הגדרת הערך - איסור לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים.

האיסור וגדרו

הכתוב: וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (במדבר טו לט) הוא מצות לא תעשה (ספרי זוטא שם; ילקוט שמעוני תורה תשנ; ספר המצוות לרמב"ם ל"ת מז; סמ"ג לאוין טו; חינוך שפז), שלא לתור אחרי מחשבת הלב וראיית העינים (רמב"ם שם; סמ"ג שם; חינוך שם)^[1], ונמנה במנין-המצוות (ראה ערכו) כמצוה אחת (הלכות גדולות, הקדמה, עמ' יב במהדורת מכון ירושלים; ספר המצוות לרמב"ם שם; סמ"ג שם; חינוך שם). ואף על פי שהאיסור כולל שני עניינים, שלא לתור אחרי מחשבת הלב, שדרשו אותו חכמים לעניין מינות (ראה להלן: אחרי הלב), ואחרי ראיית העינים, שדרשו אותו חכמים לענין זנות (ראה להלן: אחרי העיניים), מכל מקום, כיון שלא חילקם הכתוב בלשון לאו לכל אחד מהם, והוא כלאו-שבכללות (ראה ערכו), לסוברים כן (ראה ערך לאו שבכללות), אינו נמנה אלא כאיסור אחד (כן משמע מדינא דחיי לסמ"ג שם, בשם משמרת מצוה, וחידושי מהרד"ם לספר המצוות לרמב"ם לאוין מז, בדעת הרמבם שם שורש ט)^[2].

טעמו וחומרו

טעם המצוה, שעל ידי מצוה זו יִשׁמר האדם מחטא כל ימיו, שהמחשבות הרעות הן אבות הטומאות, והמעשים הם ילדיהם, ונמצא שמניעת המחשבה הרעה היא סיבה למניעת העבירה עצמה (חינוך שם). איסור זה הוא יסוד גדול בדת, לפי שׁכשׁימָּנע מן המחשבה הרעה, ממילא ימנע מן העבירות (חינוך שם), והיא עבירה חמורה (ספר המצוות הקצר קנו, על פי רמב"ם עבודה זרה ב ג) הגורמת לאדם לטָרדו מן העולם הבא (רמב"ם שם), ומטמאת כל איבריו וגידיו הגופניים והרוחניים (ספר המצוות הקצר שם).

היחס למצות ציצית

אות וסימן לאדם, נתנה תורה, כדי שלא יתור אחרי הרהור לבו ומראה עיניו, והוא מצות ציצית (ראה ערכו. כן משמע מסמ"ג עשין כו; אבן עזרא במדבר שם), שכשיראה האדם את הציצית, יחדל מלתור אחר לבו ועיניו, שנאמר: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וגו' וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (במדבר שם. חזקוני שם; ספורנו שם).

במי נוהג

איסור לא תתורו נוהג בין באנשים ובין בנשים (חינוך שם).

בן-נח (ראה ערכו) אף על פי שהוא מצוּוה על עבודה זרה (ראה ערך בן נח: שבע מצוות), אינו מצוּוה באיסור מחשבת עבודה זרה הנכללת בלאו של לא תתורו (ראה להלן: אחרי הלב. בן אריה ב ה י).

מתי נוהג

איסור לא תתורו, נוהג בכל מקום ובכל זמן (חינוך שם), והוא מהמצוות התמידיות, שאינן תלויות בזמן ואינן תלויות בדבר, שחיובן תמיד, ולא יפָּסקו מעל האדם אפילו רגע אחד בימי חייו (כן משמע מהחרדים, הקדמה, וחיי אדם א ה; ביאור הלכה א ד"ה הוא), שאין קץ למתן שכרן (חיי אדם שם; ביאור הלכה שם).

מלקות

העובר על לא תתורו אינו לוקה (רמב"ם שם; סמ"ג שם; חינוך שם), וכמה טעמים נאמרו בדבר:

• שמעשה העבירה על לא תתורו אינו דבר הניכר שנוכל להתרות את העובר, שטבע האדם שאי אפשר שלא יראה בעיניו יותר מהראוי, ושלא תתפשט המחשבה יותר מהראוי, ואי אפשר להגבילו בגבול ידוע (חינוך שם).

