שאף כשאומר שהם של אחרים נאמן אם יש לו מיגו (שו"ת הרשב"א ב תולדות אדם קנא, ושו"ת הרא"ש עט יא, ובשו"ע בהג"ה שם א, בשם יש חולקים). יש סוברים שאף לדעה הראשונה אם אותו האחר ישבע שהם שלו נאמן הוא ונותנים לו, והלוה הוא שאינו נאמן בשבועה עד שיביא ראיה (שו"ת הרי"ף רט; רקנטי שו, בשם הרי"ף; בעל התרומות ה א בשמו, וראה שם שכתב שאפשר שהסופרים שיבשו תשובה זו); אבל נחלקו עליהם והוכיחו שאין האחר נאמן כלל אפילו בשבועה (בעל התרומות שם; ש"ך שם ס"ק ד, וראה שם שלא הובאה תשובת הרי"ף בשום פוסק כו'. וראה תומים שם). אופנים שאין להשביעוכתבו ראשונים שמי שהוחזק לעני וכשר, והדבר ידוע לדיין ולרוב העם, ובא בעל חובו להשביעו בשבועת הגאונים, והוחזק התובע שכוונתו בשבועה זו להצר לו ולביישו ברבים כדי להינקם ממנו, או שילווה מגוי, אסור לדיין להשביעו שבועה זו, ואם השביעו ביטל לא תעשה של תורה: לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה (שמות כב כד), ולא עוד אלא ראוי לדיין לגעור בתובע ולטרדו (רמב"ם מלוה ולוה ב ד; טוש"ע חו"מ צט ד), מפני שהוא נוטר והולך בשרירות לבו, שלא תיקנו הגאונים שבועה זו אלא מפני הרמאים, ומאחר שהוחזק זה שעני הוא ואינו רמאי - אסור להשביעו (רמב"ם שם). וכן מי שהוחזק רמאי ודרכיו מקולקלות במשאו ומתנו, והוחזק שיש לו ממון וטען שאין לו כלום, והריהו רץ להישבע שבועה זו, אין ראוי להשביעו (שם, על פי ויקרא רבה ו. וראה ערך שבועה), אלא אם יש כח לדיין לכופו עד שיפרע לבעל חובו או לנדותו עד שיתן, יעשה כן (רמב"ם שם; טוש"ע ורמ"א שם ה), שפריעת בעל חוב מצוה (רמב"ם שם). איסור כניסה לביתמקורו ומהותוטען המלוה שיש לו ללוה נכסים והחביאם בתוך ביתו, אסור למלוה להיכנס לביתו לקחתם, שנאמר: כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ וגו' בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ וגו' (דברים כד י - יא. וראה בבא מציעא קיג א), ונחלקו במשמעות לאו זה הראשונים:
שליח בית דיןלסוברים שאף כדי לגבות החוב אסור להיכנס לבית הלוה, נחלקו תנאים האם גם לשליח בית דין אסור:
להלכה גם לשליח בית דין אסור (רמב"ם מלוה ולוה ב ב; טור חו"מ צז, בשם הרמ"ה); ויש שכתבו שמכל מקום יש הבדל בין איסור המלוה לאיסור של שליח בית דין, שהמלוה עובר בלאו של לא תבוא אל ביתו, ושליח בית דין עובר על עשה של בחוץ תעמוד (מנחת חינוך תקפה, לדעת הרמב"ם. וראה ערך משכון). לאחר תקנת הגאוניםאף לאחר שתיקנו הגאונים להשביע את הלוה הטוען שאין לו (ראה לעיל: כשאין ללוה נכסים; תקנת הגאונים), אסורים להיכנס לביתו, שלא תיקנו לעקור גוף התורה, אלא הלוה עצמו יוציא כליו, או שיאמר כך וכך הוא שיש לי, ומניחים הראוי לו (ראה לעיל: סידור), ויוציא השאר, וישבע שבועה זו (רמב"ם מלוה ולוה ב ב; טור חו"מ צט). אופנים שמותר