|
גורל גורלהגדרה[1] - בירור על ידי הטלת גורל בין כמה דברים או אנשים, שוים בזכויותיהם, בנוגע לחלוקה, חלות קדושה, זכייה במצוה וכיוצא. סמכות הגורלבירור על פי הגורל מצינו בחלוקת הארץ, בחלוקת שותפים, בשעירי יום הכפורים, בין כהנים שבמקדש, במנות הקדשים, ובעשיית מצוות (ראה על כל אלה להלן). מלבד זה מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים שסמכו על הגורל:
ופרשו ראשונים: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם (במדבר לד ב), להזהיר בית דין על כך שלא יוציאו לעז על הגורלות (פסיקתא זוטרתא שם), וכן אמר לו יהושע לעכן: בבקשה ממך אל תוציא לעז על הגורלות, שעתידה ארץ ישראל שתתחלק בגורל (סנהדרין מג ב). ויש מן הגאונים שכתב: אין רשות לאדם מישראל לעבור על הגורל, שאין הגורל אלא מפי שמים, שנאמר: עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק הארץ (במדבר כו נה,נו), והעובר על הגורל כעובר על עשרת הדברות (שו"ת הגאונים קושטא של"ה ס, ווילנא תרמ"ה נז). ומהאחרונים יש מי שכתב: ראינו מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים שסמכו על הגורל באשר נעשה בלי מחשבות אדם ופעולת אנוש מצד התחכמות, ונאמר: בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵה' כָּל מִשְׁפָּטוֹ (משלי טז לג), מפני שקרוב הדבר שאם הגורל כהוגן תדבק בו השגחה עליונה, כמו שכתוב: הָבָה תָמִים (שמואל א יד מא), ומסוגל להשגחה אם נעשה כהוגן (שו"ת חות יאיר סא). בחלוקת הארץגורל חלוקת הארץארץ ישראל נתחלקה על פי גורל, שנאמר: אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ (במדבר כו נה), ונתחלקה באורים ותומים. הא כיצד, אלעזר מלובש באורים ותומים, וקלפי של שבטים ושל תחומין מונחים לפניו, ומכוין ברוח הקודש ואומר: זבולון עולה ותחום עכו עולה עמו, טרף בקלפי ועלה זבולון ותחום עכו, וכן כל שבט ושבט (בבא בתרא קכב א, וראה ירושלמי יומא ד א. וראה ערך ארץ ישראל; החילוק). והיו שואלים תחילה באורים ותומים, כדי שישראל יראו שהגורל עולה כמו שנתנבא, ויודעים שחלוקה ישרה היא, והיו צריכים שני קלפיות, לשבטים ולתחומים, ולא די באחד, שיאמר עכשיו אני נוטל מה שיעלה לראובן, שהכתוב אומר אַךְ בְּגוֹרָל, בלא הוצאת דיבור מפיו (רשב"ם שם ד"ה והיה). גודל החלקים
החלוקה הפנימית בשבטאף החלוקה של המשפחות והיחידים של כל שבט היתה על פי הגורל, אלא שלא היתה באורים ותומים (ראב"ד בשטה מקובצת בבא בתרא קכא ב; רמב"ן במדבר כו נה); ויש שנראה מדבריהם שאף אורים ותומים היו (ראה תוספות בבא קמא פח ב ד"ה הכי)[3]. בחלוקת השותפיםקנין על ידי הגורלהאחים והשותפים שחלקו, כיון שעלה הגורל לאחד מהם, קנו כולם (בבא בתרא קו ב; רמב"ם שכנים ב יא; טוש"ע חו"מ קעג ב), שבהנאה שנשמעו זה לזה לדבר שהסכימו עליו, גמר כל אחד מהם ומקנה לחברו (רמב"ם שם, על פי מסקנת הגמרא שם). ויש מפרשים שדין זה למד מחלוקת הארץ, אלא שאין צריך אורים ותומים מפני שגמר דעתם מועיל עם הגורל כאורים ותומים (רשב"ם שם ד"ה אמר). "קנו כולם" שאמרו, נחלקו ראשונים:
קנין אחר הגורל