• שהוא לאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו), שלהלכה אין לוקים עליו (ראה ערך הנ"ל: דיניו. סמ"ג שם; חינוך שם; כן משמע מהכסף משנה שם, בדעת הרמב"ם; קרית ספר שם אזהרה יב).

• שהוא לאו-שבכללות (ראה ערכו), שאין לוקים עליו (ראה הנ"ל: דיניו), שהלאו כולל שני עניינים, זנות ומינות (ראה לעיל. דינא דחיי לסמ"ג לאוין טו, בשם משמרת מצוה; עצי ארזים אה"ע כא א).

• שהוא לאו חמור הגורם לו לאדם לטָרדו מן העולם הבא (ראה לעיל), ואי אפשר שעבירת הלאו תתכפר בעונש מלקות (חידושי רבי עקיבא איגר לרמב"ם שם, בדעת הרמב"ם)^[3].

אחרי הלב

וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם (במדבר טו לט) - זו מינות (ספרי שלח קטו; ברכות יב ב), כמו שנאמר: אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים (תהלים יד א, ושם נג ב. גמ' שם), שהמינות היא דבר התלוי בלב (ספרי דבי רב לספרי שם)^[4].

גדר המינות

המינות שנאסרה כאן, נחלקו ראשונים בגדרה:

• יש מפרשים שהיא הכפירה במציאות ה' (כן משמע מהרמב"ם עבודה זרה ב ג, וסמ"ג לאוין טו, וחינוך שפז; מהרש"א שם).

• יש מפרשים שהיא כפירה בכך שה' אחד הוא ולא שניים (רבנו בחיי שם).

• יש מפרשים שהיא הנצרות ההופכת טעמי תורה למדרש טעות ואליל (כן משמע מרש"י שם ד"ה מינות, בנוסחאות שלא נגעה בהן יד הצנזורה).

• יש מפרשים שהיא הכפירה בתחיית המתים ובשכר ועונש (רבנו הלל לספרי שם).

• ויש מפרשים שהיא כוללת כל אמונה כוזבת (כן משמע מהאברבנאל שם; מלמד התלמידים, שבת שובה; חיי אדם א ה).

גדר המחשבה

מינות זו, שלא יחשוב מחשבה שהוא יכול לבא בה למינות (רמב"ם שם; סמ"ג שם; כן משמע משערי תשובה לרבנו יונה ג מא; חינוך שפז), והיינו, שלא יחשב אדם ביחוד ה', שמא הוא שמא אינו (רמב"ם שם; סמ"ג שם; קרית ספר שם), או מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחור (רמב"ם שם; סמ"ג שם; סמ"ק יב; קרית ספר שם) - היינו בסוף העולם במזרח או במערב, או מה היה קודם שנברא העולם, ומה יהיה אחריו (דינא דחיי לסמ"ג שם, על פי תוספות חגיגה יא ב ד"ה יכול) - ושלא יהרהר בעבודה זרה היאך עבודתה, ומה משפטה ומעשיה (כן משמע מהרמב"ם שם), או בדברי המינים (שערי תשובה שם), וכן שלא יחשב בתורה שבעל פה שמא היא מן השמים, שמא אינה (רמב"ם שם; סמ"ג שם; סמ"ק שם), או בנבואה, שמא היא אמת שמא אינה (רמב"ם שם), שעל ידי מחשבות אלו, נמצא יוצא לידי מינות, לפי שדעתו של האדם קצרה, ולא כל הדעות יכולות להשיג האמת על בוריה (רמב"ם שם), והשטן מסיתו (סמ"ג שם; קרית ספר שם). ואינו עובר על האיסור אלא כשייחד את מחשבתו לחשוב מחשבה זו (חינוך שם), ואם נכנסה המחשבה בלבו מעצמה, אינו חשוב שתר אחר לבו (כן משמע מהחינוך שם; פוקד עקרים ד), אלא שהוא צריך לדחותה מלבו, ולא לתור אחריה, ואם לא דחאה - עבר (כן משמע מפוקד עקרים שם).

