גזל

הגדרה^[1] - נטילת נכסי אדם ממנו בחוזק יד.

איסורו

האיסור

כל הגוזל את חברו שוה פרוטה עובר בלא תעשה, שנאמר: וְלֹא תִגְזֹל (ויקרא יט יג. רמב"ם גזלה א א). איסור זה נמנה בין הלאוין (ספר המצות לא תעשה רמה; סמ"ג לאוין קנז; חינוך רכט).

ויש מהראשונים שכתב שאינו נמנה ללאו בפני עצמו, שלאו זה אמור על עושק שכר שכיר, ואת הלאו בגזל למדים מרבית ואונאה (ראה סמ"ג בסימנים שבראש הספר).

מלקות

אין לוקים על לאו זה, שהרי הכתוב ניתקו לעשה, שאם גזל חייב להחזיר, שנאמר: וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל (ויקרא ה כג) - זו מצות עשה, ולאו-הניתק-לעשה אין לוקים עליו (ראה ערכו).

ואפילו אם שרף את הגזלה אינו לוקה, שהרי הוא חייב לשלם דמיה, וכל לאו הניתן לתשלומים אין לוקים עליו (רמב"ם גזלה א א; חינוך רכט), לפי שאין אדם לוקה ומשלם, שאין עונשים אדם בשני עונשים (כסף משנה סנהדרין יח ב, בדעת הרמב"ם), ומכיון שהתורה חייבתו בתשלומין (ראה להלן: תשלומי גזלה), ממילא אינו לוקה (מים חיים לבעל פרי חדש סנהדרין שם; פני יהושע בבא מציעא סא ב)^[2].

תיקון האיסור

הגוזל אינו בכלל מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן (קהלת א טו), כיון שיכול הוא להחזירו ויתקן את החטא (חגיגה ט א ורש"י ד"ה ויתקן).

וכתבו הראשונים, שאם השיב את הגזלה לא עבר על הלאו של לא תגזול (רמב"ן בבא מציעא כו ב, ובמלחמות שם). ויש שכתבו שמכאן ולהבא הוא שאינו עובר, אבל מה שעבר על הלאו קודם - כבר עבר (בעל המאור שם, בדעת רב יהודאי גאון).

השיעור

אסור לגזול כל שהוא מדין תורה (רמב"ם גזילה א ב; טוש"ע חושן משפט שנט א, וסמ"ע שם סק"ב), לפי שחצי שיעור אסור מן התורה (מגיד משנה גניבה א ב; סמ"ע שם; חינוך רכט. וראה ערך חצי שעור).

אבל על לאו של לא תגזול אינו עובר אלא בשוה פרוטה, שהתורה לא תחייב אלא בדבר שבממון, ופחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון (חינוך שם. וראה ערך כסף).

ויש מפרשים, שאינו עובר על לאו של לא תגזול מפני שאמרה תורה וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה, כל שחייב בהשבון נקרא גזלה, ופחות משוה פרוטה אינו חייב בהשבון (ראה להלן: חיוב השבה). אבל מכל מקום אסור מפני שיש לו צער לישראל בשעת מעשה, לפיכך גזל הוא (רש"י סנהדרין נז א ד"ה צערא; רשב"א בבא קמא קה א).

דבר שלא מקפידים

אם הוא דבר שאין איש שיקפיד עליו - מותר. ולכן מותר ליטול מחבילה או מגדר קש לחצוץ בו שיניו, אלא שממידת חסידות אף זה אסור (רשב"א בבא קמא קה א; מגיד משנה גזלה א ב, בשם יש מפרשים; שו"ע חושן משפט שנט א), שאילו היה עושה כן כל אחד נמצאת החבילה כולה כלה, והגדר נהרסה (ירושלמי דמאי ג ב; רשב"א שם).

לגזול כדי לשלם

אסור לגזול אפילו על מנת לשלם דבר יפה ממנו, לפי שנאמר: חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם (יחזקאל לג טו), אף על פי שגזלה משלם - רשע הוא, ואפילו משלם יפה ממנו (בבא קמא ס ב; רא"ש בבא קמא ו יב; טשו"ע חושן משפט שנט ב).

במה דברים אמורים כשאין התשלומים מזומנים בידו, אלא לכשיזדמן לו ישלם ביפה ממנו, שאז יש לחוש שמא לא יהיה לו אחר כך במה לשלם (סמ"ע שם ס"ק ו,ח); אבל אם התשלומים מזומנים בידו, כיון שהם יפים מן הדבר שלוקח, זכות היא לבעל החפץ, ומזכה אותו לבעלים על ידי אחר, שהרי זכין לאדם שלא בפניו (ראה ערכו. רא"ש שם; טור חו"מ שנט ב, בשמו; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר).

ודוקא אם ידוע שזכות היא לו, כגון דבר העומד להימכר, אבל מחפצי ביתו - לא (טור שם בשם הרא"ש). ונחלקו האחרונים בדבר:

• יש סוברים שדוקא כשידוע בבירור שעומד להימכר, אבל אם אין ידוע בודאי, הרי זה חמס (ראה ערך חמסן), אף על פי שנותן דבר יפה ממנו, שאדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חברו (ש"ך חו"מ שנט סק"ד; באור הגר"א שם סק"ג).

• יש סוברים שכל שאין הדבר מחפצי ביתו מסתמא אינו מקפיד, ועומד למכור למי שנותן לו יותר משוויו, ואין צריך שיהיה ידוע דוקא שעומד להימכר, שהרי באנשי דוד לא אמרו ראשונים אלא שלא היו מזומנים, אבל לא אמרו מחמת שלא היה ידוע שעומד להימכר (ט"ז חו"מ שנט ב; קצות החושן שם סק"א).

• יש סוברים שאפילו אם לא זיכה את הממון לבעלים על ידי אחר, יכול ליקח דבר העומד להימכר על מנת לשלם (חידושי רבי עקיבא איגר חו"מ שנט ב, בשם הראב"ד); ואפילו רוצה לשלם את שוויו בלבד יכול ליטול שלא מדעתו (מחנה אפרים גזלה ה, שלוחין כ). ולא אמרו שיזכה לו על ידי אחר ושיתן לו יפה יותר ממה שלקח אלא כשאינו רוצה לשלם לו בדמים אלא בסחורה אחרת (מחנה אפרים שם).

• ויש חולקים על כל זה וסוברים שאפילו התשלומים בעין בידו אינו יכול ליקח של חברו, אפילו על מנת לשלם דבר טוב ממנו, והוא חמסן (ים של שלמה בבא קמא ו כז; ט"ז שם. וראה באור הגר"א חו"מ שנט סק"ג).

אם הבעלים שם ואומרים שהם רוצים יותר בשלהם, לדברי הכל אסור בכל אופן (סמ"ע חו"מ שנט סק"ד).

החומרה

כל הגוזל את חברו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו, שנאמר: כֵּן אָרְחוֹת כָּל בֹּצֵעַ בָּצַע אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח (משלי א יט. בבא קמא קיט א; רמב"ם גזלה א יג; שו"ע חו"מ שנט ג). ולא נפשו בלבד, אלא אף נפש בניו ובנותיו, שנאמר: וְאָכַל קְצִירְךָ וְלַחְמֶךָ יֹאכְלוּ בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ (ירמיה ה יז. בבא קמא שם).

וחמור עונשו של גזל יותר מכל איסורים שבתורה, שכן מצינו בדור המבול שעברו על הכל, ולא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (שאילתות נח ד).

בפיקוח נפש

אפילו אם הוא בסכנת נפש, ובא לגזול את חברו כדי להציל את נפשו - אסור לו לגזול (בבא קמא ס ב; טוש"ע חו"מ שנט ד), אלא אם כן דעתו לשלם, שאז מותר, שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש (רא"ש ומאירי בבא קמא שם; טוש"ע שנט ד, וסמ"ע סק"י).

לא תחמוד

מלבד הלאו של גזלה עובר הגזלן אף על לאו של וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וגו' וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ (דברים ה יח), שהיא אזהרה שלא יתאוה בלב דבר שהוא של חברו, שאין תאוה אלא בלב בלבד (רמב"ם גזלה א י).

ועובר אף על לאו של לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ (שמות כ יד. וראה ערכו), שהיא אזהרה שלא ישתדל במעשה להגיע אל הדבר שהוא מתאוה (ספר המצות לא תעשה רסו; רמב"ם גזילה א ט,יב), וזה שגזל עבר על כולם (רמב"ם שם יב; טוש"ע שנט יב).

