גזל הגוי

הגדרה^[1] - איסור גזל מאדם שאינו מישראל.

האיסור

דעת האוסרים

באיסור גזילת הגוי נחלקו תנאים:

• ר' שמעון בשם ר' עקיבא אומר שאיסור גזל הגוי נלמד ממה שכתוב בעבד עברי הנמכר לנכרי: אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ (ויקרא כה מח), ודרשו שלא ימשכנו ויצא (ספרא בהר ו ט; בבא קמא קיג ב), דהיינו שלא יוציאוהו בית דין מיד הנכרי בכח אלא בגאולה (רש"י שם ד"ה שלא).

• רב הונא ואמוראים אחרים אמרו מנין לגזל הגוי שהוא אסור, שנאמר: וְאָכַלְתָּ אֶת כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ (דברים ז טז) - בזמן שהם מסורים בידך, ולא בזמן שאינם מסורים בידך (בבא קמא קיג. ב). יש שפירשו דוקא כשהם מסורים בידך להילחם בהם, כגון שבע אומות, אבל בשאר אומות שהם כבושים תחת ידיך אסור לך לגזול מהם (ים של שלמה בבא קמא י כ).

דעת המתירים

• תנאים אחרים סוברים שגזל נכרי מותר, שנאמר: לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ - ולא נכרי (ויקרא יט יג. בבא מציעא קיא ב; ירושלמי בבא קמא ד ג). ועוד נאמר: לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ (דברים כד יד) - פרט לאחרים, דהיינו גוי (בבא מציעא שם, ורש"י ד"ה פרט). ולמדים משני הכתובים שבין גזל ובין עושק של גוי מותר (גמרא שם).

ויש מן הראשונים שסוברים שלא נחלקו תנאים אלא בגוי המצער לישראל, אבל בשאינו מצערו לדברי הכל אסור (סמ"ג לאוין קנב; הגהות מיימוניות גנבה ז סק"ב).

• ויש אומרים שלדעת הסוברים גזל גוי מותר, למדנו מהכתוב: עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם (חבקוק ג ו) - ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח, כיון שלא קיימו עמד והתיר ממונם לישראל (ראה בבא קמא לח א). הרי שהתירה התורה ממונם לישראל, וגזילו מותר (יראים השלם קכד; מראה הפנים לירושלמי בבא קמא ד ג).

ויש מפרשים בלימוד זה, שלא התירה התורה אלא בנזקין בלבד, שאם הזיק שור ישראל לשור גוי – פטור, ואם שור גוי הזיק לשור של ישראל, בין תם בין מועד משלם, נזק שלם (תוס' בבא קמא שם ד"ה עמד); לפי שראה שאכזרים הם, וחשודים אף על שבע מצות שמצווים עליהם, וכל שכן שאין מצירים בצרת אחרים, לפיכך קנסם הכתוב כדי שישמרו שוריהם (שיטה מקובצת בבא קמא לח א, בשם ר' יהונתן).

ההלכה

הלכה שאסור לגזול או לעשוק כל שהוא אפילו מגוי עובד עבודה זרה (רמב"ם גזלה א ב; סמ"ג לאוין קנו; טוש"ע חושן משפט שנט א), והלכה רווחת היא: כל גזל גוי אסור (תשובות הגאונים שערי צדק ד א ו), ואיסור זה הוא מן התורה (ים של שלמה בבא קמא י כ, לדעת רמב"ם וסמ"ג וטור; ש"ך חו"מ שמח סק"ב; נתיבות המשפט שם סק"א; חלקת מחוקק אבן העזר כח סק"ג; בית שמואל שם סק"ה; באור הגר"א אה"ע כח א, חו"מ שמח סק"ח), ואפילו הוא גוי המצערו (סמ"ג לאוין קנו; הגהות מיימוניות גנבה ז סק"ב).

