גזבר

הגדרה^[1] - ממונה על האוצרות שבמקדש^[2] ושומר נכסי הקדש^[3]

מינויו

מניינם

ממנים גזברים במקדש, ואין פוחתים משלשה גזברים (שקלים ה ב; רמב"ם כלי המקדש ד יח), לפי ששלשה חשובים בכל מקום, וצריכים להיות כמו בית דין לעשות שומא ולדעת בפדיון (פירוש הראב"ד תמיד כז א).

ר' נתן אומר אין פוחתים משלשה עשר גזברים, כנגד שלשה עשר שערים (ברייתא בתמיד כז א)^[4]. יש מהראשונים שפירשו שאף לדעתו שלשה בלבד הם הממונים על הנערכים ועל הדברים שהוזכרו להלן, ועשרה מהשלשה עשר היו ממונים על שאר עניינים של לשכה (ראב"ד שם).

דרגת חשיבותם

הגזברים היו ממונים תחת האמרכלים (ראה ערך אמרכל. רמב"ם כלי המקדש ד יח).

לסוברים שהיו שלשה עשר גזברים, היו תחת כל אמרכל שני גזברים, מלבד האמרכל השביעי, שתחתיו היה גזבר אחד, שהיה עסוק ביותר (ראב"ד לתמיד שם).

אמרכל קודם לגזבר, וגזבר קודם לראש משמר^[5] להחיותו, ולפדותו משביה, ולכל דבר שבקדושה (הוריות יג א; רמב"ם כלי המקדש ד יט. וראה מאירי הוריות שם); גזבר קודם לכהן הדיוט (תוספתא הוריות ב י).

הגזברים, כמו האמרכלים, כשרים בכהנים לוים וישראלים (תוספתא שקלים ב טו, לפי מנחת בכורים שם שמוסב גם על גזברים). בספרי אמרו: וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי וגו' וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ (במדבר יח ב) - מנה מהם גזברים ואמרכלים (ספרי שם).

תפקידו ונאמנותו

תפקידיו

עניינם של הגזברים בכלל הוא להשתדל בענייני ממון הקדש (מאירי שקלים ה ב), וכל מלאכת הקודש בהם היתה נעשית (תוספתא שקלים ב טו):

• הם שגובים כל ההקדשות, ופודים את הנפדה מהם בהקדשות, ערכין, חרמים, ומעשר שני, ומוציאים אותם לדברים הראוים להם להוציאם (תוספתא שם, רמב"ם כלי המקדש ד יח, מאירי שם).

• והם בודקים את הסולת ואת היין אם הם ראוים למזבח (מנחות פז א, פט א).

• והם היו מתנים עם האומנים הבונים בבית המקדש, כמה יבנו ובכמה דמים (רש"י מנחות צח א ד"ה כדי).

• ולהם היו האומנים מחזירים את הבנין (רש"י שם, ופסחים פו א ד"ה ולמה).

• והם קונים להקדש בהמות לקרבנות צבור (קדושין כח ב, ורש"י ד"ה בבהמה).

• והם מוכרים חפצים של הקדש העומדים למכירה (שם כט א, ורש"י ד"ה משכו).

• והם מוכרים שדות הקדש (ערכין כה ב).

• הגזברים יוצאים עם הפחות והסגנים לקראת מביאי בכורים (בכורים ג ג, וראה ערך בכורים: ההעלאה).

אין הגזברים מקדישים העצים שקונים לבנין הקדש אלא מה שצריך לבנין, ולפיכך הגזברים שלקחו עצים מן היער של חולין לצורך קורות להקדש - אין מועלים אלא בעצים עצמם, הראויים לקורות, אבל לא בשפוי - הנסורת שהחרש משפה מן הקורה - ולא בנביה [ויש גורסים בנויה, בנמיה] - העלים - שלהם, שאותם לא הקדישו הגזברים (משנה מעילה יד א, ורש"י)^[6].

אפילו הקורות אין הגזברים מקדישים אלא כשדעתם לבנותם בבנין בו ביום שלקחום, שבזמן מועט אין לחוש שמא יהנה מהם ויסמך עליהם, אבל אם דעתם לבנותם לאחר זמן אין מקדישים אותם עד שיבנו בבנין [גמ' שם ב].