ואין לוקים אף על לאו של לא תחמוד, לפי שאין בו מעשה (רמב"ם שם ט); ויש אומרים לפי שהוא לאו הניתן לתשלומים (ראב"ד בהשגות שם)^[3].

הנאה מהגזלה

אסור ליהנות בדבר הגזול, כשידוע בודאי שדבר זה הוא הגזלה עצמה. כיצד, אם ידע שבהמה זו גזולה - אסור לרכוב עליה, או לחרוש בה, ואפילו לאחר שנתיאשו הבעלים (רמב"ם גזילה ה ב; שו"ע חו"מ שסט ב); ויש מי שמתיר אחר יאוש (טור חו"מ שם).

וכן אם גזל דקלים ועשה מהם גשר, אסור לעבור עליו, וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם שם ג; טוש"ע שם)^[4].

מצה גזולה

הפוסקים נחלקו אם יוצאים ידי חובה במצה גזולה ידי מצות אכילת מצה:

• יש אומרים שאינו יוצא ידי חובתו אם היתה מצה גזולה, לפי שנאמר במצה: לֶחֶם עֹנִי (דברים טז ג), ונאמר בחלה: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ (במדבר טו יט), מה לחם האמור בחלה משלכם, אף לחם האמור במצה משלכם (פסחים לח א).

• יש סוברים שיוצא בה ידי חובה, כיון שבשעה שלעסה - קנאה בשינוי מעשה, ונמצאת שהיא שלו (ריטב"א סוכה לה א).

• ויש אוסרים מצה גזולה, מפני שהיא מצה האסורה לו, והרי זו מצוה הבאה בעבירה (רמב"ם חמץ ומצה ו ז; שו"ע אורח חיים תנד ד ולבוש שם; שאגת אריה צד), ואף על פי שקנה לפני בליעתו, מכל מקום התחלת המצוה בלעיסה, והיא באה בעבירה (מקור חיים תנד סק"א). וכן אמרו: מצה גזולה אסור לברך עליה (ירושלמי שבת ג ג). ואף בליל שני שביום טוב של גלויות אינו יוצא בה (שאגת אריה צח).

אבל הגוזל חטים ועשה מהן קמח, או גזל קמח ועשה ממנו מצה - יצא, כיון שקנה בשינוי משעת עשייתה, ואינו חייב להשיב אלא דמים (שו"ע או"ח תנד ד). ומכל מקום יש אוסרים לברך עליה (רמ"א שם; חק יעקב שם סק"ו); ויש חולקים וסוברים שצריך לברך (מגן אברהם תקמט סק"ב; מקור חיים תנד סק"ג. וראה ביאור הלכה תנד ד ד"ה ע"ל), ולכן לכתחילה לא יקח מצה כזו (משנה ברורה תנד סקט"ז).

גדרו

מהותו

איזהו גוזל, זה הלוקח ממון האדם בחזקה, כגון שחטף מידו מטלטלים, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל משם כלים, או שתקף בעבדו ובבהמתו ונשתמש בהם, או שירד לתוך שדהו ואכל פירותיה וכל כיוצא בזה, הוא גזלן, כענין שנאמר: וַיִּגְזֹל אֶת הַחֲנִית מִיַּד הַמִּצְרִי (שמואל ב כג כא. רמב"ם גזלה א ג; טוש"ע חו"מ שנט ז). במה דברים אמורים שלוקח בגלוי ובפרהסיא, אבל אם לקח בסתר, אין זה גזלן אלא גנב (רמב"ם גנבה א ג. וראה ערך גנבה).

גם אם לא נטלו מידו או מרשותו ממש, כגון שראה אבדה שנפלה מחברו ונטלה לפני יאוש על מנת לגזלה, עובר משום לא תגזול, מלבד בטול העשה ועברת הלאו של השבת אבדה (בבא מציעא כו ב; רמב"ם גזלה ואבדה יא ב, יד ו; טוש"ע חו"מ רנט א), שכיון שהדבר עומד ברשות בעלים ראשונים, כמי שנטלו מחברו הוא (ריטב"א בבא מציעא שם).

עושק

בא ממון חברו לתוך ידו ברצון הבעלים, וכשתבעו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו, כגון שהיו לו ביד חברו הלואה או שכירות, וחברו תובען ואינו יכול להוציא ממנו, מפני שהוא אַלם וקשה, אין זה גוזל אלא עושק (רמב"ם גזלה א ד. וראה ערך עושק)^[5].

בפקדון

השולח יד בפקדון - בין ששלח יד בעצמו, בין על ידי בנו או עבדו ושלוחו - הרי זה גזלן. ואף על פי שלא חסר ממנו כלום, אלא נטל הפקדון ממקום למקום ברשותו כדי לשלוח בו יד, הרי פקדון זה גזלה בידו, ונעשית הגזלה ברשותו כדין כל הגזלנים (רמב"ם גזילה ג יא; שו"ע חו"מ רצב ה).

אינו נעשה גזלן על ידי שליחות יד אלא אם כן יש עמה מעשה קנין בפקדון, כגון הגבהה או משיכה וכיוצא; אבל בלא מעשה קנין, אף על פי שהדבר עומד ברשותו ונתכוין לחסרו ולהחזיקו לעצמו, אינו גזלן, כיון שהפקדון עדיין ברשות בעל הפקדון (שיטה מקובצת בבא מציעא מא א, בשם ריטב"א ורשב"א; שו"ת מהרי"ט ב חו"מ פח).

מעשה גזלה

• יש סוברים שכמו ששולח יד בפקדון צריך מעשה, אף גזלן גמור אינו אלא על ידי מעשה, ולכן אם בא לרשותו דבר של חברו, אף על פי שנתכוין לגוזלו, אינו נעשה גזלן עד שיעשה מעשה כדי לעכב את הדבר ברשותו (קצות החושן שמח סק"ב).

• ויש מוכיחים מדברי הראשונים שאין הגזלן צריך מעשה, ואפילו היתה הבהמה רבוצה בחצרו - אם כיון לזכות בה, הרי הוא חייב כגנב (שו"ת דבר אברהם א כא. וראה מחנה אפרים גזלה יב).

כופר בפקדון

הכופר בפקדון - אם היה ברשותו בשעה שכפר, הרי זה גזלן עליו; אבל אם לא היה ברשותו בשעה שכפר, אין הוא כופר בפקדון, אלא רוצה להשתמט אותה שעה עד שיוכל להביא ולהשיב את הפקדון (בבא קמא קה ב; רמב"ם גזלה ג יד; טוש"ע רצד א).

• וכתבו הראשונים שכופר בפקדון שהוא גזלן הוא רק כשכפרו בבית דין (רי"ף ורא"ש בבא מציעא ה ב; רמב"ם גזלה ג יד; סמ"ג עשין עג; מאירי בבא קמא קה ב).

• ויש שלא הזכירו שהכפירה תהיה בבית דין (טוש"ע שם, וכך משמע בשו"ת הרשב"א ב שסט).

• ויש שכתבו שלדברי הכל אין הכפירה עצמה צריכה להיות דוקא בבית דין, אלא שאם כפר שלא בבית דין יוכל לומר שלא נתכוין לכפור בפקדון אלא לשטות בו; אבל אם ראינו שהכפירה היתה בענין שלא שייך לומר שכיוון להשטות, אלא שניכר שכוונתו היתה לכפור פקדונו, אפילו שלא בבית דין הרי זה כופר בפקדון, שנעשה גזלן (שו"ת מהר"ם לובלין פא).

ואין הכופר בפקדון צריך שיעשה מעשה קנין כדי שיקרא גזלן, אלא כיון שהדבר עומד ברשותו והוא כפר - נעשה גזלן מיד. ואף על פי שהדבר בא לידו בהיתר, למדנו מהכתוב שנעשה גזלן מיד כשכפר בו אפילו אם לא שלח בו יד, שנאמר: וְכִחֶשׁ בָּהּ (ויקרא ה כב) ונאמר אחר כך: וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה (שם כג), הרי שקמה ברשותו משעת הכחשה עד שיעשה השבה^[6].

