גוזז

הגדרה^[1] - איסור מלאכת גוזז צמר מבעל חי בשבת.

האיסור וגדרו

גזיזת צמר הוא אחת משלשים ותשע אבות מלאכות, שמנו חכמים במשנה (שבת עג א), והוא אב מלאכה לפי שהיתה במשכן (ראה ערך אב מלאכה), שהיו צריכים לגזוז את הצמר בשביל כל הדברים במלאכת המשכן שהיו עשויים צמר (רש"י שם ד"ה הגוזז), ואין גוזז אלא בכלי (מנחת חינוך לב, מוסך השבת, גוזז)^[2].

הדבר הנגזז

הגוזז - צמר או שיער (רמב"ם שבת ט ז) - בין מן הבהמה ובין מן החיה - חייב (תוספתא שבת (ליברמן) ח א; רמב"ם שם), ואפילו מן החיה שבים (מנחת חינוך שם).

אף הגוזז מן העוף חייב (תוספתא שם, לגירסתנו וגירסת הרמב"ן שם עד ב, והרא"ש בכורות ג ה; יראים רעד), משום תולדה (יראים שם), לפי שלא היתה גזיזת עוף במשכן (אגלי טל, גוזז סק"א), ואף על פי שאין דרך לגזוז מן העוף אלא לתלוש (בכורות כה א, ורש"י ד"ה דהיינו), מכל מקום כיון שהגזיזה היא עיקר המלאכה שחייבה תורה, שאף התולש חיובו משום תולדת גוזז (ראה להלן), הרי זה חייב על הגזיזה אף במקום שאין דרכו בכך (אגלי טל שם); ויש חולקים וסוברים שאין הגוזז מן העוף חייב כלל, לפי שאין דרך לגזוז מן העוף אלא לתלוש (חסדי דוד לתוספתא שם, ומנחת חינוך שם, בדעת הרמב"ם).

ובין שהוא גוזז מן החי ובין שהוא גוזז מן המת - חייב (רמב"ם שם; רמב"ן ומאירי שבת עד ב), ואפילו הגוזז מן השלח - העור לאחר שהופשט - חייב (תוספתא שם; רמב"ם שם); ויש מן הראשונים חולקים וסוברים שהגוזז מן המתה פטור (מאירי שבת עד ב, לדעת רש"י; כן משמע בסמ"ג לאוין סה, לגירסתנו; יראים שם, לפי תועפות ראם שם, בשם האדר"ת)^[3].

גדר האיסור

בגדר האיסור נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאינו חייב אלא אם כן הוא צריך לדבר הנגזז, כגון הגוזז את הצמר, שהוא צריך לאותו צמר, וכעין שהיתה המלאכה במשכן, שהיו צריכים לצמר שהיו גוזזים בשביל התכלת והארגמן, אבל אם אינו צריך לדבר הנגזז הרי זו בכלל מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה (ראה ערכו), ואפילו אם כוונתו כדי לייפות את הדבר הגזוז על ידי הסרת הדבר הנגזז, כגון אם נוטל צפרניו או שיער ראשו וכדומה (ראה להלן), אינו חייב אלא לדעת הסוברים מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים עליה (תוספות שבת צד ב ד"ה אבל). ויש שכתבו שצריך לגופו היינו שצריך לאותו צורך שעשו אותו במשכן, ובמלאכת הגזיזה היו צריכה לגיזה, אבל המסתפר אינו צריך לשערות, ולכן אינו חייב משום גוזז (תוספות שבת צד א ד"ה רבי שמעון); ויש מי שכתב שצריך לגופו היינו שהתועלת של המלאכה היא באותו דבר שעושה בו המלאכה (שלחן ערוך הרב רעח א), ולכן המסתפר חייב, שכן הוא עושה מלאכה בגוף השערות.