בחלוקת ארץ ישראל לדברי הכל קנו על ידי הגורל, לפי שהיו שם גם קלפי ואורים ותומים (מהר"י ברונא שם; ב"ח שם)[5]. במטלטליןאף במטלטלין הדין שאם הטילו גורל על חלוקתם קנו כל אחד את חלקו, שלא חילקו חכמים בין קרקע למטלטלין (רשב"ם בבא בתרא קו ב ד"ה קנו כולם; מגיד משנה שכנים ב יא, בשם רש"י). בחלוקה שאינה בגוף הקרקעיש מן האחרונים סוברים שכששני שכנים רוצים לפתוח פתח בחצר, ומזיק לשניהם שיהיה פתח כנגד פתח, אין להטיל גורל, לפי שאינה חלוקה בגוף הדבר, ואין להם עצה אלא לעשות פשרה (נתיבות המשפט קנד סק"ו, בדברי הרמ"א שם). וכן יש שכתבו שאם עשו שותפים גורל שמי שיעלה ראשון בגורל יבחר לו איזה חלק שירצה, אין לזה דין גורל, וכל אחד יכול לחזור בו (שו"ת שבות יעקב ג קסב, הובא בפתחי תשובה חו"מ קעג סק"ב). זה שלא בפני זהאף לדעת הסוברים שאין אחים או שותפים יכולים לחלוק זה שלא בפני זה בקרקעות (ראה ערך חלוקת שותפות מחלוקת בדבר), מכל מקום בגורל יש סוברים שחולקים (תוספות בבא בתרא קו ב ד"ה ושמואל לפירוש רשב"ם), ויש סוברים שאף בגורל אינם יכולים לחלוק בקרקעות זה בלי זה (תוספות שם בשם ר"י, וראה תוספות גיטין לד א ד"ה בית דין. וראה ערך חלוקת שותפות). עילוי נכסיםהאחים שבאו לחלוק בגורל, ואחד מהם חפץ באחד מן החלקים, ומעלה אותו ואומר אני אתן בו יותר כך וכך על מה ששמאוהו, או שאתם תתנו בו כך, שומעים לו, ואם אינם רוצים - יטלנו בלי גורל (עליות דרבנו יונה בבא בתרא יב ב ד"ה מתקיף, ושכן כתב הראב"ד; רא"ש בבא בתרא א מו, בשמם; טוש"ע חו"מ קעד ה), שהרי כולם מרויחים (רא"ש שם); ויש סוברים שלעולם הגורל עדיף, ולא אמרו עילוי אלא בדבר שאין בו דין חלוקה (נמוקי יוסף על הרי"ף שם ח א ד"ה אמצרא, בשם רמב"ן ורא"ה וריטב"א; שו"ע שם, בשם יש חולקים). בשעירי יום הכפוריםבעבודת יום הכפורים מצוה מן התורה לקבוע על פי הגורל איזה משני השעירים (ראה ערך שעירי יום הכפורים) הוא להשם ואיזה לעזאזל, שנאמר: וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל וְהִקְרִיב וגו' אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל וגו' (ויקרא טז ח וט). ונחלקו תנאים ואמוראים אם הגורל מעכב, או שאינו אלא למצוה (יומא מ א וב, ושם לט ב). הלכה שהגרלה מעכבת (רמב"ם עבודת יום הכפורים ג ג)[6]. לסוברים שהגורל מעכב, הגורל קובע, ואינו יכול לשנות (יומא מ ב), אבל לסוברים שאינו מעכב, ההגרלה היא למצוה שיקבע בפה כפי שעלה בגורל (רידב"ז על ירושלמי יומא ד א). על ידי זרלסוברים שהגרלה מעכבת - פסולה בזר, ולסוברים שאינה מעכבת - כשרה בזר (ירושלמי יומא שם). ויש מהראשונים שהוסיף שאם הגרלה מעכבת אינה כשרה אלא בכהן גדול (תוספות רי"ד יומא שם). הלכה שפסולה בזר (רמב"ם עבודת יום הכפורים ג ג). הגורלותהיו מביאים שני גורלות, על אחד מהם כתוב לה', ועל אחד מהם לעזאזל (משנה יומא לט א; רמב"ם שם א), שנאמר: גּוֹרָל אֶחָד לַה', שיהא ניכר שהוא לה', וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל, שיהא ניכר שהוא לעזאזל (ירושלמי יומא ד א), והיו חקוקים עליהם, ולא כתובים, שלפעמים הכתב