המעכב פקדון

המעכב פקדון ולא כפר בו אלא שלא החזירו, אפילו נתכוין לגזול ועשה מעשה, כל זמן שלא עשה מעשה קנין כהגבהה ומשיכה אינו כלום, וברשות בעליו עומד (שו"ת מהרי"ט חו"מ פח).

והמעכב פקדון ולא נתכוין לגוזלו - אינו כגזלן כלל, ואינו חייב באונסין (קצות החושן רצד סק"א).

שואל שלא מדעת

השואל שלא מדעת בעלים, נחלקו תנאים אם הוא כגזלן:

ר' יהודה אומר שאינו אלא שואל; וחכמים אומרים שהוא גזלן (בבא בתרא פח א), וקנה את הגזלה להתחייב בה עד שתבוא ליד בעלים כדין השבת גזלה (רש"י שם ד"ה דמר).

הלכה כחכמים (בבא מציעא מג ב; רמב"ם גזלה ג טו; טוש"ע שנט ה).

שוכר שלא מדעת

השוכר שלא מדעת הבעלים, אם אין הדבר עומד להשכיר, הרי הוא כגזלן, אבל אם הוא עומד להשכיר, אינו גזלן; אלא אם כן מיחו בו בני ביתו ואמרו שבעל הדבר צריך לו, שאז הרי הוא כשואל שלא מדעת, שגזלן הוא (שו"ת תרומת הדשן שטז; רמ"א חו"מ שח ז).

ובדבר העומד להשכיר אינו חייב באונסים, אבל אם הבעלים רוצים הם יכולים לתבוע את הפחת או את השכר (קצות החושן שח סק"ג; נתיבות המשפט שם סק"ד).

במשכון

החוטף משכון מיד הלוה שלא ברשות בית דין, הרי זה גזלן, אף על פי שהוא חייב לו; ואין צריך לומר אם נכנס לבית חברו ומשכנו שהוא גזלן, שנאמר: בַּחוּץ תַּעֲמֹד (דברים כד יא. רמב"ם גזילה ג טז; טוש"ע חו"מ שנט ו)^[7].

ויש חולקים וסוברים שאין הממשכן שלא ברשות נעשה גזלן אלא אם כן נמצא שלא היה חייב לו כלום, אבל אם הוא חייב לו אלא שלא היה לו רשות בית דין למשכנו - אינו כגזלן (ראב"ד בהשגות שם).

גזל כדי לאבד

אף הגוזל על מנת לאבד נקרא גזלן; ולכן הזורק מטבע של חברו לים, כל שלקחו בידו הרי הוא גזלן, וחייב בהשבה (בבא קמא צח א; ש"ך חו"מ שפו סק"ח).

וכן אם הוציאו לסטים בהמה כדי לאבדה, הרי הם חייבים באחריותה כדין גזלן (סמ"ע חו"מ שצו סק"ו; ש"ך שם סק"א).

בשוגג

גזלן בשוגג נחלקו האחרונים אם הוא כגזלן:

• יש סוברים שאף על פי שמזיק נתרבה לחיוב אפילו בשוגג (ראה ערך אדם המזיק), אין הגזלן והגנב דומים למזיק, כיון שלא הזיקו את גוף החפץ, ולא מצינו שנתרבה שוגג בדין גזלן; ולכן אם לקח חפץ של חברו ונתנו לאחר, והיה סבור שאותו החפץ הוא של האחר, הרי הוא פטור; וכן דיין שטעה ונתן הממון לחברו - פטור מלשלם, שאין תורת גזלן עליו, כיון שהוא שוגג (קצות החושן כה סק"א).

• ויש סוברים שאף בשוגג חייב הגזלן אם נתכוין לקנות את הדבר, ואף על פי שלא נתכוין לגזול, וכגון הלוקח מן הגנב, ולא ידע שדבר זה גנוב חייב; אבל אם לקחו ולא נתכוין להוציא מרשות אחרת לרשות עצמו, כגון שהיה סבור שהוא שלו, או של אביו שהניח לו בירושה - אינו כגזלן, שהרי לא נתכוין כלל להוציא מרשות הבעלים; ואפילו אם אכל את הדבר מחמת שחשב שהוא שלו אינו כגזלן (מחנה אפרים גזילה ז).

השבת הגזלה

החיוב

כל הגוזל חייב להחזיר את הגזלה עצמה, שנאמר: וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל (ויקרא ה כג. רמב"ם גזלה א ה; טוש"ע חו"מ שס א), ומצות עשה היא זו (ספרא ויקרא דבורא דחובה יג; רמב"ם שם), ונמנית במנין העשין (ספר המצות עשה קצד; סמ"ג עשין עג; חינוך קל).

ואף על פי שהעמידה תורה את הגזלה ברשותו של גזלן לתשלומי דמיה, לענין תשלומים בלבד העמידה, שלא יוכל לומר נאנסה; אבל אם היא קיימת אצלו, והוא בא לעכבה ולומר: דמים אני מחזיר לך, אין שומעים לו (רש"י סנהדרין עב א ד"ה ולא היא וד"ה אבל). וכן אמרו שהגזלן אינו יכול להקדיש את הגזלה, לפי שאינה שלו (בבא קמא סט א).

שנוי

במה דברים אמורים שחייב להשיב החפץ עצמו, כשהגזלה לא נשתנית והרי היא כמו שהיתה, אף על פי שנתייאשו הבעלים ממנה, ואף על פי שהגזלן מת והרי היא ביד בניו, הגזלה עצמה חוזרת לבעליה (רמב"ם גזילה ב א. וראה ערכים: יאוש; שינוי רשות).

אבל אם נשתנית הגזילה ביד הגזלן, אף על פי שעדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה, קנאה בשינוי, ומשלם דמיה לבעלים (רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ שס ה. וראה ערך שנוי). ודין תורה הוא זה, שנאמר: וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל, מה תלמוד לומר אשר גזל, אם כעין שגזל – יחזיר, ואם לאו - משלם דמיה (בבא קמא סט א; רמב"ם גזילה ב ב).

שנוי רשות

וכן אם מכרה הגזלן או נתנה במתנה, אף על פי שלא נשתנית הגזלה, אינה חוזרת מיד הלוקח או מקבל המתנה, אם נתייאשו הבעלים, שהלוקח ומקבל המתנה קנאה ביאוש ושינוי רשות (רמב"ם גזילה ב ג; טוש"ע חו"מ שסא ד).

אבל המנהג להחזיר את הגזלה, אפילו אחר יאוש ושינוי רשות, אלא שהנגזל מחזיר את דמיה ללוקח (רמ"א חו"מ שסח א; שו"ע הרב גזלה וגנבה יא).

תקנת השבים

אדם שגזל קורה ובנאה בבנין, הואיל ולא נשתנית, מדין תורה צריך להרוס את כל הבנין ולהחזיר את הקורה לבעליה; אבל מפני תקנת השבים תיקנו חכמים שיהיה נותן את דמיה, ולא יפסיד כל הבנין (גיטין נה א; רמב"ם גזילה א ה; טוש"ע חו"מ שס א. וראה ערך תקנת השבים).

פחות מפרוטה

הגוזל את חברו פחות משוה פרוטה, אף על פי שעבר על איסור (ראה לעיל: האיסור), אינו בתורת השבת גזלה (רמב"ם גזילה א ו; טוש"ע חו"מ שס ב). ונחלקו המפרשים בדבר:

• יש מפרשים שהטעם הוא שפחות משוה פרוטה הנגזל מוחל (רש"י סנהדרין נז א ד"ה צערא; חינוך מצוה קל). ולפי זה יש מהאחרונים שמצדדים לומר שאם גזל מחרש שוטה וקטן שאינם בני מחילה, או שהנגזל עומד וצווח שאינו מוחל, יהא חייב בהשבה גם בפחות משוה פרוטה; וכן בגנבה שהנגנב אינו יודע שנגנב ממנו שימחול, יהא חייב להשיב; אלא שמסתימת דברי הפוסקים נראה שבכל ענין פטור מלהשיב (מנחת חינוך קל סק"ד).

• יש מצדדים שאם גזל פחות משוה פרוטה ולא ידעו הבעלים, הרי זה אמנם של הבעלים, כיון שלא ידעו למחול, אלא שמכל מקום אינו חייב להחזיר מפני שאינו ממון (מחנה אפרים גזלה א).