• אבל רוב הראשונים חולקים וסוברים שאף אם הוא רק כדי לייפות את הדבר הגזוז הרי זה בכלל מלאכת גוזז, ובין לצורך השיער והגיזה, ובין לתקן גופו ולייפות עצמו - כולן מלאכה הצריכה לגופה הן, שהנטילה היא המלאכה, והרי הוא צריך לנטילה (רמב"ן שבת קו א; חידושי הר"ן שם צד ב, לדעת רש"י; ריב"ש שצד), ואף הגוזז את השלח חייב משום גוזז אפילו במקום שאינו צריך לגיזה, אלא שישאר העור בלא שיער, כדי שיהא ראוי לעיבוד (חידושי הר"ן שם), שהרי גם במשכן היתה גזיזה שלא לצורך הצמר והשיער רק לצורך העור, כגון בעורות תחשים (ריב"ש שם), אלא אם כן אינו צריך לא לגיזה ולא לעור, אלא לצורך פעולה אחרת, כגון נוטל השיער מהעור במקום שחיטה לצורך השחיטה, שזהו בכלל מלאכה שאינה צריכה לגופה (באור הלכה שמ ד"ה וחייב).

להלכה נחלקו הדעות: יש הפוסקים כדעה הראשונה (נקודות הכסף קצח; סדרי טהרה שם ס"ק לט); ויש הפוסקים כדעה השניה (חכם צבי פב; מגן אברהם שג ס"ק כב; באור הלכה שמ ד"ה וחייב).

התולש חתיכה מהגוף

יש מהאחרונים סוברים שאין מלאכת גוזז אלא בדברים שדרכם לתלוש או לגזוז מהגוף דבר שאינו חלק ממנו אלא צומח ממנו ונטפל לו, כגון צמר, וצפרנים, ושיער, או ציצין של עור הפורשים מסביב לאצבעות, שכל אלה עושים חליפין והדרך ליטול אותם, אבל התולש או חותך איזה חלק או חתיכה מן הגוף, דבר שאינו עומד להיקצץ, אינו בכלל גוזז, שאינו גוזז מעל הגוף אלא חותך את עיקר הגוף עצמו, ולכן החותך בשר מן הבהמה ודאי שאינו חייב משום גוזז (מנחת חינוך שם; דבר אברהם א כג א), ואף על פי שיש הסוברים שגם במילה יש משום גוזז (שיטה מקובצת כתובות ה ב), הרי זה כיון שדרך בני ישראל למול את הערלה, הרי זו כמיותרת ודומה לצפרנים ושיער (מנחת חינוך שם; אבני נזר קלא).

הטווה צמר שעל גבי בהמה

הטווה צמר שעל גבי בהמה, נחלקו אמוראים: יש מחייבים (רבה בר בר חנה בשבת עד ב); ויש פטורים, כיון שאין דרך גזיזה בכך (רב כהנא שם), ואף על פי שבמשכן היו טווים על גבי העזים, חכמה יתרה היתה שם (גמ' שם), אבל ההדיוט אין דרכו בכך, והרי זו כמלאכה שעושים כלאחר יד (רש"י שם ד"ה חכמה), ואותם העושים כן בטלה דעתם אצל כל אדם (תוספות שם ד"ה חכמה), וכן הלכה (רמב"ם שם).

יבלת

• החותך יבלת לחה בכלי מבעל חי, הרי זו אב מלאכה כגוזז את הצמר (עירובין קג א, לפי רש"י ד"ה ואם בכלי, וד"ה ואידך, השני); ויש סוברים שאינה אלא תולדה של גוזז (מאירי שם), אבל ביד אינו אסור אלא מדבריהם (גמ' שם) כיון שאין דרך לחותכה אלא בסכין, והרי זה כעושה מלאכה כלאחר יד (רש"י שם ד"ה אם בכלי).