כדי להתלוצץ מהמינות

המהרהר בדברי מינות כדי לראות שהם הבל ולהתלוצץ עליהם, נחלקו אחרונים:

• יש סוברים שעבר בלא תתורו, שלא תתורו משמעו שלא לתור ולרגל, והיינו אף המעיין בדברי מינות כדרך התָּר, שמרגל ורואה כדי לכבוש (כן משמע מאלשיך במדבר שם; פנים יפות שם).

• ויש סוברים שאינו עובר (פעולת אדם (באקשט) או"ח א ו, על פי פירוש המשניות לרמב"ם אבות ב יד).

ומכל מקום לאחר שקבע בדעתו שדברי התורה הם אמת, ומחפש עוד ראיות שכליות לדבר, אינו עובר בלא תתורו (אמרי יושר (אייזנשטטר) דרוש שני לשבת שובה).

הרהור עבודה זרה

הרהור עבודה-זרה (ראה ערכו), אף הוא נאסר בלא תתורו, שנאמר: אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (במדבר שם), ודרשו: זה הרהור עבודה זרה (ברכות שם), כמו שנאמר: וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים (שופטים ח לג. גמ' שם). ונחלקו אחרונים:

• יש מפרשים שהיינו המחשב לעבוד עבודה זרה (כן משמע מפנים יפות דברים יג ט).

• יש מפרשים שהוא החושב שיש בעבודה זרה ממש (בן אריה ב ה י).

• ויש מפרשים שהוא משתף שם שמים עם דבר אחר (מהרש"א שם).

בשאר עבירות

בכלל "לא תתורו" אף אזהרה שלא לחשב לעשות כל עבירה (שערי תשובה שם; לב מבין עבודה זרה שם, בדעת הרמב"ם והחינוך)^[5].

אחרי העינים

וְלֹא תָתוּרוּ וגו' וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם (במדבר טו לט) - זו זנות (ספרי שלח קטו; לקח טוב שם; ילקוט שמעוני שם תשנ), כמו שנאמר: וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי (שופטים יד ג. ספרי שם), ומשמע שהזנות תלויה בחמדת העין (כן משמע מעמק הנצי"ב שם).

גדר הזנות

ונחלקו ראשונים בביאור האיסור:

• יש מפרשים שהוא איסור על ענייני עריות (שערי תשובה לרבנו יונה ג סד, ואגרת התשובה יא; ארחות חיים, ביאות אסורות יג, בשמו; סמ"ק ל; זהר הרקיע ל"ת שיב; עצי ארזים אה"ע כא א, ושו"ת פני משה אה"ע שם א, בדעת הרמב"ם; פועל צדק על תרי"ג מצוות, ליום חמישי), מהם שפירשו שהאיסור שלא להרהר בזנות (ראה להלן. כן משמע מזהר הרקיע שם; פועל צדק שם); ומהם שפירשו שהאיסור שלא להסתכל בעריות (שערי תשובה ואגרת התשובה שם; ארחות חיים שם, בשמו; סמ"ק שם; עצי ארזים שם, ושו"ת פני משה שם, בדעת הרמב"ם).

• יש מפרשים שהוא איסור על כל תאוות העולם הזה (ספר המצוות לרמב"ם ל"ת מז; כן משמע מחינוך שפז; מלמד התלמידים, שבת שובה), שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו ותאוות העולם (חינוך שם; מלמד התלמידים שם), שלא לצורך (מלמד התלמידים שם), מבלי שיכוין בהם כלל לכוונה טובה, כדי שיעמוד בריא, ויוכל להשתדל בעבודת בוראו (חינוך שם), ושלא ימָשׁך אחריהם (ספר המצוות שם).

• ויש מפרשים שהוא איסור שלא יזנה מאחרי התורה, או יעבוד עבודה זרה (רמב"ם עבודה זרה ב ג, לפי פירוש רבי דוד עראמה שם).