• יש מן הראשונים שכתב שאף על פי שאם תבעו בדין אין בית דין נזקקים לפחות משוה פרוטה, מכל מקום הגזלן לא קנאו. ולכן ערבה גזולה פסולה למצות ארבעה מינים, אף שאינה שוה פרוטה, ואינה חשובה גזלה אצל הנגזל, שמכל מקום אינה שלו, ופסולה משום גזלה (תוס' רי"ד סוכה מא ב. וראה ערך נטילת לולב).

• יש מן הראשונים שסוברים שאפילו גזל פחות משוה פרוטה מצוה להשיב, אלא שאין עברת גזלה גמורה בידו (מאירי בבא קמא קה א).

לא השיב הכל

גזל הרבה והחזיר את הכל חוץ מפחות משוה פרוטה, חייב להחזיר גם את השאר (רמב"ם גזילה ז יא; שו"ע חו"מ שסז ג; תוספות יום טוב בבא קמא ט ו). ואף על פי שהוא פחות משוה פרוטה יש עליה מצות השבה, כיון שמתחילה גזל יותר משוה פרוטה, ועדיין לא החזיר כולו (סמ"ע חו"מ שסז סק"ז).

ויש סוברים שאינו חייב להשיב כיון שבשעת הגזלה לא היתה שוה פרוטה, ולכן אם גזל שלש אגודות שוות שתי פרוטות, והחזיר לו שתים מהן - אינו חייב להחזיר את השלישית (תוס' בבא קמא קה א ד"ה אמר רבא).

מקום ההשבה

הגוזל את חברו בישוב והחזיר לו במדבר, הרשות ביד הנגזל להחליט אם לקבל את הגזלה, שאם רצה נוטל אותה, ואם לאו אומר לו איני נוטל אלא בישוב, שמא יארע לה אונס כאן (בבא קמא קיח א, וברש"י ד"ה לא; רמב"ם גזלה א ז; טוש"ע חו"מ שסו ד), והרי היא ברשות הגזלן ובאחריותו עד שיחזירנה לו בישוב, וכן בדמי הגזלה (רמב"ם שם); אבל אם נתרצה הנגזל לקבל - יצא הגזלן ידי חובת השבה, ואינו חייב אפילו אם גזלוה מן הנגזל אחר כך במדבר (בית יוסף שם).

אם מחזירה בישוב, אפילו אינו באותו מקום שגזלו - יצא (טוש"ע שם).

הבליע בחשבון

הגוזל את חברו והבליע לו בחשבון, כגון שלקח ממנו מקח לאחר זמן, וכשנתן לו הדמים הוסיף עליהם מעות הגזלה והבליע בחשבון, שהיה בוש לומר הרי גזלתך (בבא קמא קיח ב ורש"י ד"ה והבליע); אם נתן לו לתוך כיסו - יצא, שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, ובודאי מנה זה אחריו המעות שבכיסו ומצא יותר מדמי המקח, והכיר שהחזיר לו; ואם נתן לתוך ידו של הנגזל - לא יצא, שיש לומר שהשליך לתוך תיבתו ולא מנאם (בבא קמא שם ורש"י ד"ה אדם וד"ה הא).

ואפילו אם נתן בכיסו יש הבדל בין מחזיר לכיס שהיו בו מעות מקודם, למחזיר לכיס שלא היו בו מעות (בבא קמא שם). ונחלקו הראשונים בפירושו:

• יש אומרים שבכיס שיש בו מעות עשוי למשמש ולמנותן, ולפיכך יצא אם החזיר שם; אבל בכיס שאין בו מעות אין דרכו למשמש, ולא יצא כשהחזיר לשם (רי"ף בבא קמא שם; רמב"ם גזילה א ח).

• יש אומרים להיפך, שבכיס שיש בו מעות לא יצא, אלא אם כן יודע הנגזל כמה מעות היו לו בכיסו מקודם, אבל בכיס שאין בו מעות הרי יודע הוא שלא היו לו מעות אחרות שם, ולכן יצא (רש"י שם ד"ה אית; רא"ש בבא קמא י לג; טור חו"מ שנה).

• ויש אומרים שלא יצא אלא אם כן היו שני התנאים ביחד: כשהחזיר בכיס שיש בו מעות, וידע מנינם מקודם; אבל לא ידע מניינם, או שהחזיר בכיס שאין בו מעות - לא יצא (המחבר בחו"מ שנה א)^[8].

תשלומי גזלה

החיוב

אבדה הגזלה או נשתנית - משלם דמיה (תוספתא בבא קמא (ליברמן) י מ; בבא קמא סו א; רמב"ם גזלה א ה; טוש"ע חו"מ שס א), בין שהודה מפי עצמו, בין שבאו עדים שגזל (רמב"ם שם; טוש"ע שם). ואינו משלם אלא הקרן בלבד (רמב"ם שם), ולא כפל כדין גנבה (סמ"ע שם סק"ג).

חובת התשלומים נלמדת מכלל הכתוב וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל, שאם אינה כעין שגזל אינו חייב להשיב הגזלה עצמה אלא דמיה (בבא קמא סו א).

מיטב

הגזלן הוא אחד מאבות נזיקין (ראה ערכם), ואם נאבדה הגזלה או נשתנית - חייב לשלם ממיטב נכסיו, אם הוא משלם בקרקע (בבא קמא ד ב, ה א; רי"ף ורא"ש ונמוקי יוסף שם; ש"ך חו"מ שנט סק"א).

רבי שמעון, שדורש בכל מקום טעמי המקראות (ראה ערך טעמא דקרא), אמר ששמים לו בעידית, כדי שיאמר אדם: למה אני גוזל, ולמה אני חומס, למחר בית דין יורדים לנכסי, ונוטלים שדה נאה שלי (גיטין מט ב).

נפחת הכלי

גזל כלי ושברו או פחתו, וכן נשבר או נפחת מאליו, נחלקו אמוראים בדינו:

שמואל אמר שאין שמים לו את השברים כמה הם שוים בשביל שישלם את הפחת, אלא הגזלן לוקח את השברים לעצמו, ומשלם את כל המחיר של החפץ השלם; ור' אלעזר אמר ששמים את השברים (בבא קמא יא א).

הלכה כשמואל שאין שמין לגזלן, אלא משלם את כל הדמים (בבא קמא יא א).

ונחלקו הראשונים בפירושו:

• יש סוברים שהגזלן לוקח השברים לעצמו, ואינו יכול ליתנם לנגזל, מפני שכבר קנה אותם, וצריך להחזיר לנגזל כל דמי החפץ כמות שהוא שלם (רש"י בבא קמא שם ד"ה אמר; תוס' שם ד"ה אין; רמב"ם גזלה ב טו; רא"ש בבא קמא א יא; טוש"ע חו"מ שנד ה, שסב יג). ואף על פי שבכל הנזיקין יכול לשלם בשוה כסף ואפילו בסובין (ראה ערך נזיקין), בגנב וגזלן גזרת הכתוב היא מ'אשר גזל' שצריך להחזיר או הגזלה עצמה או דמיה דוקא (תוס' ורא"ש שם).

• יש סוברים שלא אמרו אין שמים לגזלן אלא לענין הפסד הפחת, שאם הוזלו משעת שבירה עד שעת העמדה בדין - הפסד הפחת הוא של הגזלן; אבל אם ירצה לשלם השברים לנגזל - יכול לשלם, שאף הגזלן בכלל אבות נזיקין (ראה ערכם), והרי נתרבו לשלם אפילו סובין (תוס' בבא מציעא צו ב ד"ה זיל שלים, בשם רשב"ם; מאירי בבא קמא יא א, בשם רוב המפרשים; הגהות אשרי בבא קמא א יא, בשם רשב"ם). ואפילו אם יש לו כסף לגזלן, יוכל לשלם השברים (באור הגר"א חו"מ שנד סקי"ב, לדעה זו).

• ויש סוברים שאם יש לו מעות לא יוכל לשלם בשברים, אלא לוקח השברים לעצמו, ומשלם את דמיו, אבל כשאין לו מעות יוכל לשלם בשברים (נמוקי יוסף בבא קמא יא א, בשם הרמ"ה; רמ"א חו"מ שנד ה).