להיכנס לביתויש שכתבו שישנו אופן ששליח בית דין יכול להיכנס לבית הלוה, כגון שלא מצא לו המלוה קרקעות או מטלטלים, והלוה טוען שאין לו במה לפרוע, והמלוה טוען שיש לו מטלטלים בביתו, ואף אם טוען המלוה טענת ספק (טור חו"מ צז, בשם הרמ"ה, ושם שדין זה אינו בגמרא ולא מרבותינו אלא מסברת עצמו), ואין להורות כן למעשה אלא כשהוחזק שיש ללוה מטלטלים בביתו, והמלוה אינו מוצא בחוץ כלום לגבות, שאין לך נעילת דלת בפני לוים גדולה מזו (שם). וכן יש שכתבו שאם הלוה אלם ורע מעללים ומעיז פניו מלפרוע חובו, מותר להיכנס לביתו לדעת מצפוניו, אפילו על ידי שליח גוי, כמו שאמרו (בבא בתרא ח ב) ממשכנים על הצדקה (טור שם, בשם הרי"ף בתשובה). ויש שכתבו שאין עושים כן אלא מדוחק גדול, שבמלוה הזהירה תורה שלא להיכנס לבית, ואין לנו כח לעקור מצוה זו אלא בקושי גדול, ושתהיה כוונת בית דין לשם שמים (בעל התרומות א; טור שם בשמו. וראה קצות החושן צז סק"ב. וראה ערך בית דין: כח בית דין). לסוברים שמותר להיכנס לבית הלוה כדי לגבות חובו (ראה לעיל: מקורו ומהותו דעת רבינו תם בנמוקי יוסף), אין צורך לחילוקים אלו, כיון שכשהלוה אינו רוצה לפרוע, והוחזק שיש לו מטלטלים, שליח בית דין נכנס לביתו להגבותו, שפריעת בעל חוב מצות עשה היא, ומכים אותו עד שתצא נפשו (ראה ערך כפיה) כדי לקיימה (רא"ש בבא מציעא ט מו, בשם רבנו תם, וראה שמסכים לו; טור שם בשמו; בית יוסף בבדק הבית שם שסברא ישרה היא, ובשו"ע שם טו, בשם יש מי שאומר[23]). שלא בפני הלוהבגביית המלוה מנכסי הלוה שלא בפני הלוה נחלקו אמוראים: רבי יצחק סובר אין גובים אפילו בשבועה, ורבא אמר רב נחמן סובר גובים, ואין חוששים ששילם לו וקבל ממנו שובר - אישור על פריעת החוב (ראה ערכו) - על שטרו, שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו והולך ויושב במדינת הים, ואתה נועל דלת בפני לווין (כתובות פח א). אמוראים אחרים נחלקו בירושלמי: רבי ירמיה אמר שאין גובים אלא בשטר שרבית אוכלת בו, כגון שלוה ראובן מגוי בריבית, ושמעון ערב עבורו באופן המותר (ראה בבא מציעא עא ב. וראה ערך רבית: ע"י גוי), גובים בית דין מנכסי ראובן שלא בפניו הקרן והרבית לשמעון שישלם לגוי - שטובה היא לראובן (ב"ח חו"מ קו); רב מתניה אמר שאם עמד הלוה בדין וברח - גובים שלא בפניו, ואם לאו - אין גובים (ירושלמי כתובות ט ח. וראה קרבן העדה שם, וב"ח שם). אף הראשונים נחלקו: יש פוסקים שאין גובים שלא בפניו (רב האי גאון, הביאו בבעל התרומות טו א; ר"ח הובא בתוספות כתובות שם ד"ה ורבא, וברי"ף שם מח ב, ורא"ש שם ט כז), אלא אם כן רבית אוכלת בו (ב"ח שם לדעתו. וראה בעל התרומות טו, בשם רב האי גאון); ורוב הפוסקים סוברים שגובים לאחר שישבע המלוה (רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם מלוה ולוה יג א; טור שם קו, בשם