• היתה היבלת יבשה, נחלקו אמוראים: יש אומרים שחותך אפילו בכלי, לפי שהיא נפרכת, ואין זו חתיכה כלל (רבי אלעזר או רבי יוסי בן חנינה שם); ויש אומרים שבכלי אסור אף על פי שהיא יבשה, מפני שמכל מקום הוא מתקן לה וענין מלאכה הוא עושה (רבי אלעזר או רבי יוסי בן חנינה שם, ורש"י ד"ה מתני')^[4].

להלכה אסור לחתוך יבלת מגופו - בין ביד, בין בכלי, בין לו, בין לאחר (שו"ע או"ח שמ ב), אלא שבכלי ובלחה חייב חטאת (בית יוסף שם; מגן אברהם שם סק"ג); ויש מהראשונים שפסק שפטור לעולם (רמב"ם פ"ט ה"ח)^[5].

גלד

פצע שנרפא והגליד מותר להסיר את הגלד ביד אם לא יצא דם (שלחן ערוך או"ח שכח כב; משנה ברורה שם סק"צ, ושער הציון שם ס"ק סז), ואין בזה איסור גוזז כי סוף הגלדים ליפול (קצות השלחן קלו בבדק השלחן ס"ק כב).

תולש

התולש מהעוף ומהבהמה

התולש כנף מן העוף - שתלש נוצה גדולה מכנף העוף (רש"י שבת עד ב ד"ה התולש, ובכורות כה א ד"ה התולש) - הרי זה חייב משום גוזז (גמ' שם ושם; רמב"ם שבת ט ז), דהיינו תולדת גוזז (רמב"ם שם; יראים רעד), ואף על פי שתולש אינו כגוזז, בעוף שדרכו בתלישה הוא כגוזז (גמ' שם ושם; ירושלמי שבת ז ב).

וכן התולש מן הבהמה המתה - חייב, שתלישתה זוהי גיזתה (ירושלמי שם ז ב, לפי רבנו חננאל שבת עה א), ולכן יש להיזהר במלבוש שנעשה מעור בהמה שלא יתלוש ממנו שיער, שיש בו חיוב חטאת (ט"ז או"ח שלו סק"י), אלא שבעוף תלישתה זוהי גיזתה גם כשהוא חי, ובבהמה דוקא כשמתה, אבל כשהיא חיה אינו חייב עד שיגזוז (ירושלמי שם, לפי רבנו חננאל שם), לפי שכואב לה, ואין דרכה בתלישה (באור הלכה שמ ד"ה וחייב); ויש מפרשים שלא אמרו התולש מן המתה חייב אלא בעוף בלבד, אבל בבהמה פטור, שאין דרכה בתלישה אלא בגיזה (מהרי"ט אלגאזי בכורות ג מ, בדעת הרמב"ן שם; באר היטב או"ח שמ סק"ג, בשם יד אהרן, ונשמת אדם כא א, ואגלי טל גוזז סק"ו, בדעת הרמב"ם).

התולש נוצת עזים

התולש נוצה של עזים:

• יש אומרים שהוא חייב כתולש כנף מן העוף (מאירי שבת עג א), וכן מצינו שדרך הנוצות, שהוא שיער הדק, בתלישה ולא בגיזה (חולין קלז א, לפי רש"י ד"ה להכי קרי).

• ויש שמחלקים בין השיער של עזים שדרכו בגזיזה, לנוצה הדקה שבהם שדרכה בתלישה (באור הלכה תצח יג ד"ה לא ימרוט, על פי תוספות שבת כז א ד"ה ונוצה).