רצו הבעלים בכלי

רצו הבעלים ליטול הכלי השבור - נוטלים, והגזלן משלם את הפחת, שזו תקנה היא לבעלים; ואם לא רצו - הרשות בידם (רמב"ם גזלה ב טו; טוש"ע חו"מ שנד ה, שסב יג). ונחלקו הדעות בדבר:

• יש מהראשונים מצדדים לומר שאין הדברים אמורים אלא כשאין שם שינוי גמור שקונה, שבשינוי שקונה אין הבעלים יכולים לתבוע את הגזלה שנשתנית (הרב המגיד שם, וראה חידושי רבי חיים הלוי שם).

• ויש שכתבו שאין הדברים אמורים אלא כששברו בידים (ב"ח שם).

• ויש מהאחרונים שמסבירים את הדברים אף בשיש שם שינוי גמור, כיון שמן הסתם אין הגזלן רוצה לקנות השברים, לפיכך יכולים הבעלים ליטול אותם כרצונם, וכמו שאמרו ביאוש שאם אין הגזלן רוצה לקנות אינו קונה (מחנה אפרים בהגהותיו לרמב"ם שם. וראה ערכים: יאוש; שנוי).

• ויש שכתבו שאין הדברים אמורים אלא כשאין לגזלן מעות ורוצה לשלם במטלטלים, שיכולים הבעלים לומר: כיון שאין אתה משלם מעות כדיננו, על כל פנים תן לנו משברי כלים שלנו (סמ"ע חו"מ שסב ס"ק כג. וראה ט"ז חו"מ שנד ה, ובאור הגר"א שם ס"ק יג שדחו את דבריו).

• ויש חולקים וסוברים שאין הדבר תלוי כלל ברצון הבעלים, ובכל מקרה אינם יכולים לקחת את הכלי השבור (ים של שלמה בבא קמא א כט; באור הגר"א שם).

כשעת הגזלה

כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה (בבא קמא צג ב; רמב"ם גזילה ב א; טוש"ע חו"מ שס ה, שסב א). שאם גזל עצים ועשאם כלים, צמר ועשאו בגדים, משלם דמי עצים וצמר, ואין חייב להחזיר לו כלים ובגדים, שקנה אותם בשינוי (בבא קמא שם ורש"י ד"ה הגוזל)^[9].

ולא בשינוי בלבד נאמרו הדברים אלא אף לענין יוקר וזול, שאם הוקרה הגזלה או הוזלה, משלם הגזלן כשוויה בשעת הגזלה (בבא מציעא מג א).

שבר בידים

במה דברים אמורים כשאבדה הגזלה מאליה, כגון שמתה או נשברה וכל כיוצא בזה, אבל אם שברה הגזלן או שאכלה הרי הוא מתחייב בשעת שבירה ואכילה חיוב חדש, שהרי אילו היתה הגזלה קיימת היתה חוזרת בעין כמות שהיא, ונמצא שעכשיו בשבירתו ואכילתו הוא גוזל, ולפיכך משלם כאותת שעה שנשברה או נאכלה אם הוקרה (בבא מציעא מג א, ורש"י ד"ה דאי; בבא קמא סה א).

לפיכך הגוזל חבית יין מחברו, והרי היא שוה דינר בשעת הגזלה, והוקרה אצלו ועמדה בארבעה דינרים - אם שבר או שתה אותה, או מכרה, או נתנה במתנה אחר שהוקרה - משלם ארבעה כשעת הוצאה מן העולם; נשברה מאליה או אבדה, משלם דינר; היתה שוה בשעת הגזלה ארבעה, ובשעת הוצאה מן העולם הוזלה ואינה שוה אלא דינר, משלם ארבעה כשעת הגזלה, בין ששברה בין שנשברה מאליה, וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם גזילה ג א-ב; טוש"ע חו"מ שסב י-יא. וראה ערך גנבה).

בגדר תשלומי הגזלן שעת שבירה ושתייה נחלקו האחרונים:

• יש סוברים שהוא משלם מדין מזיק (ראה ערך אדם המזיק), שמשום גזלן אינו יכול להתחייב אלא כשעת הגזלה, ואין גוזל אלא מרשות הבעלים, וכל שיצא מרשות הבעלים אין אחר כך על זה דין גזלה חדשה, אלא שכיון שהחפץ עדיין ממונם של בעלים, הרי הוא חייב מדין מזיק (קצות החושן לד סק"ג).

• ויש חולקים וסוברים שחייב מדין גזלן, כיון שהגזלה עדיין של הבעלים אפילו לאחר שקנאה הגזלן בקנין גזלה, ולפיכך הרי זה כגוזלה מחדש, שעדיין היה החפץ של הבעלים אף על פי שאינו ברשותו, ועכשיו הוציאה גם מתורת קנינו (נתיבות המשפט שם סק"ה).

כשמת הגזלן

הגזלה קיימת

הגוזל ומת - אם הגזלה קיימת, ועדיין לא נתייאשו הבעלים ממנה, הרי היורשים חייבים להחזירה (בבא קמא קיא ב); ואם נתייאשו הבעלים והגזלה קיימת, נחלקו אמוראים בדבר:

• יש אומרים שאין היורשים חייבים להחזירה, לפי שרשות יורש היא כרשות לוקח, וקנו היורשים את הגזלה ביאוש ושינוי רשות.

• ויש אומרים שהיורשים חייבים להחזירה, לפי שרשות יורש אינה כרשות לוקח, ולא קנו ביאוש ושינוי רשות (בבא קמא שם).

הלכה שהיורשים חייבים להחזירה (רמב"ם גזילה ב א; טוש"ע חו"מ שסא ז), וחייבים להחזיר מן הדין, ולא משום כבוד אביהם, ולכן צריכים להחזיר אפילו כשאינו ניכר לרבים שהוא גזול (מאירי בבא קמא שם).

אין הגזלה קיימת

אם אין הגזלה קיימת, שאכלוה היורשים לפני יאוש, גובה מן היורשים, אבל אם אכלוה לאחר יאוש - פטורים (טוש"ע חו"מ שסא ז).

הניח נכסים

הניח ליורשים אחריות נכסים דהיינו קרקע, הרי הם חייבים לשלם (בבא קמא קיא ב; רמב"ם גזילה ה ה; טוש"ע חו"מ שסא ז), בין שהאכילם לאחר יאוש, בין שלא האכילם, ואפילו מכרה או אבדה (רמב"ם שם; טוש"ע שם), לפי שכבר נשתעבדו נכסי אביהם מחיים (רש"י שם ד"ה הכי קאמר).

אבל אם הניח להם מטלטלין - אינם חייבים לשלם, שדמי גזלה חוב הם על הגזלן, ואין המטלטלים משתעבדים לבעל חוב (רמב"ם שם).

לאחר תקנת הגאונים שיהא בעל חוב גובה אף מן המטלטלים של היורשים, ואפילו במלוה על פה (על תקנת הגאונים ראה ערכים: נכסי יתומים; מלוה על פה), היורשים חייבים לשלם, בין אכלו בין לא אכלו, בין נתייאשו הבעלים בין לא נתיאשו, בין מן הקרקע בין מן המטלטלין שהניח אביהם (רי"ף ורא"ש בבא קמא קיא ב; רמב"ם גזילה ה ו; טור חו"מ שסא ז וסמ"ע שם סק"י)^[10].

יתומים קטנים

הניח גזלה לפני יתומים קטנים, והגזלה קיימת, באופן שגדולים חייבים לשלם (ראה לעיל: הגזלה קיימת, שיש אומרים שהחיוב רק לפני יאוש; ויש מחייבים גם לאחר יאוש), נחלקו תנאים בדבר:

• סומכוס סובר שפטורים מלשלם (בבא קמא קיב א), כיון שאינם בני דין, ואף על פי שהגזלה קיימת מחוסרת גבייה היא (רש"י שם ד"ה קטנים); ואפילו גזל שדה ונמצאת שאינה שלו, מכל מקום אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין, וקטנים כשלא בפניו הם (רשב"א שם).

• וחכמים סוברים שאף הקטנים חייבים להחזיר את הגזלה (בבא קמא שם).

להלכה נחלקו הראשונים:

• יש פוסקים כחכמים (רא"ש רשב"א שם, ומאירי בבא קמא קיב א; טוש"ע חו"מ שסא ז); וכן אם אין הגזלה קיימת, והניח להם אביהם אחריות נכסים, חייבים לשלם (שו"ע שם). ולא אמרו שאין מקבלים עדים נגד קטנים אלא כשהחפץ הוא מוחזק בחזקת אביהם ואנו באים להוציא ממון מחזקתו, אבל כאן שאינו בחזקת אביהם - מוציאים מהם (רא"ש ורשב"א שם).