האיסורים מהתורה

כל הגונב מן הגוי עובר בלא תעשה (רמב"ם גנבה א א; טוש"ע חו"מ שמח ב); וכן עובר בלאו של לא תגזול כשגזל את הגוי (ים של שלמה בבא קמא י כ, בדעת הרמב"ם; חוט המשולש יז, בדעתו).

וכן אם מדד לו או שקל בחסר עובר בלא תעשה של לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה (ויקרא יט לה. רמב"ם גנבה ז ח; טוש"ע חו"מ רלא א. וראה ערך מדות ומשקלות).

ויש סוברים שעל גזלה אינו עובר בלאו, לפי שנאמר לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל (ויקרא יט יג) - למעט את הנכרי; אלא שמכל מקום אסור מן התורה מהלימוד של וחשב עם קונהו או ואכלת את כל אויבך (ראה לעיל), והם אינם לאוין אלא איסורי עשה (שו"ת חכם צבי כו; חוט המשולש יד, לדעת הרמב"ם; ים של שלמה בבא קמא י כ).

ויש שהוסיפו שבגזלה בלבד הוא שאין לאו מהמיעוט של 'רעך', אבל בגנבה לא נאמר 'רעך', ויש בה לאו גם כשגונב מנכרי (חוט המשולש יז, לדעה זו. ובים של שלמה וחכם צבי שם, אינם מחלקים ביניהם)^[2].

האוסרים מדרבנן

• יש מן הראשונים שסוברים שאף לאומרים שגזל נכרי אסור, אין איסורו אלא מדבריהם (רש"י סנהדרין נז א ד"ה ישראל^[3]; חידושי הר"ן סנהדרין נז א, לדעת הרמב"ם; כסף משנה גזלה א ב, לדעת הרמב"ם; ים של שלמה בבא קמא י כ), אם מפני חילול השם (רש"י סנהדרין שם; וראה רמ"א אה"ע כח א); או בשביל שירחיק עצמו מן הכיעור והדומה לו, ויאכל וישתה משלו, ולא ירגיל עצמו בגנבה וגזלה (ים של שלמה שם).

• ויש מן הראשונים שסוברים שבמקום שיש חילול השם אסור מן התורה לדברי הכל, אפילו לדעת האומרים שגזל נכרי מותר (תוס' בבא מציעא פז ב ד"ה אלא).

דעת המתירים

ויש מן הראשונים שפוסקים שגזל נכרי מותר, וכן גנבת נכרי במקום שאינו יודע שהרי זה כטעותו, ואפילו איסור מדבריהם אין שם (יראים השלם קכד^[4]; שער אפרים ב, בדעת רש"י והרמב"ן).

ולפיכך יש פוסקים שאם קידש אשה בגזל, או בגנבת נכרי - הרי היא מקודשת (רמ"א אה"ע כח א, בשם מהרי"ו קלח), לפי שלדעתם גזל נכרי מותר, ואינו חייב להחזירו אלא משום חילול השם (רמ"א שם); אבל רבים מכריעים שאינה מקודשת, לפי שגזל הגוי אסור מן התורה (ש"ך חו"מ שמח סק"ב; חלקת מחוקק אה"ע כח סק"ג; בית שמואל שם ס"ק ה-ו; באור הגר"א חו"מ שמח סק"ח).

חילול השם

חמור גזל הגוי מגזל ישראל, מפני חילול השם (תוספתא בבא קמא (ליברמן) י טו, והביאו בסמ"ג לאוין קנב). והגוזל את הגוי ונשבע לו ומת, אינו מתכפר לו; ואף אם יחזיר ליורשיו יש חילול השם אצל אביו (תוספתא שם, ובפירוש מגן אברהם שם); ואף לדעת הסוברים שגזל נכרי מותר אמרו בירושלמי שרבן גמליאל גזר על גזילת גוי שתהא אסורה משום חילול השם (ירושלמי בבא קמא ד ג).