תלישה ביום טוב במקום השחיטה

השוחט בהמה ועוף ביום טוב, נחלקו ראשונים אם מותר לו לתלוש צמר ונוצות למקום הסכין:

• יש אומרים שמותר לו לתלוש מבהמה צמר למקום הסכין, שאין דרכה בתלישה, ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, אלא ישאר שם כשאר צמר הצואר (רמב"ם יום טוב ג ג, על פי בכורות כד ב - כה א), ואף על פי שהיא מלאכה כלאחר יד, שאסורה מדרבנן (ראה ערך מלאכת מחשבת), התירו משום שמחת יום טוב (תוספות בכורות כה א ד"ה דהוה), אבל בעוף לא ימרוט, מפני שזה דרכו, ונמצא תולש ביום טוב (רמב"ם שם, על פי גמ' שם כה א; תוספות שם; שבלי הלקט רנג, בשם תשובות הגאונים)^[6].

• יש אומרים שאף בעוף מותר, אף על פי שדרכו בתלישה (רמב"ן שבת עד ב, ובכורות שם; ר"ן שם, שכן המנהג), כיון שאיסור תלישה הוא בין מחיים ובין לאחר שחיטה, ואחר שחיטה הרי ניתנה מלאכה זו לדחות משום צורך אוכל נפש, ומורטים נוצות העוף, ולכן אף קודם שחיטה מותר (רמב"ן שבת שם, ובכורות שם), או כיון שזוהי מלאכה שאינה צריכה לגופה (רמב"ן בכורות שם; שבלי הלקט שם, בשם ר' ישעיה), או כיון שאם לא יסיר הנוצה יש לחוש שיקלקל העוף בשחיטה, וימנע משמחת יום טוב (אור זרוע ב, שבת סג, בשם הר"י משפירא).

• ויש אומרים שבין בבהמה ובין בעוף אסור לתלוש ממקום השחיטה, בעוף, מפני שזה דרכו, ובבהמה, שאף על פי שהתלישה בבהמה אינה מלאכה גמורה, מכל מקום מלאכה כלאחר יד היא שאסורה מדבריהם, ולא הותרה ביום טוב אלא כשאינו מתכוין לתלוש, ולפיכך השוחט בהמה ביום טוב אינו רשאי לתלוש הצמר, אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך, ואם נתלש - נתלש (שבלי הלקט שם, שכן המנהג; רא"ש בכורות שם, לפי לשון ראשונה בגמ' שם; טור או"ח תצח, בשמו ובשם הר"י), וכן הלכה (שו"ע שם יב-יג), ואף כשמפנהו לא יפנהו אלא בידו ולא בכלי (רמ"א שם), לפי שנראה כגוזז (שער המלך יום טוב ג ג; פרי מגדים שם, אשל אברהם ס"ק כג), ואף בעוף מותר לפנות הנוצה ביד, אף על פי שאם יתכוין יהיה איסור של תורה, כיון שעכשיו אינו מתכוין (פרי חדש שם יג; שלחן ערך הרב שם כג; משנה ברורה שם ס"ק סז).

התולש בכלי

התולש בכלי, יש סוברים שהרי הוא כגוזז, שתלישת צמר בכלי הרי זו דרך גזיזה (כן משמע מהרא"ש שבת ז ו; מגן אברהם תצח ס"ק כג); ויש סוברים שאף בכלי אינו אלא מלאכה כלאחר יד כתולש ביד, ואין איסורו אלא מפני שנראה כגוזז (באור הלכה שם ד"ה בידו).

התולש נוצות מעוף מבושל

מהאחרונים יש מי שכתב שהאוכל בשבת בשר עוף לא יתלוש את הנוצות הקטנות מדין גוזז (שו"ת זית רענן א א יב), אך רבים חולקים עליו ומתירים מכיון שלא שייך איסור גוזז כלל במבושל שהעור כבר נחשב כמאכל (אדר"ת, הובאו דבריו בשו"ת הר צבי ט"ל הרים גוזז ג), ובעקבות הבישול חיבור הנוצות נעשה רפוי (ט"ל הרים שם), ונוצות אלה נחשבות כתלושות משום שנתרככו במקום חיבורים לעור (שו"ת יביע אומר ה או"ח לד, בשם מנחת הגרשוני; קצות השלחן קמג בבדק השלחן סק"א).