• יש פוסקים כסומכוס (שיטה מקובצת בבא קמא שם, בשם הראב"ד והרמ"ה). אלא שיש מהם שסובר שבין במטלטלים ובין בקרקע אין מוציאים הגזלה מהקטנים (ראב"ד שם); ויש מהם שסובר שקרקעות שאין להם עדים שהיו של אביהם - מוציאים מידם, ובמטלטלים בלבד אם היו ברשות אביהם אין מוציאים מידם, לפי שהם בחזקת אביהם, אפילו באו עדים שהם גזל ביד אביהם (רמ"ה בשיטה מקובצת שם).

אכלו את הגזלה

אכלו הקטנים את הגזלה לפני יאוש, ואביהם לא הניח אחריות נכסים, אפילו לדעת הסוברים שגדולים חייבים לשלם, הקטנים פטורים, אפילו לדעת חכמים של סומכוס (ראה לעיל), שדבר זה דומה לקטנים שהזיקו שהם פטורים מלשלם (ראה ערך קטן. בבא קמא קיב א).

טענת הרי שלך לפניך

שנוי מועט

הגוזל בהמה וכחשה כחש שאפשר שיחזור, אומר לו: הרי שלך לפניך ופטור (בבא קמא צו ב; רמב"ם גזילה ג ד; טוש"ע שסג א).

וכן גזל מטבע ונפסל במדינה זו, והרי הוא יוצא במדינה אחרת (בבא קמא צז א; רמב"ם שם); או שגזל פירות והרקיבו מקצתם (שם צח ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם); וכן תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעבדה בה עברה הפוסלת אותה מלהיקרב על גבי המזבח, כגון שנרבעה או שנעבדה לעבודה זרה, או שנפסלה במום שאינו ניכר, או שהיתה יוצאת להיסקל – בכל אלה אומר לו: הרי שלך לפניך, כיון שדברים אלו אינם נחשבים לשנוי (שם צו ב ורש"י ד"ה ונעבדה וד"ה שנפסלה; רמב"ם שם; טוש"ע שם. וראה ערך היזק שאינו ניכר).

שנוי מרובה

אבל גזל בהמה והזקינה, או שכחשה כחש שאינו חוזר, כגון חלאים שאין להם רפואה; או שגזל מטבע ונסדק; או פירות והרקיבו כולם או רובם (סמ"ע חו"מ שסג סק"א); או יין והחמיץ - הרי זה כמי שגזל כלי ושברו, ומשלם כשעת הגזלה (בבא קמא צו ב; רמב"ם גזילה ג ד; טוש"ע שסג א).

מטבע ונפסל

גזל מטבע ופסלתו מלכות, שאינו יוצא לא במדינה זו ולא במדינה אחרת, נחלקו אמוראים בדינו: רב הונא אמר שיכול להחזירו ולומר הרי שלך לפניך; ורב יהודה אמר הרי זה כנסדק שהיזק גמור הוא, ומשלם כשעת הגזלה (בבא קמא צז א, ורש"י ד"ה היינו).

אף להלכה נחלקו הפוסקים:

יש פוסקים כרב יהודה (רמב"ם גזילה ג ד; טור והמחבר חו"מ שסג א); ויש פוסקים כרב הונא (רא"ש בבא קמא ט י; טור חו"מ שסג בשמו; רמ"א חו"מ שם, בשם יש אומרים); ואפילו פסלוהו בכל מלכות שבעולם שאינו יוצא כלל, אומר לו: הרי שלך לפניך (ש"ך שם סק"ה, בשם מהרש"ל).

השתמש בגזלה

הגוזל בהמה ונשא עליה משא, או שרכב עליה, או שחרש או דש בה וכיוצא בזה, והחזירה לבעליה, אף על פי שעבר בלא תעשה, אינו חייב לשלם לו כלום, שהרי לא הפסידה ולא הכחישה (רמב"ם גזילה ג ו; טוש"ע חו"מ שסג ג), ואפילו אם גם בעל הבהמה היה צריך לעשות מלאכה זו ובטלו ממנה (סמ"ע שם סק"ז).

ויש שנסתפקו במקרה שהכחישה כחש החוזר, שאילו לא השתמש בה יכול לומר הרי שלך לפניך (ראה לעיל עמוד תעה), אם גם בהשתמש בה יכול לומר כן, או שכשהשתמש חייב לשלם ההפסד (ראה סמ"ע שם סק"ח).

הוחזק לגזול

ואם הוחזק אדם זה לגזול או לעשוק או לעשות מעשים אלו פעם אחר פעם - קונסים אותו, ואפילו בחוץ לארץ (ראה ערך דיני קנסות); ושמים את השבח שהשביח הגזלן על ידי הבהמה, ומשלם אותו לנגזל (רמב"ם גזילה ג ו; טוש"ע חו"מ שסג ג).

וכן במקום הפרוץ בגזלות קונסים אותם (שיטה מקובצת בבא קמא צו ב, בשם הרמ"ה).

בקרקעות עבדים ושטרות

גזל קרקע

הגוזל קרקע מחברו ושטפה נהר, נחלקו תנאים בדינו:

• חכמים אומרים שיכול להחזירה כמו שהיא ולומר לו: הרי שלך לפניך. וטעמם הוא שקרקע אינה נגזלת (סוכה לא א, ורש"י ד"ה ורבנן), ולעולם בחזקת בעלים היא עומדת (רש"י ותוס' סוכה ל ב ד"ה וקרקע; רמב"ם גזלה ט א), ואין אחריות הפסדה עליו (רמב"ם שם).

ולמדו דבר זה מהכתובים, שמעטו קרקעות מתשלומי חומש ואשם לאחר שבועה (בבא קמא קיז ב).

ויש מן הראשונים שכתבו שהטעם שקרקע אינה נגזלת הוא מפני שאי אפשר להזיזה ממקומה, ולא מן הכתוב למדוהו (תוס' בבא מציעא סא א ד"ה אלא).

• ור' אליעזר אומר שחייב להעמיד לו שדה אחר (בבא קמא קיז ב). וטעמו הוא שקרקע נגזלת (סוכה לא א), ויש עליה תורת גזל כשאר מטלטלים לעמוד בחזקת הגזלן (רש"י סוכה לא א ד"ה ורבנן).

הלכה כחכמים, ואינו חייב לשלם את הקרקע אלא אם כן הפסידה בידים, כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות, או שקצץ את האילנות, ושיחת את המעינות, והרס את הבנין, שאז חייב להעמיד לו בית או שדה כמות שהיו בשעה הגזלה, או ישלם דמי מה שהפסיד (רמב"ם גזלה ט א; טוש"ע שעא ב).

נטלוה מהגזלן

הגוזל שדה מחברו ונגזלה ממנו, שנטלוה אנסים בכח המלך, אם מכת מדינה היא, כגון שלקח המלך שדות או בתים של כל אנשי המדינה, יכול להחזירה כמו שהיא ולומר לו: הרי שלך לפניך; ואם מחמת הגזלן נלקחה, שלקח רק את השדה שלו, חייב להעמיד לו שדה אחר (בבא קמא קטז ב, ורש"י ד"ה ונטלוה; רמב"ם גזלה ט ב; טוש"ע חו"מ שעא ג. וראה ערך מסור, על הגזלן שהראה לאנסים על שדה שגזל). ואף על פי שקרקע אינה נגזלת, קנס הוא שקנסוהו חכמים (ירושלמי בבא קמא י ו).

לטובת הנגזל

כשם שהקרקע בחזקת הנגזל לחובתו, שהגזלן יכול לומר לו: הרי שלך לפניך, כך היא ברשותו גם לטובתו, שאף על פי שאם גזל מטלטלים ונשתמש בהם אין צריך לשלם לו מה שנהנה, אלא משלם כשעת הגזלה, אם גזל קרקע והשתמש בה הגזלן ואכל פירותיה, צריך לשלם מה שנהנה ממנה (טור ורמ"א חו"מ שעא ב).

וכן הדר בחצר חברו שלא מדעתו, חייב לשלם לו שכרו, אם החצר עשויה להשכיר, כיון שחיסרו ממון (רמב"ם גזלה ג ט; טוש"ע חו"מ שסג ו. וראה ערך זה נהנה וזה לא חסר).

והשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון, מעלה שכר לשמעון (בבא קמא כא א; רמב"ם שם ה ג; טוש"ע חו"מ שסג י, שסט ב)^[11].

ברשות הבעלים

אין הקרקע נקנית לעולם לגזלן, אלא ברשות בעליה עומדת, שאפילו נמכרה לאלף אנשים זה אחר זה ונתייאשו הבעלים, הרי זו חוזרת לנגזל בלא דמים (רמב"ם גזלה ח יד; טוש"ע חו"מ שעא א); שאף על פי שמטלטלים נקנים ביאוש ושינוי רשות (ראה לעיל: השבת גזלה), קרקע בחזקת בעליה עומדת (סמ"ע שם סק"א)^[12]. וכל מי שיצאה מתחת ידו חוזר על זה שמכרה לו ונוטל ממנו את הדמים, וחוזר המוכר השני על המוכר הראשון, עד שיחזור הלוקח מן הגזלן על הגזלן ויטול ממנו (רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[13].

איסור לא תגזול

אף על פי שקרקע אינה נגזלת מכל מקום עובר הגזלן בלא תעשה של לא תגזול; ואדם שהשיג גבול רעהו והכניס מתחום חברו לתוך שלו, אפילו מלוא אצבע, אם בחזקה עשה הרי זה גזלן, ואם בסתר הרי זה גנב (רמב"ם גנבה ז יא).

ויש מן הראשונים שסוברים שבגזלת קרקע אינו עובר משום לא תגזול, כיון שקרקע אינה נגזלת, שאי אפשר להזיזה ממקומה (תוס' בבא מציעא סא א ד"ה אלא).

סוכה גזולה

הבונה סוכה בחצרו של חברו מדעתו, ואחר כך בא חברו ותקפו והוציאו מסוכתו, הרי זו סוכה גזולה, כיון שאינה עומדת ברשותו של הבונה. שאף על פי שאין קרקע נגזלת, אין זה אלא בקרקע, שהיא בחזקת בעליה עומדת, ולכך אינה נגזלת, אבל הסוכה עצמה נגזלת (תוס' סוכה לא א ד"ה אבל; רמ"א או"ח תרלז ג).

ויש אומרים שכל זה דוקא כשבנה שלא מדעתו של בעל החצר, שאילו בנה מדעתו הרי הבנין עומד ברשות הבונה, והוא בכלל קרקע שאינה נגזלת (מגן אברהם שם סק"ז, לדעת הגהות אשרי. וראה ערך סוכה).

הנאה מקרקע גזולה

אסור ליהנות מקרקע גזולה, כגון שדה גזולה אסור לעבור בתוכה, או בית גזול אסור ליכנס בו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים (רמב"ם גזלה ה ג; טוש"ע שסט ב).

עבדים

נחלקו תנאים אם עבדים הם כקרקעות ואינם נגזלים:

• חכמים סוברים שאם גזל עבדים והזקינו משלם כשעת הגזלה.

• ור' מאיר סובר שאומר לו: הרי שלך לפניך (בבא קמא צו ב), שעבדים הם כקרקעות, ועומדים ברשות בעליהם (רש"י שם ד"ה בעבדים).

הלכה שעבדים דינם כקרקעות ואינם נגזלים (בבא קמא שם), וכן פסקו רוב הפוסקים (רמב"ם גזלה ג ד: רא"ש בבא קמא שם, וכך כתב שם בשם הראב"ד והרמ"ה; טוש"ע חו"מ שסג א; ש"ך שם סק"ט, בשם כל הפוסקים).

ויש פוסקים שעבדים נחשבים כמטלטלים והם נגזלים, ואם נשתנו משלם כשעת הגזלה (רי"ף בבא קמא שם; טור חו"מ שסג, בשם הרמב"ם, וראה כסף משנה שם, שכתב שהיתה לו גירסא משובשת)^[14].

לא תגזול

אף על פי שאין העבדים נגזלים, מכל מקום אם גזל עבר על לא תגזול, אף לדעת הסוברים שבקרקע אינו עובר, לפי שקרקע אי אפשר להזיזה ממקומה, אבל העבד שהוא נד, אף על פי שהוקש לקרקע, עובר עליו (תוס' בבא מציעא סא א ד"ה אלא).

שטרות

אף השטרות נתמעטו מדין גזלה כמו קרקעות ועבדים, ולפיכך אם גזל שטר ונשרף - פטור מלשלם, שהוא כאילו לא נגזל, כמו קרקעות שנשרפו מאליהם או נשחתו שהוא פטור (ש"ך חו"מ שפו סקי"ג).

ויש סוברים שאם קודם ששרף את השטר הגביהו - נעשה עליו גזלן, וחייב לשלם אף לדעת הפוטרים משום דינא דגרמי בתורת מזיק (ראה ערך גרמא בנזיקין; גרמי), מפני שהוא חייב בהשבה (ים של שלמה בבא קמא ט יט; פסקי תוס' שבועות נה).

כשאין הנגזל ידוע

גזל אחד מחמשה

הגוזל אחד מחמשה ואינו יודע מאיזה מהם גזל, וכל אחד מהם תובע ואומר אותי גזל, נחלקו תנאים בדינו:

• ר' טרפון אומר שמניח גזלה ביניהם ומסתלק (יבמות קיח ב), ולא שיוציאנה מידו ויקחו כולם וילכו, כי שמא יקח זה שאינו שלו, ואחר כך יתברר מי הוא הנגזל, אלא תהא הגזלה מונחת בידו עד שיתברר הדבר, וסילוק זה הוא סילוק הדין, שיניח גזלה בפניהם בבית דין ויאמר: בררו של מי הוא ויטול, ומסתלק מן הדין, ויניח בידו את הגזלה עד שיבוא אליהו (בבא מציעא לז ב, ורש"י ד"ה אמר); ויש מפרשים שמניח את הגזלה ביד בית דין ומסתלק (שיטה מקובצת בבא מציעא שם, בשם הראב"ד)

• ר' עקיבא אומר שצריך לשלם לכל אחד ואחד את דמי הגזלה (יבמות שם).

אף להלכה נחלקו הראשונים:

• יש פוסקים כר' עקיבא, אלא שכל אחד ואחד נשבע שזה גזלו, ואחר כך משלם לכל אחד ואחד (רי"ף ורא"ש בבא מציעא לז ב; רמב"ם גזלה ד ט; טוש"ע חו"מ שסה א).

• ויש פוסקים כר' טרפון (בעל המאור בבא קמא קד א; שיטה מקובצת בבא מציעא לז ב, בשם הראב"ד)^[15].

גזל אחד משנים

אמר לשנים: גזלתי מאחד מכם מנה ואיני יודע מאיזה מכם, או לאביו של אחד מכם, והם אינם תובעים אותו לומר אותי גזלת, משלם לכל אחד ואחד, כיון שהודה מפי עצמו (בבא מציעא לז א-ב; רמב"ם גזלה ד י; טוש"ע חו"מ שסה ב).

ודוקא כשבא לצאת ידי שמים, אבל מן הדין אינו נותן אלא גזלה אחת, והם מחלקים ביניהם (גמרא שם; רמב"ם וטוש"ע שם); שהרי אין אחד מהם יודע שנגזל אלא זה בא והודיעם, ולא קנסו חכמים בדבר זה מפני שאין לו תובע (רמב"ם שם).

ויש מצדדים לומר שמן הדין יהא מונח עד שיבוא אליהו, אלא שאם ירצו הם יכולים לחלקה ביניהם (לחם משנה שם).

ויש סוברים שחולקים מן הדין, שאינם יודעים אם נגזלו, ואין כאן רמאי, ואין לקונסם שיהא מונח (ש"ך חושן משפט שסה סק"ג).

גזל מדבריהם

יש דברים שמצד הדין אינם קנינו ממש של הנגזל, ולכן מן התורה אין בהם משום גזל, אבל חכמים אסרום משום גזל:

מצודות

מצודות חיה ועופות ודגים, שנפלו החיות לתוך המצודה ואחר כך בא אחר ונטלם, הרי זה גזל מדבריהם, אבל לא מהתורה מפני שעדיין לא הגיעו לידי הזוכה בהם (גיטין נט ב, ורש"י ד"ה מצודות; רמב"ם גזלה ו יב; טוש"ע חו"מ שע ד), והוא שהיתה המצודה בתוך הים, או פרוסה במדבר (רמב"ם זכייה א ג; טוש"ע חו"מ רעג יג).