יש סוברים שכל הגוזל את הגוי במקום שהגוי יודע את הדבר הרי הוא עובר גם על לאו של וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי (ויקרא כב לב), מלבד איסור גזל של גוי שהוא מן התורה, והוא פסול לעדות ולשבועה לדברי הכל, שהרי הוא רשע של חמס (שו"ת חכם צבי כו. וראה ערך גזלן).

וכל המשקרים לגוים וגונבים מהם הם בכלל מחללי השם, שיאמרו הגוים אין תורה לישראל, והכתוב אומר: שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית (צפניה ג יג. סמ"ג לאוין ב, עשין עד).

גויים שבזמנינו

יש שכתב שכל שהוא מהעמים הגדורים בדרכי הדתות ועובדי האלהות על איזה צד, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו מכל מקום הוא כישראל גמור לכל הדברים הללו (מאירי בבא קמא לז ב, והביאו בשיטה מקובצת שם).

ויש חולקים וסוברים שגם גוי שאינו עובד אלילים כיון שאינו בכלל אחיך הוא בכלל ההיתר של הפקעת הלוואתו (בית יוסף חו"מ רסו א; שו"ת חתם סופר קובץ תשובות צ; שו"ת מהרש"ם ה מא, בשם כל הפוסקים), וכך המנהג לפסוק בבתי הדינים (שו"ת מהרש"ם שם).

ההשבה

החיוב

הגוזל את הגוי חייב להחזיר לו (תוספתא בבא קמא (ליברמן) י טו; רמב"ם גזלה א ב; סמ"ג לאוין קנו), וכן אם עשקו חייב להחזיר לו (רמב"ם שם; סמ"ג שם).

וכן אם נושא ונותן עם הגוי, ומדד או שקל לו בחסר, חייב להחזיר לו (רמב"ם גנבה ז ח), והנכרי יכול להוציא את הגזלה ממנו בדיינים (ריא"ז בשלטי גיבורים סוכה כט ב אות ב).

גדר החיוב

האחרונים נחלקו מהו גדר חיוב ההשבה בגוי:

• יש סוברים שאף על פי שגזל הגוי אסור מן התורה, מכל מקום אין חיוב השבה מן התורה בגזל הגוי, שלא נאמרה מצות 'והשיב את הגזלה' אלא בישראל (ראה ערך אבדה. שער המלך גזלה א ב, בשם מהר"ם חביב; יום תרועה ראש השנה כח א; נתיבות המשפט שמח סק"א). והרי בישראל גופו אילו לא נאמר 'והשיב את הגזלה' היינו אומרים שאף על פי שעבר על לאו של לא תגזול, האיסור שעשה עשה, אבל אינו חייב בהשבה, ואם כן בנכרי שלא מצינו השבה בתורה אין חיוב השבתו אלא משום קידוש השם מדבריהם (נתיבות המשפט שם).

ולפיכך אם קידש אשה בגזל הגוי הרי היא מקודשת, אפילו אם גזל הגוי אסור מן התורה, כיון שאינו חייב בהשבה מן התורה (כפות תמרים ונתיבות המשפט שם). ואף על פי שאין הדבר שלו (ראה להלן: קנין הגזל), מכל מקום בקידושין אין צריך שיהיה הדבר שלו, אלא באותה הנאה שהמציא לה דבר שיכולה ליהנות ממנו הרי היא מקודשת (נתיבות המשפט שם).

• אבל יש מוכיחים שחיוב ההשבה הוא מן התורה, שהרי נתמעט גזל הגוי מקרבן שבועה ומחומש ממה שנאמר: וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ (ויקרא ה כא. ראה תוספתא בבא קמא י טו; רמב"ם גזלה ז ז), ואם לא היה חייב להשיב לו הרי אין שם כפירת ממון כלל (שער המלך גזילה א ב).