הרמ"ה; שו"ע קו א). הטעם לשבועת המלוההטעם שהמלוה צריך להישבע כשגובה שלא בפניו, משום שאילו היה גובה מהלוה עצמו, והלוה היה טוען: הישבע לי שלא פרעתיך, היו משביעים אותו, ולכן כשגובה שלא בפניו - בית דין טוענים לו אותה טענה (רש"י כתובות פז א ד"ה מנכסים משועבדים, וראה ב"ח חו"מ קו. וראה ערך פתח פיך לאלם), והיא שבועת-המשנה (שבועה מתקנת חכמים. ראה ערכו) ובנקיטת חפץ (סמ"ע שם סק"ה). אפילו אם פטרו משבועה, אינו מועיל אלא אם כן התנה בפירוש שאפילו אם יגבה שלא בפניו יפטר משבועה (טור שם, בשם הרמ"ה; שו"ע שם. וראה באור הגר"א סק"ט). כתב שמאמין לו ולבאי כוחוכתב הלוה בשטר שמאמין למלוה עליו ועל באי כחו, בית דין שטוענים עבורו בכלל באי כחו הם, ואין המלוה צריך להישבע, אבל אם כתב בו סתם שמאמינו, אין בית דין גובים שלא בפניו, וצריך הוא להישבע (בעל התרומות טו; טוש"ע חו"מ קו א; סמ"ע שם סק"ז), שיש לומר שלא האמינו אלא כשיבוא לגבות בפניו, שחשב שלא יעיז פניו בו (ב"ח שם); ויש חולקים וסוברים שאפילו בסתם נאמנות אינו צריך להישבע (שו"ת הרשב"א א אלף א; שו"ת הרא"ש עג ג), כשם שהלוה עצמו לא היה יכול להשביעו. שולחים שליח להודיעואין גובים שלא בפניו אלא אם כן נמצא במקום שאין שליח יכול לילך ולחזור משם, ונחלקו הפוסקים בשיעור המרחק:
ראיות שהמלוה חייב להביאשלש ראיות - מלבד השבועה שעליו להישבע (ראה לעיל) - צריך המלוה להביא לבית דין, ואחר כך יגבה שלא בפניו:
יש חולקים על ראיה ראשונה ואומרים שאין צריך קיום השטר אלא כשהלוה כאן וטוען מזוייף הוא, אבל רוב הפוסקים סוברים שלעולם צריך קיום (מגיד משנה שם, וראה ערך קיום שטרות). בראיה השלישית כתבו ראשונים שאם היו הנכסים בחזקת הלוה עד היום, אף שאין ידוע איך באו לידו - אם בירושה, או במתנה, או במקח, בית דין מגבים אותם למלוה, ואם יבוא אדם אחר כך ויוכיח שהם שלו בשטר או בראיה מוקדמת לשטר המלוה, יוציאם ממנו (שו"ת הרא"ש עג ג; טור שם בשמו; סמ"ע סק"ט). אין חוששים לשוברגובים שלא בפניו בין מקרקע ובין ממטלטלים (רמב"ם מלוה ולוה יג א; שו"ע חו"מ קו א), ואין חוששים שמא יבריחם המלוה ולא יהיה ללוה ממה לגבות ממנו כשיבוא ויראה שובר, שמספק אין חוששים לכך (סמ"ע סק"ו). מוציא אף מתפיסת האשהתפסה אשת הלוה מטלטלים שלו למזונותיה ובא המלוה לגבות שלא בפני הלוה, מוציאים ממנה ונותנים אותם למלוה, שאפילו היה הלוה כאן לא היה יכול לזון את אשתו ובניו עד שיפרע חובו (רמב"ם מלוה ולוה א ח; מרדכי כתובות רלג, והביאו הבית יוסף חו"מ קו. וראה לעיל לעיל: סידור; מסדרים ללוה בלבד). על נטילת משכון בחובו שלא בפני הלוה - ראה ערך משכון. על גביית החוב שלא בפניו כשמת הלוה, בין שירשו אותם הנכסים שנשתעבדו לו ובין שירשו ממון אחר - ראה ערך נכסי יתומים. קדימה בגבייההקודם בחובו קודםמי שיש לו הרבה בעלי