לסרק בהמה

אסור לגרוד - לסרוק - הבהמה במגרדת התולשת שערות, שאף על פי שאינו מתכוין לכך, הרי זה "פסיק רישיה ולא ימות" (ראה ערך דבר שאינו מתכוין), שאי אפשר שלא יתלוש שערות (תוספות ביצה כג א ד"ה ושלש; רא"ש ביצה ב כד; מאירי שם; טוש"ע או"ח תקכג ב); אלא שלסוברים ש"פסיק רישיה" בשאינו נהנה מזה מותר (ראה ערך הנ"ל) אף כאן מותר, שאין לו הנאה מתלישת השערות (בית יוסף שם); ויש מי שכתב לחלק בין שערות שבצואר הבהמה, שהן ארוכות, ויש בהן משום "פסיק רישיה", לשערות של כל הגוף, לפי ששערות הבהמה קצרות ואינן מתערבבות ומתקשרות זו בזו, ולכן אינן נעקרות, אלא אותן שנעקרו כבר, ואין הגירוד אלא ליפותן ולהעביר מהן צבע ועפר, ולכן מותר (ריב"ש שצד).

דלדול עובר

הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה, שהוא חייב משום עוקר דבר מגידולו (שבת קז ב) - יש מהראשונים סוברים שהוא מתולדה של גוזז, ולפיכך אינו חייב אלא כשלא כלו לו חדשיו, אבל אם כלו לו חדשיו פסקו גידוליו (תוספות עבודה זרה כו א ד"ה סבר)^[7].

חולב

אף החולב יש מן הראשונים סוברים שחיובו משום תולדה של גוזז, שכל המפרק מבעלי חיים הרי הוא כמפרק צמר מן הבהמה (שיטה מקובצת כתובות ס א, בשם הרשב"א, שכתב בשם הר"ש משאנץ; מאירי שבת עג ב)^[8].

באדם

הנוטל צפרניו או שערו בכלי

הנוטל צפרניו, או שיער ראשו, או שפמו, או זקנו - אם נטלן בכלי חייב (שבת צד ב; רמב"ם שבת ט ז), שתולדה של גוזז הוא (רש"י עירובין קג ב ד"ה הכי גרסינן; רמב"ם שם).

הכלי שאמרו הוא מספרים (ירושלמי שבת י ז, וקרבן העדה שם; פירוש המשניות לרמב"ם שם צד ב), או הדומה לו מכלי הגילוח (פירוש המשניות שם), אבל כלי אחר שאינו מיוחד לכך דומה לידו (דבר אברהם כד ג).

ונחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין הדברים אמורים שחייב בכלי אלא לסוברים שחייבים על מלאכה-שאינה-צריכה-לגופה (ראה ערכו), אבל לדעת הפוטרים במלאכה שאינה צריכה לגופה אף כאן פטור, שהרי אינו צריך לצפרנים ולשיער שהוא נוטל (תוספות שם ד"ה אבל; מגן אברהם שמ סק"א).

• ויש סוברים שכיון שבא לתקן ולייפות את גופו הרי זו מלאכה הצריכה לגופה, וחייב לדברי הכל (רמב"ן שבת קו א).

הנוטל צפרניו או שערו בשינוי

נטל צפרניו – בשינוי - כגון שנטלם זו בזו, או בשיניו, וכן שיער ראשו שתלשו בידו, וכן שפמו וזקנו, נחלקו תנאים: יש מחייבים (רבי אליעזר במשנה שם צד ב); ויש אוסרים משום שבות (ראה ערכו. חכמים שם), שאין דרך גזיזה בכך (רש"י שם ד"ה מחלוקת), וכן הלכה (רמב"ם שבת ט ח; טוש"ע או"ח שמ א)^[9].