רשות הגזבר

הקדש הנמצא ברשות הגזבר הרי זה כנמצא ברשות הקדש, ולכן הגזבר שנטל אבן או קורה של הקדש הרי זה לא מעל, לפי שכשנטלן עדיין הן ברשות הקדש כבתחילה, ובנטילתו אינו מוציא מרשות הקדש לרשות אחרת, ואם נתנן לחברו - מעל הגזבר, שאז הוא שמוציא מרשות הקדש לחולין (משנה מעילה יח ב, וגמ' שם כ א, ורש"י ד"ה בגזבר, ותוספות ד"ה נטל).

יש מהראשונים שכתבו שהוא הדין כל אדם שהקדשו תחת ידו, הרי הוא כגזבר, ולא מעל עד שיוציא מרשותו (הראב"ד בהשגות מעילה ו ח); ויש מפרשים שאם אחר נתן האבן או הקורה לגזבר שהיתה תחת ידי הגזבר - לא מעל, שהרי נשארה תחת ידו אחר שנתנה כמו שהיתה קודם (רמב"ם מעילה שם ז, ופירוש המשניות שם, ועי"ש שלשיטתו הנותן מעל).

המקדיש דבר לבדק הבית מצווה להביאו לידי גזבר (חולין קלח ב).

בקבלת שבועה

הגזברים הם בעלי הדין להקדש (רש"י בבא מציעא נח א ד"ה נשבעים), ולהם נשבעים השלוחים שהביאו שקלי בני העיר כשנגנבו או שאבדו שקליהם בזמן שההפסד הוא להקדש (שקלים ב א, בבא מציעא שם. וראה ערך שקלים וערך שומר חנם), ואף בזמן שנשבעים לבני העיר - נשבעים במעמד הגזברים כדי שלא יחשדום, או שלא יקראו להם פושעים (בבא מציעא שם, וירושלמי שקלים ב א).

בתרומה

נחלקו אמוראים אם הגזבר הוא כבעלים שיוכל לתרום תרומה בתבואה של הקדש: ר' אידי אמר גזבר כבעלים, ור' יוסי אמר גזבר כאחר (ירושלמי תרומות א א, ועי' מעשרות ה ג)^[7].

במעמדות

יש מן הראשונים שכתב שאין קרבן מנכסי בדק הבית קרב עד שיבואו הגזברים לעמוד על גבה, כדרך שאין קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו (ראה ערך מעמדות. רש"י תמורה לב ב ד"ה גזברין).

בנדרים ובשקלים

הנודר ואומר הרי עלי מנה לבדק הבית, ונגנב או נאבד: ר' יוחנן אמר חייב באחריות עד שיבוא לידי גזבר, וריש לקיש אמר אינו חייב באחריות כל שישנו בעולם, שכל מקום שישנו באוצרו של הקב"ה הוא, שנאמר: לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהלים כד א. חולין קלט א, ועי"ש שריש לקיש חזר בו), ואם משום שלא הביאו לידי גזבר, הכל גזברים הם (רש"י שם ד"ה דמיחסר, ועיראב"ד מעילה ו ח).

וכן נחלקו במי שהפריש שקלו ואבד: ר' יוחנן אמר חייב באחריות עד שימסרנו לגזבר, ר' שמעון בן לקיש אמר הקדש ברשות הגבוה בכל מקום שהוא [ירושלמי שקלים ב א]. הלכה כר' יוחנן [רמב"ם שקלים ג ח].

אין חושדים בהם

אין מחשבים בהקדש עם הגזברים מה גבו ומה נתנו, שאין צריך לחושדם, שנאמר (מלכים ב יב טז): וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים (בבא בתרא ט א, ורש"י ד"ה אין; רמב"ם מתנות עניים ט יא; טוש"ע יורה דעה רנז ב)^[8].

ומכל מקום חייב אדם לצאת ידי הבריות, ואף משה רבנו שהיה גזבר על המשכן היה קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר: אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן(שמות לח כא. שמות רבה ותנחומא שם)^[9].

הערות שוליים