חובות - במלוות בשטר (על מלוה על פה בהרבה בעלי חובות ראה להלן) - כל מי שקדם חובו גובה תחילה מקרקעות הלוה, בין מן הלוה עצמו, ובין מן הלקוחות שקנו מהלוה (רמב"ם מלוה ולוה ב א; טוש"ע חו"מ קד א), אפילו אם הגיע זמן פרעון של המאוחר קודם, כגון שלוה מראובן בניסן בשטר וקבע לו זמן פרעון לשנה, ומשמעון לוה באייר וקבע לו זמן הפרעון לחצי שנה, ראובן קודם לגבייה (שו"ת הרשב"א א אלף קיא; בעל התרומות סא ב; טוש"ע שם), וכן אם כתב לבעל חוב המאוחר שיגבה בכל זמן שירצה, אין תנאו מועיל והמוקדם קודם (תשובות רב האי גאון בגאוני מזרח ומערב א; העיטור עשרה מאמרות מאמר עשירי, בשם רב האי גאון, והביאו הבית יוסף שם). כשקדם המאוחר וגבהקדם המאוחר וגבה, נחלקו אמוראים:
יש שכתבו שאף הסובר שמה שגבה – גבה, לא אמר כן אלא כשלא הגיע זמן של הראשון לגבות עד זמן בעל חוב שני, שנמצא זמנם שוה, אבל כל שהגיע זמן הראשון קודם זמן השני, אף לדעתם מה שגבה לא גבה (מאירי שם בשם יש מתרצים). להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים מה שגבה - גבה (העיטור עשרה מאמרות מאמר רביעי אחריות, בשם רב צמח ורב נחשון; מגיד משנה שם, בשם מקצת גאונים); ורוב הראשונים פוסקים מה שגבה - לא גבה (תשובות גאונים קדמונים נג; רא"ש כתובות י יא; רמב"ם מלוה ולוה כ א; טוש"ע חו"מ קד א). אפילו הגבו לו בפני המוקדם ושתק, מוציאים מידו (שו"ת הרשב"א תתקכט; שו"ע שם). קדימה במטלטליםבאו שני בעלי החובות לגבות ממטלטלים של הלוה - יש מהראשונים סוברים שמגבים למוקדם, ואין למאוחר במקום המוקדם כלום, ששעבוד נכסים מן התורה הוא, והם משועבדים למוקדם (תשובות רב שרירא גאון בגנזי קדם ובאוצר הגאונים כתובות תשלה[26]; תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סא, הביאה הבית יוסף חו"מ קד[27]); אבל רוב הראשונים סוברים שאין קדימה במטלטלים, אלא שניהם חולקים ביניהם (רמב"ם מלוה ולוה כ ד; רי"ף כתובות מה ב; רא"ש שם י יא; טוש"ע חו"מ קד י. וראה ב"ח שם). לדברי הכל אין דין קדימה במטלטלים לענין שאם קדם המאוחר וגבה אין מוציאים אותם מידו, כיון שאין קול - פרסום - למכירתם או תפיסתם (רי"ף כתובות שם, בשם רב שרירא גאון; רא"ש שם, בשם ר"ח; רמב"ם שם כ ב; טוש"ע שם ג), ולא עוד אלא שאם עמד המוקדם ותפס ממנו - בית דין מוציאים אותם מידו (שו"ע שם. וראה כתובות פד ב ור"ן שם, וראה באור הגר"א שם ס"ק יט). יש מהאחרונים שכתב שאף לסוברים שאין דין קדימה במטלטלים אינו אלא מדרבנן, שחכמים עקרו את דין השעבוד, אבל מן התורה יש בהם דין קדימה, שכיון ששעבוד מן התורה הוא אין חילוק בין קרקעות למטלטלים (קצות החושן שם סק"א. וראה נתיבות המשפט שם סק"א). עבדים ושטרותעבדים דינם כמטלטלים לענין בעל חוב, שאין דעת האדם סומכת אלא על הקרקעות, שאינם יכולים להיאבד ולזוז ממקומם (שו"ת הרא"ש פ; שו"ע חו"מ קד ג. וראה בבא בתרא מד ב), אבל שטרות, אפילו אם המוקדם תפסם אינו כתפיסת ממון, ואין אומרים מה שגבה - גבה, אלא יחלוקו (רבנו ירוחם כו ג; רמ"א בשו"ע שם), מפני שעדיין נשאר גוף השעבוד אצל הלוה, וגם אם ירצה המלוה למחול החוב יוכל למחול (סמ"ע שם סק"י, וראה ש"ך שם סק"ט. וראה קצות החושן שם סק"ז עוד טעם בדבר). גבייה על ידי שומא ונתינהאינה נקראת גבייה אלא אם כן שמו בית דין המטלטלים ונתנום ביד זה שגבה מאוחר, אבל אם סגרו בית דין חנותו של הלוה בעד בעל חוב המאוחר, אין זו גבייה, והמוקדם גובה מאותם מטלטלים (שו"ת הרא"ש פ; טוש"ע חו"מ קד ד), היינו שגם הוא גובה את חלקו, כדין באו שניהם יחד לגבות (סמ"ע ס"ק יב; נתיבות המשפט שם חידושים סק"ז). והוא הדין אם נתנו לו המטלטלים בלא שומא (ב"ח שם; סמ"ע שם ס"ק יא), שכל שלא שמאום לא סמכה דעתו עליהם, שמא ישומו לו הרבה יותר משויים, ועדיין ברשות הלוה הם (סמ"ע שם), ואין גבייה אלא בשומא ונתינה, אבל אחת מהן בלבד אינה כלום (ב"ח שם); ויש אומרים שאף נתינה בלא שומא גבייה היא (ש"ך שם ס"ק יא. וראה תומים שם, וקצות החושן סק"ח). קדימה במעותקדם המאוחר וגבה מעות, אין מוציאים מידו, שהרי מטבע אין בו סימן שיוכלו העדים להעיד על מעות אלו שראו אותם ביד הלוה, והרי זה כמו שקנה קרקע לאחר שלוה משניהם, שזכה התופס בין אם הוא ראשון או אחרון, ואם הדבר יכול להתברר בעדים זכה הראשון, והכל לפי ראות עיני הדיינים (בעל התרומות מג, וראה בב"ח חו"מ קד; טוש"ע שם ה). במלוה על פהבמלוה על פה נחלקו ראשונים האם יש בו דין קדימה: יש סוברים שאין במלוה על פה דין קדימה כלל אפילו בקרקע, ואם באו שניהם כאחד לגבות חולקים, ואם קדם המאוחר וגבה - מה שגבה גבה (שו"ת הרי"ף קצז; ר"ן כתובות צ ב, ושם צד א. וראה סמ"ע חו"מ קד ס"ק לא, וקצות החושן סק"ג). ויש סוברים שאף במלוה על פה יש דין קדימה (תשובות רב האי גאון בספר גאוני מזרח א; טור שם; שו"ע שם יג), שכבר נשתעבדו הנכסים למלוה הראשונה, ושוב אין המלוה השניה מפקעת שעבודה (בית יוסף שם), ואם קדם המאוחר וגבה, מה שגבה לא גבה, ומוציאים מידו (קצות החושן שם סק"ג לדעה זו, וראה שם שהוכיח כן מגדולי הפוסקים). קדימה לאחר שלוהאין דין קדימה אף בקרקעות אלא כשהיו בידי הלוה לפני שלוה, אבל אם קנאם לאחר שלוה מבעלי חובות רבים, וכתב לכל אחד מהם: מה שאני עתיד לקנות משועבד לך (ראה ערך שעבוד על שעבוד של דאקני, וערך דבר שלא בא לעולם), נחלקו אמוראים אם יש בהם דין קדימה: רב הונא ורבה בר אבוה ורב אשי סוברים שאין בהם דין קדימה, וכולם שוים בהם (בבא בתרא קנז ב; וראה שם ברשב"ם), שמאחר שקנאם לאחר כל ההלוואות, הרי באותה שעה שקנאם נשתעבדו מיד לכולם בבת אחת (רשב"ם שם, וראה סמ"ע חו"מ קד ס"ק יט). ויש סוברים שגם בזה יש דין קדימה לראשון (בבא