נמחק (ירושלמי וקרבן העדה שם). שויםשני הגורלות צריכים להיות שוים, ולא אחד גדול ואחד קטן, אחד של כסף ואחד של זהב (יומא לז א; רמב"ם שם). מכל דברוהיו כשרים מכל דבר - בין מן העץ, בין מן האבן, ובין מן המתכת (רמב"ם שם, על פי יומא שם), ומצוה בשל זית של אגוז ושל אשכרוע, הוא ברוש, שחזקים ויפים היו (ריטב"א יומא שם בשם רבנן). בראשונה היו עושים אותם של עץ - של אשכרוע - ובבית שני עשו אותם של זהב (יומא שם; רמב"ם שם). קלפיהיו מניחים את הגורלות בכלי הנקרא קלפי (יומא שם; רמב"ם שם). והקלפי חובה, שנאמר: אֲשֶׁר עָלָה וגו', שעלה מתוך קלפי (ריטב"א לט ב ד"ה אמר, בשם יש אומרים, על פי תורת כהנים שם). ולא דוקא קלפי המיוחדת לכך, אלא אפילו סלים, ולמה אמרו קלפי המיוחדת, כדי לעשות פומבי לדבר (ירושלמי יומא ד א, ופני משה). הקלפי היתה של עץ, ולא של כסף ושל זהב, שהתורה חסה על ממונם של ישראל, ולפיכך לא קידשוה ככלי שרת, שאין עושים כלי שרת של עץ (יומא לט א; רמב"ם שם. וראה ערך כלי שרת), והיתה מחזיקה שתי ידים בלבד, כדי שיכניס הכהן שתי ידיו ולא יתכוין (יומא שם; רמב"ם שם), שלא יבין במשמושו איזה של שם ויטלנו בימין, שהוא סימן יפה (רש"י יומא שם ד"ה דלא). מקום הגורלהיכן מגריל, במזרח העזרה בצפון המזבח, ומעמידים שני השעירים פניהם למערב ואחוריהם למזרח, וכהן גדול בא לשם, והסגן בימינו וראש בית אב משמאלו, ושני השעירים לפניו, אחד לימינו ואחד לשמאלו (יומא לז א; רמב"ם שם ב). טרף בקלפיטרף הכהן בקלפי והעלה הגורלות (יומא לט א; רמב"ם שם ג), כדי שלא יתכוין ויקח (גמרא שם): יש מפרשים שלקח פתאום בחטיפה (רש"י שם ד"ה טרף); ויש מפרשים שעירבב (ערוך ערך טרף א; רבינו חננאל שם; מאירי שם), שנענעה כמה פעמים כדי שיתנענעו הגורלות בתוכה (מאירי שם). הכנסת הידיםנחלקו תנאים אם הכהן הגדול מכניס שתי ידיו לקלפי, ומעלה אחד בימינו ואחד בשמאלו, או שהסגן וכהן הגדול מכניסים ידיהם הימניות בקלפי, שימין הסגן עדיפה משמאל הכהן הגדול (יומא לט א). הלכה שהכהן גדול מכניס ומעלה (רמב"ם שם ג). העלאת הגורלותהעלה את הגורלות ופותח את ידיו (רמב"ם שם). אם של שם עלה בימינו, הסגן שבימינו אומר לו 'אישי כהן גדול הגבה ימינך', ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב שבשמאלו אומר לו 'אישי כהן גדול הגבה שמאלך' (יומא שם; רמב"ם שם). לסוברים שהסגן וכהן גדול מכניסים ידיהם, אם בימינו של כהן גדול עולה, הסגן אומר לו 'אישי כהן גדול הגבה ימינך', ואם בימינו של סגן עולה, ראש בית אב אומר לכהן גדול: 'דבר מילך', היינו, אמור לה' חטאת (יומא שם, ורש"י שם ד"ה ואם. וראה ערך שעירי יום הכפורים). ונותן גורל שעלה בימין על שעיר של ימין, ושעלה בשמאל על שעיר של שמאל (יומא שם, ורש"י ד"ה והעלה; רמב"ם שם). החלפה לימיןעלה הגורל להשם בשמאל - קבעה השמאל, ולא יעביר את הגורל והשעיר משמאל לימין, שלא ליתן מקום למינים לרדות (יומא מ ב), שיאמרו שהעזאזל רשות בפני עצמה היא (רבינו חננאל שם), או שיאמרו שלפי רצוננו אנו עושים (רש"י שם ד"ה אל), או שיאמרו שכל מעשינו דרך נחש (מאירי שם). הנחה