ולא נחלקו אלא כשנוטל לעצמו, אבל הנוטל לאחרים לדברי הכל פטור (גמ' שם; ירושלמי שם י ו). הטעם:

• שאין דרך בני אדם ליטול כך לאחרים משום מיאוס (כן משמע בירושלמי שם; מאירי שם; חידושי הר"ן שם, בשם רבנו יהונתן).

• או שיכול לאמן ידו לעצמו לתקנו בלא כלי (רש"י שם ד"ה מחלוקת).

הגוזז שערו של אדם מת

הגוזז שערו של אדם מת תלוי במחלוקת שנחלקו הפוסקים בגוזז מן הבהמה המתה (ראה לעיל).

צפורן שפרשה רובה

צפורן שפירשה רובה, וציצין - כעין רצועות דקות הפורשות מעור האצבע מסביב לצפורן (רש"י שם ד"ה ציצין) - שפירשו רובן, אם פירשו כלפי מעלה ומצערות אותו - מותר ליטול אותן בידו, אבל לא בכלי, ואם נטלן בכלי פטור (גמ' שם; רמב"ם שם ט; טוש"ע או"ח שכח לא), לפי שהן קרובות להינתק (רש"י שם ד"ה שפירשו), שמאחר שפירשו רובן אין סופן להתחבר (יראים שם) וכתלושות הם, ולכן לא גזרו חכמים במקום צער כשמסיר על ידי שינוי, היינו ביד (פרי מגדים שם משבצות זהב ס"ק כג; משנה ברורה שם ס"ק צו), וצריך להיזהר שלא יוציא דם (פרי מגדים שם), ואם אינן מצערות - אותו אפילו ביד אסור (רמב"ם שם).

לא פירשו רובן, אפילו מצערות אותו אסור ליטלן ביד, ואם נטלן בכלי חייב (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

כלפי מעלה שאמרו, יש מפרשים כלפי ראשי אצבעותיו (רש"י שם ד"ה כלפי; מאירי שם), שהן למעלה כשמגביה ידו (תוספות שם ד"ה והוא); ויש מפרשים כלפי הגוף (תוספות שם, בשם רבנו תם), ויש לחוש לשני הפירושים (טוש"ע שם), ולכן אסור ליטול ביד אף אם פירשו רובן (משנה ברורה שם).

רחיצת ידים בדבר המשיר את השער

אסור לרחוץ את הידים בדבר המשיר את השיער בודאי, כגון שורש עשב ששמו אהל^[10] (שבת נ ב, ורש"י ד"ה אהלא), ומותר לחוף את פניו (גמ' שם, לפי רש"י שם ד"ה ברדא) או ידיו (גמ' שם, לפי רמב"ם שבת כב יג) בעפר לבונה, ועפר פלפלין, ועפר יסמין וכיוצא בהם, ואינו חושש שמא ישיר שיער שעל ידו, שהרי אינו מתכוין (גמ' שם; רמב"ם שם), וכל דבר שאינו מתכוין מותר, אם אין זה ודאי שייעשה האיסור כפוסק ראשו של חי שודאי מת (מגיד משנה שם).

עירב דבר המשיר את השיער ודאי עם דבר שאינו משיר ודאי - אם היה הרוב מדבר המשיר, אסור לחוף בו (רמב"ם שם; טוש"ע או"ח שכו ט, ומגן אברהם שם סק"ט), אבל אם אין רוב מדבר המשיר - מותר (גמ' שם; רמב"ם שם, לגירסתנו; טוש"ע שם)^[11].

התבוננות במראה

אסור לראות במראה בשבת (תוספתא שבת (ליברמן) יג טז; שבת קמט א; ירושלמי שם ו א; רמב"ם שם יד; טוש"ע או"ח שב יג), גזרה שמא ישיר בה נימים המדולדלות מן השיער (גמ' שם), שהרואה במראה אינו צריך אלא לתקן שערות ראשו וזקנו, ולכן יש לחוש שמא יראה נימים המדולדלות שאינן שוות עם השאר ויגלחם (רש"י שם ד"ה אין רואין).