ההרהור בזנות

מחשבת זנות - שנאסרה בלא תתורו אחרי לבבכם, לסוברים כן (ראה לעיל) - נחלקו בה הדעות:

• יש סוברים שעָנשׁה חמור, והקדוש ברוך מצרפה למעשה, כשם שאמרו במחשבת עבודה-זרה (ראה ערכו) שהקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה לענוש עליה (ראה קדושין לט ב, ושם מ א, וחולין קמב א. כן משמע מפירוש ראב"ן הירחי לכלה רבתי א; לב מבין (נאבארו) עבודה זרה ב ג, בשם חקרי לב; פתח הדביר או"ח ג טז), שאף מחשבת זנות חמורה כמחשבת עבודה זרה (כן משמע מראב"ן הירחי שם ולב מבין שם, ופתח הדביר שם); ועוד, שהרי שתיהן נאסרו באותו הלאו "ולא תתורו" (ראה לעיל: אחרי הלב. פתח הדביר שם).

• יש מחלקים בין המחשבות, שאף על פי שאת שתיהן הקדוש ברוך הוא מצרף למעשה, מכל מקום בעבודה זרה היינו אפילו במחשבה אחת, ואילו בזנות אינו אלא כשהאריך במחשבתו והרבה להרהר (לב מבין שם; מדרש תלפיות ג, גלוי עריות).

• ויש סוברים שאף על פי שאסרה תורה מחשבת עריות בלא תתורו, אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה לענוש עליה כעושה מעשה, שאינה חמורה כמחשבת עבודה זרה (לב מבין שם; מהרש"ם ב קכז; אגרות משה אה"ע א סט).

וחשוב המהרהר בה רק שתר אחר לבו, ואינו עובר אלא כשייחד את מחשבתו לחשוב אותם, ואם נכנסה המחשבה בלבו מעצמה, אינו חשוב שתר אחר לבו (פוקד עקרים ד; ארח מישרים יב א), אלא שהוא צריך לדחותה מלבו, ולא לתור אחריה, ואם לא דחאה - עבר (כן מצדד בארח מישרים שם).

ובמהות המחשבה נחלקו אחרונים:

• יש סוברים, שהיינו כשהוא מהרהר לעשות עבירת זנות (פועל צדק על תרי"ג מצוות, ליום חמישי; אגרות משה שם), אבל שאר הרהור רע שאינו עברה, כגון הסתכלות בבעלי חיים בשעה שהם מזדקקים זה לזה - שאסורה משום שהיא מביאה לידי הרהור רע (ראה ערך הרהור עברה: דברים האסורים משום הרהור) - אינו אסור אלא משום וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג י), שדרשו ממנו חכמים שלא יהרהר אדם ביום, ויבא לידי טומאה בלילה (ראה ערך הנ"ל: ונשמרת מכל דבר רע. אגרת משה שם).

• יש סוברים שכל הרהורים רעים הם בכלל ולא תתורו, ומלבד שעבר בהם על ונשמרת מכל דבר רע, עבר אף על ולא תתורו (חכמת אדם, בית הנשים קכז ב).

• ויש סוברים שהדבר תלוי במחלוקת ראשונים, שלסוברים שאיסור הרהור שנאמר בכתוב "ונשמרת", אינו נמנה במנין המצוות (ראה ערך הנ"ל: ולא תתורו), כל הרהור רע הוא בכלל "ולא תתורו"; ולסוברים שאיסור הרהור שנאמר בכתוב ונשמרת נמנה במנין המצוות, לא נאסר בלא תתורו אלא הרהור עבירת זנות, ומטעם זה הוא ש"ונשמרת" נמנה במנין המצוות, מפני שריבה לאסור אף הרהור שאינו מהרהר כדי לעשות (פתח הדביר או"ח ג טז).

מקור איסור ההסתכלות

ההסתכלות בעריות - שנאסרה בלא תתורו, לסוברים כן (ראה לעיל) - נחלקו במקורה ראשונים:

• יש סוברים שהיא איסור תורה (כן משמע משערי תשובה שם, ועצי ארזים ושו"ת פני משה שם, בדעת הרמב"ם).