בתרא שם: שלחו מתם, ורב אשי לפי מהדורא קמא שם), שהרי כתב לו בשטר מוקדם (רשב"ם שם). ההלכה היא שאין בהם דין קדימה (רמב"ם מלוה ולוה כ א; טוש"ע שם ו), וכל שקדם וגבה – זכה, אף שהוא האחרון (רמב"ם שם; רא"ש כתובות א יא, בשם רבנו יונה, וראה שם שכן משמע גם מהרי"ף; טוש"ע שם), שלא אמרו מה שגבה לא גבה אלא בבעל חוב מאוחר שקדם וגבה, אבל זה שיש לו בקרקע קצת זכות, מה שגבה - גבה (רא"ש שם בשם רבנו יונה, וראה מגיד משנה שם). שיעבד את העתיד לקנותלוה מאחד וכתב לו: מה שאני עתיד לקנות משועבד לך, ואחר כך קנה שדה וחזר ולוה מאחר, השדה משועבדת לראשון, והוא קודם לגבות (רמב"ם מלוה ולוה כ ב, וראה מגיד משנה שם שכן מבואר בבבא בתרא קנז ב; טוש"ע חו"מ קד ז), ואם לא כתב כן לראשון:
קנה אותה לאחר שלוה מהשני, ולא כתב: מה שאני עתיד לקנות משועבד לך אלא לראשון בלבד, יש אומרים שמשועבדת לראשון (רא"ש בבא מציעא א לט, ובעל התרומות מ, והובאו בכסף משנה שם, והסכים להם בבדק הבית שבבית יוסף שם); ויש אומרים שחולקים (כסף משנה שם, בשם צרור הכסף; ש"ך שם ס"ק טו), שהואיל וקנאה לאחר שתי ההלוואות, ועדיין היא ברשותו - נשתעבדה לשניהם בשוה (ש"ך שם). בשטרות שזמן ההלואה שווהמי שהיו לו הרבה בעלי חובות שזמן שטרותיהם - היינו זמן ההלואה הכתוב בשטר (סמ"ע חו"מ קד ס"ק כב) - ביום אחד, או בשעה אחת, במקום שכותבים שעות בשטרות (ראה ערך שטרות) - אין להם דין קדימה (רי"ף כתובות נג ב; תוספות שם צד א ד"ה שני; רא"ש שם י יג; טוש"ע שם ח, וראה להלן על סדר חלוקתם), ואם קדם אחד מהם וגבה - בין מקרקע ובין ממטלטלים - זכה (רמב"ם מלוה ולוה כ ג; רא"ש כתובות ט יא; טוש"ע שם). ויש סוברים שאפילו אם קדם אחד מהם וגבה אין גבייתו גבייה, וחולקים (ראב"ד בהשגות שם), ואפילו כשיש עדים שלוה מזה תחילה וכתב ומסר לו השטר, ואחר כך כתב ומסר לאחרים, אין לו דין קדימה, שכיון שבתוך השטרות אין קדימתם ניכרת, לא חל השעבוד עד סוף היום, שמאותה שעה השטר מוכיח מתוכו שהתחיל השעבוד, ואז כבר לוה מכולם (ר"ן שם נג ב, וראה תוספות צד א שם; סמ"ע ס"ק כד). צורת החלוקה כשאין דין קדימהבמקום שאין דין קדימה לאחד מבעלי החובות, כגון כשבאו לגבות ממטלטלים, שאין בהם דין קדימה (ראה לעיל: קדימה במטלטלים שכן דעת רוב הפוסקים), או כשכל בעלי החובות זמן שטרותיהם אחד, ואין בנכסים כדי שיגבה כל אחד מהם את חובו, חולקים הנכסים ביניהם (משנה כתובות צג ב, בכתובה: חולקות בשוה, ובבבא בתרא קנז ב; רמב"ם מלוה ולוה כ ד; טוש"ע חו"מ קד י). ונחלקו ראשונים בצורת החלוקה:
הלכה כדעה אחרונה, אבל המנהג כדעה ראשונה, ונכון לעשות פשרה (ערוך השלחן קד טו). בעל החוב חייב בשבועהבכל מקום שאנו אומרים שכל בעלי החובות יחלוקו ביניהם, או שזכה הראשון שגבה מהנכסים, ישבע הזוכה תחילה שעדיין לא נפרע חובו, ואפילו אם כתובה לו בשטרו נאמנות, שאין הנאמנות מועילה במקום שמפסיד לאחרים (בעל התרומות מג; תשובות מיימוני לספר משפטים מא; טוש"ע חו"מ קד יא, וראה סמ"ע ס"ק כט. וראה לעיל: שלא בפני הלוה, וראה ערך נכסים משועבדים). פדיית הקרקע שהוגבתההדין ומקורושמו בית דין למלוה קרקע של הלוה, ולאחר זמן השיגה ידו של לוה והביא למלוה את מעותיו, מן הדין אין המלוה חייב להחזיר לו את הקרקע, אמנם חכמים אמרו שחייב להחזירה לו משום וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב (דברים ו יח. בבא מציעא טז ב), והוא לפנים משורת הדין, כדי שיחזור זה לנכסיו (סמ"ע חו"מ קג ס"ק יג). עד מתיונחלקו אמוראים עד אימתי הקרקע חוזרת - נהרדעי אמרו עד שנים עשר חודש, ואמימר אמר לעולם (בבא מציעא טז ב ולה א). הלכה שחוזרת לעולם, משום ועשית הישר והטוב (שם לה א; רמב"ם מלוה ולוה כב טז; טוש"ע שם קג ט). ביורשיםאף יורשיו של הלוה יכולים לפדות את הקרקע מהמלוה (תוספות בבא מציעא לה א ד"ה לוקח; רמב"ם מלוה ולוה כב טז; טוש"ע חו"מ קג ט). במטלטליםאין המלוה חייב להחזיר אלא קרקעות, אבל אם שמו לו מטלטלים בחובו, אינו חייב להחזירם (רמב"ן שם ד"ה ושומא; מגיד משנה שם, בדעת הרמב"ם; רא"ש בבא מציעא ג ד; טוש"ע שם), שהקרקעות נקראים נחלה ועומדים לדורות, מה שאין כן מטלטלים (סמ"ע ס"ק יג, וראה פלפולא חריפתא על הרא"ש שם י). החזר על הוצאות המלוהסתר ובנה המלוה בקרקע, ולא השביח הקרקע בכך - יש סוברים שחייב הלוה לשלם לו דמו בניינו, שכך כתבו לו בית דין בשטר השומא כשהגבו לו הקרקע, שיעשה בה כרצונו לבנות ולסתור (בעל התרומות ג; טור ובית יוסף חו"מ קג בשמו); ויש חולקים וסוברים שכיון שלא השביח, מחזיר לו הלוה רק את דמי חובו ונוטל הקרקע (בעל התרומות וטור שם, בשם יש חולקים; שו"ע שם ט[28]). כשהושבחה הקרקעהשביח המלוה את הקרקע - נשבע כמה הוציא, ונוטל כדין שאר יורד לתוך שדה חברו ברשות והשביחה שנוטל את שכר ההוצאה (בעל התרומות ג; טוש"ע חו"מ קג ט). ואם השביחה הקרקע מאליה, כגון שנתייקרה ושוה כפליים, אינו נותן לו אלא דמי חובו בלבד, שכיון ששומא חוזרת לעולם הרי המעות אצל הלוה עדיין כמלוה, ואם יטול המלוה את השבח שבא מאליו הרי הוא כלוקח שכר המתנת מעותיו, והרי זה כרבית (בעל התרומות וטור שם; שו"ע שם, וסמ"ע ס"ק יז), או לפי שאין משום ועשית הישר והטוב כשיצטרך לפדותו ביותר מכדי חובו, שאין זה טוב לו (בדק הבית בבית יוסף שם). ויש חולקים וסוברים שאם השביח המלוה אין השדה חוזרת כלל ללוה, אף אם ירצה להחזיר לו ההוצאה שהוציא, ואם נתייקרה חוזרת לו כפי היוקר של עכשיו, שאין זה מסתבר שיצפה הלוה כל ימיו לפדות הקרקע לכשתתייקר, בשער הזול, ויש בזה משום נעילת דלת בפני לווים (רא"ש בבא מציעא ג ד; טור שם בשמו; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש אומרים). כשהשביח המלוה, ורצה הלוה להחזיר לו גם את השבח היותר על ההוצאה שהוציא, נחלקו בדבר:
כשהוזלה הקרקעאם הוזלה הקרקע, לא הפסיד המלוה, ואין כופים אותו להחזיר ללוה אלא אם כן יתן לו כל דמי חובו (שו"ע חו"מ קג ט). בבעל חוב שנישמו בית דין את הקרקע לבעל חובו של המלוה, הרי זה חוזר ללוה, שלא יהא כחו של בעל חוב השני גדול מכח בעל חוב הראשון (בבא מציעא לה א; רמב"ם מלוה ולוה כב יז; טוש"ע חו"מ קג י), אמנם בדבר אחד יפה כחו של בעל חוב שני, שאם שמו הקרקע לראשון במאה, ולשני שמו אותה במאתים או להיפך, לעולם לא יחזירה אלא במאתים, וסברא היא שתהיה ידו על העליונה כיון שקנהו קנין גמור, ואין כאן אלא משום ועשית הישר והטוב (רא"ש בבא מציעא ג ד, בשם רמ"ה; טוש"ע שם י). מלוה שמכר או נתן או הורישמכר המלוה את הקרקע, או נתנה במתנה, או שמת והורישה, אינה חוזרת ללוה (בבא מציעא לה א; רמב"ם מלוה ולוה כב יז; טוש"ע חו"מ קג י), משום שדוקא למלוה עצמו אומרים הרי לא היה לך עליו אלא מעות, והרי הם לך והחזר הקרקע, אבל הלוקח או המקבל מתנה או היורש לא ירד מתחילה לקרקע זו אלא על דעת שתהיה שלו, ולא שיקבל מעות (בבא מציעא שם, ורש"י ד"ה אדעתא). נתן מרצונו הקרקע למלוהאם לא שמו בית דין למלוה את הקרקע בעל כרחו של לוה, אלא הלוה אמר מרצונו הטוב: קח קרקע זו בחובך, ולא הטריחו לבוא לדין, נחלקו אמוראים: יש סובר שאין המלוה חייב להחזיר לו, שכיון שמדעת עצמו הגבהו לו קנהו קנין גמור, ויש סובר שחייב להחזיר לו, שמשום בושה הוא שלא בא לבית דין והגבהו לו מדעת עצמו, ואין זה קנין גמור (מחלוקת רב אחא ורבינא בבבא מציעא לה ב: חד אמר כו' ורש"י). הלכה שאינו חייב להחזיר לו (רי"ף שם יט ב ורא"ש שם ב ד; טור ורמ"א בשו"ע חו"מ קג ט). בלוקחשמו למלוה קרקע של לוקח שקנה מהלוה (ראה ערך נכסים משועבדים), נחלקו ראשונים אם יכול הלוקח לחזור ולפדותה: יש סוברים שהקרקע חוזרת ללוקח או ליורשיו, כשרוצים לפדותה מהמלוה (רמב"ם מלוה ולוה כב טז, ראה מגיד משנה שם; בעל התרומות ג ה; טור חו"מ קג, בשם הרמב"ם; המחבר בשו"ע שם ט). ויש סוברים שאינה חוזרת, שהרי כל עיקר הטעם ששומא חוזרת הוא משום ועשית הישר והטוב, שתשאר הקרקע ביד בעליה, ולגבי הלוקח אין כאן ישר וטוב, שהרי הוא נכנס בשעבודו של המלוה וקנה במעותיו, ולכן יחזור ויקבל את מעותיו מן המוכר, וישאר למלוה שעבודו (רא"ש כתובות י ג, וטור שם בשמו; בית יוסף שם, בשם ה"ר יונה; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש אומרים). ואפילו אם אין הלוקח יכול להוציא מן המוכר דבר, אינו מסלק את המלוה, שהוא הפסיד לעצמו במה שלקח דבר שיש לו קול שהוא משועבד לבעל חוב (סמ"ע שם ס"ק יד, וראה שם שמה שכתב הרא"ש יחזור ויקבל מהמוכר, רצונו לומר כשיהיה לו). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