ולא גזרו אלא במראה של מתכת (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שאינו צריך להביא מספרים כדי לגזוז שערו, שהיא עצמה מגלחת את השיער, ולפיכך חששו בה שמא ישכח ויגזוז תיכף כשיראה הנימים המדולדלות, אבל כשאינה של מתכת לא חששו, אפילו באינה קבועה, לפי שצריך להביא מספרים, ועד שיביא יזכור (רש"י שם ד"ה של מתכת), ואף המתכת דוקא כשהיא חריפה כאיזמל (בית יוסף שם; שו"ע שם), ששפת המראה חדה ועשוייה לשם כך להסיר בה בחול הנימים המדולדלות (משנה ברורה שם ס"ק לא)^[12].

היתה המראה קבועה בכותל, נחלקו תנאים: יש מתירים (תוספתא שם; רבי מאיר בגמ' שם; רבי בירושלמי שם), שמכיון שהיא קבועה אינו יכול להסיר השערות במראה עצמה, ויצטרך להביא תער או מספרים, ועד שילך להביאם יזכור (גמ' שם, ורש"י ד"ה דאדהכי, וד"ה מדכר); ויש אוסרים (חכמים בגמ' שם, ובירושלמי שם), שאף על פי שאינו יכול להסיר כשהיא קבועה בכותל, לא חילקו חכמים בדבר, וגזרו קבועה משום אינה קבועה (רמב"ן שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

סריקה במסרק

אסור לסרוק במסרק בשבת (ריב"ש שצד, על פי שבת נ ב, ורש"י ד"ה נזיר, ושאילתות צו, וסמ"ג לאוין קיא; כלבו לא; בית יוסף ושו"ע או"ח שג כז), אם משום שכל הסורק ודאי מכוין להשיר נימים המדולדלות, ואם משום שאפילו כשאינו מכוין, הרי זה בגדר "פסיק רישיה ולא ימות" (ראה ערך דבר שאינו מתכוין), שאי אפשר שלא ישיר את השיער, ואף לדעת המתירים בפסיק רישיה, כשאין לו רצון לכך (ראה ערך הנ"ל), מכל מקום כאן אסור, כיון שהוא רוצה בהפרדת השערות, וזה אי אפשר אלא בהשרת שערות, הרי זה כאילו רוצה גם בהשרתן (ריב"ש שם). ואפילו אותו מסרק שעושים משיער חזיר אסור, שאי אפשר שלא יעקרו שערות (כלבו שם; שו"ע שם); ויש מתירים לתקן מעט השיער שבראש האשה בכלי העשוי משיער חזיר, שבתיקון מעט אין השרת שיער, אבל במסרק גם זה אסור (ריב"ש שם).

ואם המברשת עשויה משערות רכות, או המסרק עשוי עם רווחים גדולים בין השינים – מותר, שאין זה פסיק רישיה שייתלשו שערות (שמירת שבת כהלכתה מהדורה חדשה יד נ. וראה משנה ברורה שג ס"ק פו-פז), ונהגו שיהא הכלי מיוחד לשבת (מגן אברהם שכז, בתחילת הסימן), שלא יהא נראה כמעשה חול (משנה ברורה שג ס"ק פז).

לחוף ולפספס ביד - מותר, שאינו מתכוין להשרת שיער, וגם אפשר שלא יבוא לידי כך (בית יוסף שם, על פי שבת נ ב; רמ"א שם).

פאה נכרית נכון להימנע מסירוקה (אגלי טל מלאכת גוזז י; שו"ת בית יצחק או"ח סוף טו; מנחת שבת פ ס"ק קיז; קצות השלחן קמג בבדק השלחן סק"ו, ושם קמו ס"ק כא)^[13].