• ויש מהאחרונים שכתבו שאין בגזל הגוי מצות עשה של 'והשיב את הגזלה', אבל חייב להחזיר כיון שעל כל פנים אין הדבר שלו ולא קנהו, וכמו הרבה לאוין שישנם בממון שניתנו לתשלומים אף על פי שאין בהם עשה של השבה (ראה ערך גזל: האיסור). ומוציאים את הממון בדיינים, אלא שאינו מקיים את המצוה של השבה, שמצוה זו לא נאמרה אלא בישראל שבפרשת השבת גזלה נאמר 'וכחש בעמיתו', וזה ממעט נכרי (מנחת חינוך קל סק"ה).

• ויש סוברים שאף על פי שחייב להשיב גזל הגוי, מכל מקום אינו חייב להשיב את גוף החפץ אלא דמיו, שאם נותן דמיו שוב אינו עובר על לא תגזול אלא על לא תחמוד (ראה ערך גזל: האיסור), ובלא תחמוד נאמר 'בית רעך' - למעט נכרי (ראה ערך לא תחמד), לפיכך אם יתן דמיו אינו עובר כלל. ולכן המקדש בגזל הגוי - מקודשת, שהרי החפץ קנוי לה, וגם דמים היא אינה צריכה ליתן, שהרי היא לא גזלה (המקנה אה"ע כח א).

קנה מגזלן

הלוקח מן הגזלן שגזל מגוי, אינו חייב להשיב אף על פי שגזל הגוי אסור, כיון שבהיתר בא לידו (בית שמואל אה"ע כח סק"ה).

פחות מפרוטה

אף על פי שאמרו חכמים שאין הנכרי מוחל אפילו על פחות משוה פרוטה (ראה סנהדרין נט א, ורש"י ד"ה משום), מכל מקום הגוזל מן הנכרי פחות מפרוטה כתבו אחרונים שאינו חייב להחזיר, מפני שאינו ממון שיהא בתורת השבה (המגיה למחנה אפרים גזלה א).

קנין הגזל

הקנין

אפילו לדעת הסוברים שגזל הגוי מותר - כתבו הראשונים שמכל מקום אינו קנוי לו ואינו שלו. לפיכך אין יוצאים ידי חובת אתרוג באתרוג הגזול מן הנכרי, שהאתרוג צריך להיות שלו (ראה ערך נטילת לולב. יראים השלם תכב, והביאו המגן אברהם תרלז סק"ג; רמב"ן במלחמות סוכה כט ב, וראה רבי עקיבא איגר על המגן אברהם שם בדעתו)^[5].

וכן לדעת הסוברים שגזל הגוי אסור, אבל אין בו חיוב השבה (ראה לעיל: ההשבה), החפץ אינו קנוי לגזלן ואינו שלו (אור שמח סוכה ה כה).

יאוש ושנוי רשות

נחלקו הדעות כיצד אפשר לקנות גזל הגוי:

• יש סוברים שגזל הגוי אינו נקנה אלא ביאוש ושינוי רשות (יראים השלם תכב; רמב"ן במלחמות סוכה כט ב).

• ויש סוברים שגזל הגוי נקנה ביאוש לבד, למרות שבישראל צריך יאוש ושינוי רשות (ראה ערך גזל), וכל שנתייאש הנכרי הרי הוא הפקר ביד הישראל שגזל ממנו (ריא"ז בשלטי הגבורים סוכה רג; יום תרועה ראש השנה כח א; אור שמח סוכה ה כה). ואפילו לדעת הסוברים שגזל הגוי אסור מן התורה, נקנה ביאוש לבד (יום תרועה ואור שמח שם)^[6].

הפקעת הלואתו

הלואה

ישראל וגוי, מעובדי האלילים שאינם גדורים בדרכי הדתות (מאירי בבא קמא קיג א, והביאו בשיטה מקובצת שם), שבאו לדין, ואין אתה יכול לזכות את ישראל בדינינו או בדיניהם (וראה ערך גוי: בדיניהם, באופן שיש לזכות את הישראל), נחלקו תנאים בדבר:

ר' ישמעאל אומר שבאים עליו בחכמה, עד שפוטרים את הישראל; ר' עקיבא אומר שאין באים עליו בחכמה מפני קידוש השם (בבא קמא קיג א, ורש"י ד"ה באין).