על השעיריםמצוה להניח הגורלות על השעירים, אבל אין ההנחה מעכבת (ראה יומא מ א; רמב"ם שם), ולפיכך כשרה בזר (ירושלמי יומא ד א; רמב"ם שם). ואין צריך להשאר מונח על השעירים (יומא מ ב, ורש"י ד"ה כיון). אין הגורל קובע משנה לחברתה (יומא סה ב)[7]. בשאר קרבנותבשאר הקרבנות אין הגורל קובע (יומא מא א; כריתות כח א), ויכול להחליף (מאירי יומא שם), שלא מצינו בהם גורל (רש"י יומא מ ב ד"ה במקום), ומיום הכפורים אין ללמוד, שהתורה מיעטה ביום הכפורים: וְעָשָׂהוּ חַטָּאת (ויקרא טז ט) - לזה ולא לאחר (תוספות יומא מ ב ד"ה ועשהו). בין כהנים במקדשעל עבודות המקדשהגורל היה נהוג גם בעבודת המקדש, שהיו מטילים בין הכהנים של אותו בית אב (ראה ערך בתי אבות) שהיה זמנו לעבוד באותו יום, והוא נקרא פייס (ראה ערכו. יומא כב א ורש"י; רמב"ם תמידין ומוספין ד א וג), וארבע פעמים ביום היו מפייסים על העבודות (יומא שם; רמב"ם שם ה)[8]. צורת עריכתוהכהנים היו עומדים בעיגול ומסכימים על איזה מנין, שיהיה הרבה יותר ממספר הכהנים שהיו שם, והממונה אומר להם הצביעו, והם מוציאים אצבעותיהם, והממונה מתחיל למנות מכהן אחד שהוא מסיר מצנפתו מעל ראשו ומחזירה, ומונה על אצבעותיהם וחוזר חלילה עד שהוא משלים המנין שהסכימו עליו, והאיש ששלם המנין אצל אצבעו הוא שיצא בפייס ראשון לעבודה (יומא ורמב"ם שם). כיוון הספירהנחלקו אמוראים כיצד היה הפייס - מהלך לימין או לשמאל (ירושלמי יומא ב א), היינו כשמתחיל למנות אם פונה לימינו של מי שהתחיל בו, או לשמאלו (פני משה וקרבן העדה שם). על מנות הקדשיםוכן היו מטילים חלשים - גורלות - על מנות הקדשים, שהיו מתחלקים לכהנים של אותו בית אב (ראה ערך בתי אבות) המקריב ביום הקבוע לו (שבת קמח ב. וראה רמב"ם יום טוב ד כ). צורת עריכתוהיו מקבצים מכל אחד ואחד חפץ שלא היה דומה לשל חברו, ונותנים לאיש אחד נכרי שיבא במקרה וישים אותם החפצים חפץ אחד על כל מנה, ונוטל כל אחד מנה זו שהחפץ שלו עליה (פירוש המשניות לרמב"ם שבת כג ב). גורל בטעותנודע שיש עוד אחאחים שחלקו, ובא אח ממדינת הים שלא היו יודעים בו, נחלקו אמוראים:
הלכה שבטלה החלוקה (בבא בתרא קז א; רמב"ם נחלות י א; טוש"ע חו"מ קעה ג[9]), ואפילו אם נתרצה האח ליטול מזה ומזה בלא גורל, יכול כל אחד לבטל את החלוקה (טור, בשם רבנו יונה; שו"ע שם). על אמירת קדישוכן בגורל שמטילים מי זוכה ראשון לומר קדיש (ראה ערכו)[10], אם שנים הטילו גורל, ואחר כך בא שלישי - בטל הגורל (מגן אברהם או"ח קלב סק"ב). נחסר אחד מהםוכן אם אחר הגורל נחסר אחד מהם, כגון בפייסות שבמקדש בין הכהנים (ראה לעיל: בין כהנים במקדש), שנעשה אחד מהכהנים שזכו בעל מום - בטל הפייס, ומפייסים מחדש על כולם, ולכן התירו לחתוך יבלת מכהן בשבת, באופן שאיסורו משום שבות (ראה ערך גוזז), שאם כהן זה לא יהיה כשר לעבודה יצטרכו לעשות פייס אחר (ירושלמי עירובין י יב, ופסחים ו א, ופני משה שם). טעות בגורל עצמושכחו ולא הניחו בין הפתקים שם אחד מן המשתתפים, או שהטילו שני פתקים של אחד וזכה בגורל, אף על פי שהזוכה התפשר עם מי שהיה חסר בגורל, כיון שהגורל