מילה

יש מן הראשונים הסובר שאף במילה - שלא בזמנה (ראה ערך מילה) - חייב משום תולדת גוזז (שיטה מקובצת כתובות ה ב), שכיון שדרך בני ישראל למול את הערלה, הרי זו כמיותרת, ודומה לצפרנים ושיער (מנחת חינוך לב, מוסך השבת, גוזז; אבני נזר קלא).

נטילת שן

הנוטל שן בשבת - יש מהאחרונים המסתפק אם חייב משום גוזז, שמאחר שנולד בלי שינים וכשנעשה זקן שוב שיניו נופלות, אפשר שזה אינו כגופו, או שכגופו הוא ולא שייך בו גוזז (אבני נזר שם).

שיעורו

שיעור הגוזז הוא כדי לטוות ממנו חוט שארכו כרוחב הסיט כפול (תוספתא שבת (ליברמן) ח א; רמב"ם שבת ט ז), ורוחב הסיט הוא כדי למתוח מבוהן של יד עד האצבע הראשונה כשיפתח ביניהם בכל כחו (רש"י שבת קה ב ד"ה הסיט כפול), ונחלקו ראשונים בשיעור הסיט:

• יש אומרים הוא קרוב לשני שלישי זרת (ראה ערכו. רמב"ם שם), והכפול קרוב לארבעה טפחים (מגיד משנה שם, לדעה זו).

• ויש אומרים שהכפול הוא שיעור שבין אצבע לאמה שתי פעמים (רש"י שם קו א ד"ה רב יוסף), שהוא כשיעור שני טפחים (מגיד משנה שם, לדעה זו).

הגוזז לארוג

הגוזז לארוג, נחלקו הדעות:

• יש אומרים ששיעורו כרוחב סיט כפול, שלדעתם כן הוא שיעור האורג (ראה ערכו. ירושלמי שבת ז ב, לגירסתנו; מאירי שבת עג א, ושם קה א).

• ויש אומרים שיעורו כמלא רוחב הסיט, ולא כפול, שלדעתם כן הוא שיעור האורג (ירושלמי שם, לגירסת קרבן העדה ופני משה שם).

הנוטל שיער אדם

לא נאמר שיעור סיט אלא בגוזז צמר או שיער של בהמה וחיה, אבל הנוטל שיער אדם נחלקו תנאים בשיעורו:

• יש אומרים ששיעור חיובו בנוטל מלוא פי הזוג (תנא קמא בתוספתא שבת (ליברמן) ט יב, ושבת צד ב), היינו כמלא ראש המספרים (רש"י שם ד"ה הנוטל), שהן שתי שערות (תנא קמא בגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שבת ט ט; טוש"ע או"ח שמ א)^[14].

• ויש אומרים ששיעור חיובו שערה אחת (רבי אליעזר בתוספתא שם וגמ' שם).

הכל מודים שאם היה מלקט שערות לבנות מתוך שחורות, חייב בשערה אחת (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), לפי שהוא מקפיד אף על אחת, שלא יהא נראה כזקן, ולפיכך מלאכה חשובה היא אצלו (ריב"ן מכות כ ב ד"ה במלקט).

וכשמלקט לבנות מתוך שחורות - יש סוברים שחייב אפילו ביד (כלבו לא), לפי שדרכו ללקט גם בחול ביד (אליה רבה שמ סק"ג); ויש סוברים שפטור (אליה רבה שם, שכן משמע מהרמב"ם והפוסקים).

נשארו עוד שערות לבנות שלא ליקטן, יש מסתפקים אם הוא חייב על השערה שליקט, שעל כל פנים מתייפה הוא קצת על ידי ליקוטו; או שפטור, שלא הועיל בליקוטו (באור הלכה שם ד"ה ומלקט).

הנוטל צפורניו

הנוטל צפרניו חייב אף על אחת (אליה רבה שם סק"ב; משנה ברורה שם סק"ג).

הערות שוליים