בפירוש הדברים נחלקו המפרשים:

• רבא פירש שמחלוקת זו היא בהפקעת הלואתו של נכרי, שאינה גזל ממש, אלא שאינו משיב לו הלואתו, ולכן אין ר' עקיבא אוסר אלא מפני קידוש השם, אבל גזל ממש אסור (בבא קמא קיג ב, ורש"י ד"ה בהפקעת; כסף משנה גזלה א ב, לדעת הרמב"ם).

• ויש מפרשים שהבדל זה בין הפקעת הלואתו לגזילו רבא בלבד הוא שסובר כן; אבל רב אשי וסתם הגמרא חולקים וסוברים שלא נאמרו דברי ר' עקיבא שהאיסור הוא מפני קידוש השם בלבד אלא לדעת האומרים שגזל הגוי מותר, אבל לפי ההלכה שגזל הגוי אסור מן התורה אין הבדל בין גזילו להפקעת הלואתו, והכל אסור מן התורה (ראה חוט המשולש יד, יז, בדעת הרי"ף והרמב"ם והמרדכי).

אף להלכה נחלקו הראשונים:

• יש סוברים שהפקעת הלואתו אסורה, אף במקום שאין חילול השם בדבר, ואפילו אם הוא עובד אלילים, ואינו גדור בדרכי הדתות (מאירי בבא קמא קיג ב, והביאו בשיטה מקובצת שם; חוט המשולש יד, יז, בדעת הרי"ף והרמב"ם והמרדכי).

• ויש סוברים שהאיסור להפקיע הלואתו הוא רק כשיש חילול השם (כסף משנה גזלה א ב, לדעת רש"י ותוס' ורמב"ם; שיטה מקובצת שם בשם רמ"ה; טור ורמ"א חו"מ שמח ב).

הברחת המכס

בהברחת המכס מנכרי נחלקו הראשונים:

• יש סוברים שהיא כהפקעת הלואתו (רש"י בבא קמא קיג ב ד"ה בהפקעת; רמ"ה בשיטה מקובצת שם; ר"ן נדרים כח א ד"ה במוכס).

• ויש סוברים שחמורה יותר מהפקעת הלואתו והיא כגזל ממש, שדינא דמלכותא דינא, ולא אמרו שמותר להבריח את המכס אלא במוכס נכרי שנוטל יותר מכדי קצבתו שלא מן הדין (ראה רמב"ם גזלה ה יא, ומגיד משנה שם; טור חושן משפט שסט, ובית יוסף שם. וראה חוט המשולש סי' יד, יז. וראה ערך דינא דמלכותא דינא).

עושק

העושק של נכרי שאסור (ראה ערכים: גזל; עושק. וראה לעיל: האיסור), הוא רק במקום שיש חילול השם, שהרי זה כהפקעת הלואתו (כסף משנה גזלה א ב).

ויש אומרים שבעושק הוא עובר בעשה מן התורה כמו בגזל (שו"ת חכם צבי כו, לדעת הרמב"ם).

משכון ופקדון

במכירת משכון של נכרי נחלקו האחרונים:

• יש סוברים שאינה אלא כהפקעת הלואתו, כיון שלא גזל את המשכון ובא לידו בהיתר (חלקת מחוקק אה"ע כח סק"ג); ויש סוברים שאף הלוקח מגזלן אין איסורו אלא מדרבנן משום חילול השם, שבהיתר בא לידו (בית שמואל שם סק"ה; חתם סופר סוכה ל א).

• ויש חולקים וסוברים שלא אמרו אלא בהפקעת הלואתו, הואיל ומלוה להוצאה ניתנה, אבל פקדון כל מקום שנמצא הרי הוא ברשות בעליו, ולכן הוא בכלל גזל אף ביד הלוקח (בני אהובה אישות ה).