ואם היו בביברים של בעלים, הצד מהם הרי זה גזלן (רמב"ם שם; טוש"ע שם), שהרי זה חצר המשתמרת שקנוה הבעלים בקנין גמור (מגיד שם. וראה ערך חצר).

וכן אם היתה המצודה כלי שיש לו תוך ולקח מתוכו, הרי זה גזלן גמור (גיטין סא א; רמב"ם שם ג; טוש"ע שם).

במציאה

מציאת חרש שוטה וקטן יש בה משום גזל מדבריהם (גיטין נט ב; רמב"ם זכיה יז יב; טוש"ע חו"מ רע א).

גדרו

במצודות חיה ועופות ודגים, ובמציאת חרש שוטה וקטן, נחלקו תנאים בגדרו של הגזל:

חכמים אומרים שאין גזל זה אלא מפני דרכי שלום; ור' יוסי אומר גזל גמור (גיטין נט ב).

ולדברי הכל אינו אלא גזל מדבריהם, אלא שלדעת חכמים שהוא רק מפני דרכי שלום אין מוציאים אותו בבית הדין, ולדעת ר' יוסי שהוא גזל גמור מדבריהם, מוציאים אותו בבית הדין (גיטין סא א).

הלכה כחכמים, וכל מי שיש בידו גזל של דבריהם אינו יוצא מידו בדיינים (רי"ף ורא"ש גיטין שם; מאירי שם; רמב"ם זכיה ו טז, יז יב; טוש"ע חו"מ שע ז).

ויש שפסקו כר' יוסי (שיטה מקובצת בבא בתרא עט א, בשם עליות ר' יונה; הגהות מימוניות גזלה שם, בשם ראב"ן).

אפילו לדעת הפוסקים כחכמים, יש שכתבו שמכל מקום מנדים אותו עד שיחזיר (שו"ת הרדב"ז א תקג).

בדברים שחכמים אסרו משום גזל גמור ולא מפני דרכי שלום בלבד, יש מהראשונים שסוברים שאף חכמים מודים שיוצא בדיינים (תוס' שבועות מא א ד"ה ולר' יוסי; הגהות מרדכי סנהדין רמז תשכב, בשם ר"י טוב עלם).

ויש סוברים שלעולם אין גזל מדבריהם יוצא בדיינים (שו"ת הרדב"ז שם, בדעת הרמב"ם ועוד).

יוני שובך ועליה

יוני שובך ויוני עלייה יש בהם משום גזל מפני דרכי שלום (בבא מציעא קב א), לפי שהם באים לשובך משל הפקר, והשובך והעליה לא קנו אותם לבעלים בתורת חצר (ראה ערכו), הואיל ואינם משתמרים בהם (שו"ע הרב ה הלכות הפקר ו); שלפעמים הם יוצאים משם, ולא סמכה דעתו של בעל השובך עליהם, ולכן אין בהם מן התורה משום גזל, וחכמים אסרו שלא יבואו לידי קטטות ומריבות, שכל אחד מחזיק את היונים הנמצאים בשובכו לשלו; אבל יונים שחוזרים תמיד לשובכם, יש בהם גזל גמור מן התורה כמו כל העופות שברשותו של אדם (ערוך השלחן שע ב).

חמסן ומשחק בקוביא

ישנם דברים שהם קנין גמור של הנגזל, אלא שאופן הנטילה ממנו אין בו משום גזל מן התורה, וחכמים אסרו משום גזל:

• החמסן, והוא הלוקח קרקע או מטלטלים שלא ברצון הבעלים, אף על פי שנתנו את הדמים, הרי זה גזל מדבריהם (רמב"ם עדות י ד; טוש"ע חו"מ לד יג).

ויש סוברים שאם לקח בעל כרחו של בעל החפץ, אף על פי שנתן לו דמים, הרי זה גזל מהתורה, ולא אמרו שאם נתן דמים הוא חמסן, והגזל מדבריהם, אלא כשכפהו עד שנתרצה למכור, שאף על פי שהמכירה קיימת (ראה ערך אונס: אונס במכירה) - עבר על איסור מדבריהם (שיטה מקובצת בבא מציעא ה ב, בשם תוס' מורו; לבוש מרדכי בבא קמא לא יב, בדעת הרמב"ם. וראה באור הגר"א חו"מ רה סק"א. וראה ערך גזלן, בנוגע לפסולו לעדות, וראה ערך חמסן).

• המשחקים בקוביא, והם אלו שמשחקים בעצים, או בצרורות, או בעצמות וכיוצא בהם, ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חברו באותו שחוק יקח ממנו סכום כסף - יש מהראשונים שכתבו שהרי זה גזל מדבריהם, אף על פי שברצון הבעלים לקח, הואיל ולקח ממון חברו בחנם דרך שחוק והיתול, הרי זה גזל מדבריהם (רמב"ם עדות י י; המחבר בשו"ע חו"מ לד ב); ויש חולקים וסוברים שאין בזה משום גזל כלל, ואף על פי שפסולים לעדות, הרי זה משום שאינם עוסקים בישובו של עולם (טור ורמ"א חו"מ שם. וראה ערך אסמכתא: המשחק בקוביא, וראה ערך גזלן, באור השיטות).

המותרים משום גזל

אינו מקפיד

דברים שאין אדם מקפיד עליהם אין בהם משום גזל. כגון מפסגי אילנות ומפסגי גפנים, דהיינו כשיש בהם יותר מדאי ענפים קוצץ אחת מבינתיים; ומנכשי זרעים, שנוטל ירקות שביניהם; ועודרי ירקות, שכשהן תכופות יותר מדאי נוטל אחת בינתיים כדי שיהא מקום להרחיב ולהתפשט - בזמן שבעל הבית מקפיד עליהם, יש בהם משום גזל; ואם אין בעל הבית מקפיד עליהם, מותרים משום גזל (תוספתא בבא קמא (ליברמן) יא יח; בבא קמא קיט ב ורש"י ד"ה מפסגי וד"ה ועודרי)^[16].

גדר ההיתר

האחרונים נחלקו בגדר ההיתר של דבר שאינו מקפיד:

• יש סוברים שהיתרו הוא בתורת הפקר, שהרי זה כאילו הפקירו בעל הבית (שו"ת נודע ביהודה קמא אבן העזר נט. וראה נחל יצחק חו"מ ו), ולכן אין היתר רק אם הבעלים לא מקפידים לאף אדם, שאם מקפיד על אחד הרי זה בבחינת הפקר לעניים ולא לעשירים.

• ויש סוברים שהיתרו הוא בתורת מתנה, שהרי זה כמו שחונן ונותן דבר מועט לכל מי שיטול שלא מדעתו (אבני מלואים כח ס"ק מט), ולכן גם אם אינו מקפיד לזה – מועיל.

בן ותלמיד

בן שהיה אוכל משל אביו או משל רבו, קוצץ ונותן פרוסה לבנו ולבתו ולעבדו של אוהבו, ואינו חושש משום גזלו של בעל הבית, שכך נהגו (תוספתא בבא קמא (ליברמן) יא ד).

אשה

אשה הטוחנת בשל בעלה ונותנת דבר לחברתה - הרי זה גזל (חולין ו ב), שאף בדבר מועט יש בו משום גזל, כל שאינו לצדקה, שנוח הוא לבעל (רשב"א שם).

ויש אומרים שאין זו גזלה, שאין הבעל מקפיד על אשתו בדבר מועט (תוס' שם ד"ה אשת)^[17].

קנס

יש דברים שחכמים התירו משום גזל לפי שקנסו את בעל הבית:

• כל המקלקלים ברשות הרבים, כגון המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים, מותרים משום גזל (בבא קמא ל ב; רמב"ם גזלה ו ה. וראה רמב"ם נזקי ממון יג יד וטוש"ע חו"מ תיד א).

• חתול רע שהורג את הקטנים אין בו משום גזל (רמב"ם גזלה טו יז)^[18].

תקנה

יש מקרים שהתירו משום גזל בתורת תקנה:

מחנה היוצאת למלחמת הרשות מותרים בגזל עצים יבשים (תוספתא עירובין (ליברמן) ב ו; עירובין יז א), אף על פי שיש בהם משום גזל אצל אחרים (רש"י שם ד"ה הכא. וראה ערך מלחמה על פרטי ההיתר)^[19].

הערות שוליים