היה שלא כהוגן יכולים האחרים לבטלו, וכל שכן אם היתה טעות במעשה הגורל עצמו, שאם הגורל כהוגן תדבק בו ההשגחה העליונה, מה שאין כן אם הגורל מקולקל (שו"ת חוות יאיר סא, הובא בפתחי תשובה חו"מ קעה סק"א). וגדולה מזו, שאם הערים אחד והטיל לקלפי שני פתקים ששמו כתוב עליהם, ולבסוף זכה אחר, מכל מקום הגורל בטל (חוות יאיר שם; תשובות ושב הכהן עג), שהרי זה כאילו לא הניחו בגורל את זה שכתבו שמו שתי פעמים, כיון שלא היה יכול לזכות (ושב הכהן שם). נמצא מום בחלק אחדנמצא מום בחלק שנפל בגורל האחד, חוזר על חברו, שאין הגורל עדיף מקנין גמור (ראה ערך מקח טעות), אבל מכל מקום אינו דומה לקנין, שהרי הם שותפים ובעל כרחו חצי המום מוטל עליו, ולכן מועיל הגורל שיהא כל המום עליו ויקבל חצי הפחת בממון מחברו, ואם אין חברו רוצה לשלם - בטלה החלוקה, ויטילו גורל מחדש (שו"ת הרדב"ז א שכד). רמאות בפייס שבמקדשאין מוציאים אגודל במקדש (יומא כב א; רמב"ם תמידין ומוספין ד ג) מפני הרמאים (שם כג א; רמב"ם שם), שיוציאו שתי אצבעות, כדי שיכלה המנין בו, והיינו האצבע והאגודל, לפי שבהן הממונה לא יבין שנראות כאצבעות של שני בני אדם (ראה רש"י שם ד"ה ואין), או לפי שהאגודל נוח לפשטו (פירוש המשניות לרמב"ם יומא ב א, ובתמידין ומוספין ד ג), ואם הוציא אגודל מוציאים אותו מביניהם (יומא שם ורש"י ד"ה גודל). ויש מהראשונים שנראה מדבריו שאת האגודל בלבד אין מונים, אבל מונים לו את האצבע השניה (תשובות הרמב"ם [פריימן] שמח, וראה תמידין ומוספין שם, ושם בלחם משנה). הוציא אצבעות אחרות, מונים לו אחת (יומא כג א, לגירסתנו, וראה ירושלמי שם ב א). ויש מהראשונים שכתב שאם הוציא שתי אצבעות מונים לו שתים, ואם הוציא שלש מונים לו שלש (רבינו חננאל יומא שם, ותשובות הרמב"ם שם, לגירסתם, וראה רמב"ם תמידין ומוספין שם[11]). הוציא ארבע אצבעות בטל כל הפייס (ירושלמי שם). בשבת ויום טובבחלקים שויםמותר להטיל גורלות עם בניו ובני ביתו על המנות בשבת (שבת קמח ב; רמב"ם שבת כג יז; טוש"ע או"ח שכב ו), אבל עם אחרים אסור, כיון שמקפידים זה על זה, שכיון שמקפידים יבואו לידי מידה ומשקל בשבת, אבל בבני ביתו אינו עושה אלא כדי להשוותם שלא להטיל קנאה ביניהם (שבת קמט א; טוש"ע שם)[12]. ויש סוברים שלאחרים אסור אפילו בחול, שכיון שצריכים לגורל הרי מקפידים זה על זה, ויבואו לידי האיסור של לא תעשו עול במדה (ראה ערך מדות ומשקלות. ר"ן שבת קמט א ד"ה עם בניו, ושם ב ד"ה כדי. וראה שם בד"ה מאי). בחלקים שאינם שויםוכשאין החלקים שוים - אסור (שבת קמח ב) לאחרים אפילו בחול, שהוא כמשחק בקוביא (שם קמט ב, לרב יהודה אמר שמואל), אבל לבני ביתו מותר, כשם שמותר להטעימם טעם רבית (ראה ערך רבית), כיון שהכל משלו (שם, לרב יהודה אמר רב, ורש"י שם ד"ה להטעימן, וד"ה כדרב יהודה). ויש פוסקים כן להלכה (רמב"ם שבת כג יז; ראב"ד יום טוב ד כ; שו"ע או"ח שכב ו, בשם יש אומרים, ועוד ראשונים), אף שלענין רבית שהיא איסור תורה, אין הלכה כן, שמא יבואו להימשך (בבא מציעא עה א, וראה ערך הנ"ל), אבל קוביא לא גזרו חכמים בבני ביתו (מגיד משנה