בבית דין

אפילו בהפקעת הלואתו, אם בא הנכרי לבית דין ותובע, ויש לו עדים וראיה, עושים לו דין ומוציאים מיד הישראל בדיינים; ולא אמרו הבדל בין הפקעת הלואתו לגזל אלא כשאינו יכול להוציאו בדיינים (חתם סופר סוכה ל א. וראה שו"ת מהרש"ם ה מא)^[7].

טעותו

טעות

טעות גוי אסורה, ואיסור תורה הוא להטעותו. לפיכך הנושא ונותן עם נכרי, ומדד ושקל בחסר - עובר על לא תעשה כשם שעובר בשל ישראל, ואסור להטעות את הגוי בחשבון אלא ידקדק עמו, שנאמר: וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ (ויקרא כה נ), אף על פי שהוא כבוש תחת ידך (ראה לעיל: איסורו), קל וחומר לנכרי שאינו כבוש תחת ידך, והרי הוא בכלל כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל (דברים כה טז. רמב"ם גנבה ז ח; סמ"ג לאוין קנב).

והקונה חפץ מן הגוי ומטעהו בחשבון הרי זה גונב ממש את החפץ, ולא כמפקיע הלואתו, שהרי אין הגוי מקנה לו החפץ אלא בעד סכום הדמים שפסק לו (שו"ע הרב ה גזלה ד).

ואף על פי שאמרו טעות נכרי מותרת מפני שהיא כאבדתו (בבא קמא קיג ב; רמב"ם גזלה יא ד), לא אמרו אלא כשטעה מעצמו, והישראל אומר לו ראה שעל חשבונך אני סומך, ואיני יודע אלא מה שאתה אומר אני נותן לך, אבל להטעותו אסור (רמב"ם גזילה יא ד-ה; מרדכי בבא קמא רמז קנח; רמ"א חו"מ שמח ב, בשם יש אומרים), שהרי אפילו גנבת דעתו אסורה (מרדכי שם; סמ"ע שם סק"ו). ומה שידמו המון האנשים שהטעאת הגוי מותרת היא טעות ובלתי אמת, וכל מיני תחבולות ורמאות ואונאות ועקיפין על הגוי אסורים, וכל שכן בדבר שיכול לבוא לידי חילול השם, ורעות אלו בכלל כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ וגו' (פירוש המשניות לרמב"ם כלים יב ז).

ואפילו אם טעה מעצמו, אם החזיר לו טעותו הרי זה קידוש השם, ומפני זה ציוה יעקב אבינו לבניו להחזיר הכסף למצרים, כמו שכתוב: וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא (בראשית מג יב), אף על פי שהיו המצרים עובדי עבודה זרה וקודם מתן תורה, כל שכן בזמן הזה שחייב אדם בכך (כד הקמח לרבנו בחיי גזל א).

ויש אומרים שאפילו להטעותו האיסור הוא רק במקום שיש חילול השם (תוס' בבא קמא קיג ב ד"ה יכול, בשם ר"י; טור ודעה א' ברמ"א חו"מ שמח ב).

גניבת דעת

אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי, כגון למכור לו בשר נבלה במקום בשר שחוטה וכיוצא (חולין צד א; רמב"ם דעות ב ו, מכירה יח א,ג; טוש"ע חו"מ רכח ו. וראה ערך גנבת דעת). אפילו הוא דבר שאין מגיע ממנו הפסד לגוי (שו"ע הרב ה אונאה יב).

רמאות

אסור לרמות את הגוי במקח וממכר (רמב"ם מכירה יח א; טוש"ע חו"מ רכח ו), בין אם יש מום במקחו שצריך להודיע ללוקח (שם), שהרי זה כגונב ממנו ממון ואסור מן התורה, ובין בכל מרמה שבעולם, כגון בשיווי המקח וכיוצא (שו"ע הרב ה אונאה יא).

הערות שוליים