שבת שם, לדעת הרמב"ם). אבל רבים חולקים וסוברים שכשם שאסור להטעימם טעם רבית כך אסור להטעימם טעם קוביא (מגיד משנה, בשם יש סוברים, וכסוגיית הגמרא בבבא מציעא עה א), ולפיכך אסור אפילו לבני ביתו בחול (רי"ף שבת סג א; רא"ש שם כג ג; ב"ח או"ח שכב, בשם אגודה; טוש"ע שם ו, דעה ראשונה). לדבר מצוהמטילים חלשים על הקדשים (ראה לעיל: במקדש ובקדשים) ביום טוב (שבת קמח ב; רמב"ם יום טוב ד כ), כדי לחבב את המצוה (רמב"ם שם), אבל על מנות של יום חול אין מטילים ביום טוב (שבת שם וקמט ב), ואפילו הן של קדשים, כיון שהם של אתמול (רש"י שבת קמט ב ד"ה של; ראב"ד שם), והיו יכולים לעשותו מערב יום טוב (ר"ן שם ד"ה מאי, וראה שם עוד טעם). ויש מפרשים מנות של חול שהן חולין, אבל קדשים לעולם מותר (רמב"ם שם; ר"ן שם, בשם ה"ר יהונתן). ובשבת - יש אומרים שאסור להטיל גורל אפילו לדבר מצוה ואי אפשר מאתמול, שלא התירו אלא ביום טוב (מגן אברהם שכב סק"ט. וראה בשער הציון שם אות כג). ולכן ילדים הלומדים במסגרות שונות, אין לחלק להם פרסים על ידי הטלת גורלות (ארחות שבת ב כב קיב). גורל שאינו על חלוקהאבל בגורל שאינו על חלוקה כלשהי, אלא מי יאמר קדיש, או מי יעלה לתורה וכדומה - מותר, שהרי ביום הכפורים היו מפייסים על עבודות המקדש (מגן אברהם שם. וראה ערך פייס, וערך עבודת יום הכיפורים מחלוקת בדבר, וראה יומא כו א לגבי שבת). וכן אמרו שמותר להטיל פייס, כשהחלקים כבר מבוררים, וההגרלה רק מי יטול תחילה, ואין זה דומה למקח וממכר (תוספתא שבת [ליברמן] יז ד, ומנחת בכורים שם, ובאור הלכה שכב, וחזון יחזקאל שם). וכתבו אחרונים שמכל מקום יותר טוב להטיל גורל מתוך ספר וכיוצא, אבל לא על ידי פתקאות שנכתבו בערב שבת, ולהטילן עכשיו בקלפי (שו"ת שבות יעקב ג כד. וראה משנה ברורה שכב ס"ק כד). על ידי גויבאופן האסור להטיל גורל בשבת, אסור אפילו על ידי גוי (רמ"א שכב ו, בשם מהרי"ל). גורל בזמן הזהבני אדם שבספינה והיה רוח סערה - אין רשאים להפיל גורלות שאם יפול על אחד מהם צריך להטילו בים, אין זה לעשות כאשר עשו ליונה בן אמיתי (יונה א ז), משום שאסמכתא לא קונה לענין ממון כל שכן לענין נפשות שלא יסמכו על פי הגורל (ספר חסידים (מרגליות) תשא). עתה אין לסמוך על הגורל, שנאמר (יהושע יח ו): וְיָרִיתִי לָכֶם גּוֹרָל פֹּה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ, ואפילו בממון אין מפילים גורל אלא כשחולקים בשוה, אבל אין משימין שתי חתיכות כנגד חתיכה אחת אלא אם כן שוים שתיהן כאחת, ולא חתיכה גדולה כנגד חתיכה קטנה, אלא בשוה באומד הדעת (ספר חסידים שם). מי שפותח בספרי תורה על דרך הגורל[13], ביחוד מאחר שאותו האיש שליח צבור והוא בא אל גויים וערלים לפתוח להם ולהטיל להם (גורל) ונתפרסם בזה אצלם. ולפעמים יצאה מזה תועלת, מונעים אותו מלעשות כך לגוים, לפי שבזה חילול, אבל לא יוסר (ממינויו) ולא ייענש (שו"ת הרמב"ם (בלאו) קעב). על מכירת ספר תורה בגורל אם יש בדבר איסור, ראה ערך ספר תורה. על האיסור לשאול בגורלות, ראה ערך מנחש ומעונן. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