• ויש סוברים שאינה אלא איסור דרבנן (כן משמע מחידושי מהרד"ם לספר המצוות לרמב"ם לאוין מז, בדעת הרמב"ם), ואין הדרשה מהכתוב אלא אסמכתא (ראה ערך אסמכתא א. חידושי מהרד"ם שם).

אביזרייהו

איסור הסתכלות בעריות שנאמר בלא תתורו, אם הוא בכלל איסורים שנאסרו משום אביזריהו (ראה ערכו) של גלוי-עריות (ראה ערכו), שאם אנסוהו לעבור אותם, ייהרג ואל יעבור, לסוברים כן (ראה ערך אביזרייהו: מהותם, וערך יהרג ואל יעבור: שלוש העבירות החמורות), נחלקו אחרונים:

• יש סוברים שאומרים בו ייהרג ואל יעבור (כן משמע מעזר מקודש אה"ע כ א, בדעת הרמב"ן בהשגות לספר המצוות ל"ת שנג).

• ויש סוברים שאין בו ייהרג ואל יעבור (אהל אברהם כתובות ג ב, ושעורי רבי דוד פוברסקי יבמות ג ב, וכתובות ד א, בשם הגרי"ז, בדעת הרמב"ם שם), שאיסור לא תתורו אינו אלא איסור הרחקה משום שהדבר מביא לידי עריות, ואינו איסור עצמי, ולפיכך אינו מכלל אביזרייהו של גילוי עריות (אהל אברהם שם, ושעורי רבי דוד פוברסקי שם ושם, בשם הגרי"ז).

צורת ההסתכלות

צורת ההסתכלות בעריות שנאסרה בלא תתורו, היינו כשהוא מוסיף ומדקדק בהבטתו יותר מראיה (ארח מישרים יב א), ואף הסתכלות מועטת (שו"ת פני משה אה"ע כא א), אבל ראִיה גרידא אינה בכלל האיסור (שו"ת פני משה שם; ארח מישרים שם; כן משמע ממשנה ברורה עה סק"ז), שלא תתורו משמעו שלא לתור ולחפש, והיינו שלא יכוין לראות בדקדוק (ארח מישרים שם).

אופן ההסתכלות

אופן ההסתכלות בעריות שנאסרה בלא תתורו, נחלקו בו ראשונים:

• יש סוברים שלא נאסרה אלא כשהוא מסתכל לשם זנות, אבל כשאינו מסתכל לשם זנות, אלא שהוא נהנה בהסתכלותו, אינו אסור אלא משום: וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע (דברים כג י. סמ"ק ל).

• ויש סוברים שאסור בלא תתורו אף להביט ביופיה של הערוה (שערי תשובה לרבנו יונה ג סא, לפי בית שמואל כא סק"ב), ואפילו שלא לשם זנות (חוט שני (קרליץ) שם א ג, לדעה זו).

הנשים האסורות

הנשים שאסור להסתכל בהן משום לא תתורו, היינו אשת איש ושאר עריות (ראה ערך עריות. שערי תשובה שם סד).

המקום שאסור להסתכל עליו

המקום שאסור להסתכל בערוה משום "ולא תתורו", היינו אפילו במקום שדרכו להיות מגולה, כגון אצבע (חיי אדם ד ד), ומכל מקום ההסתכלות בבגדי הערוה, או בפריעת ראשה, אינה אסורה בלא תתורו (ארח מישרים יב א, על פי רא"ש כתובות ב ג).

הסתכלות באנשים

כיון שאף נשים מצוּוֹת בלא תתורו (ראה לעיל: האיסור וגדרו), אף הן אסורות להביט באנשים לשם תאוה, ולזון עיניהם מהם (כן משמע מפוקח עורים א ט; משנה הלכות ה קלב, רכב, רכג; שבט הלוי ה קצז ב), אבל בהסתכלות שלא לשם תאוה וזנות - מותרות (משנה הלכות שם). ואף על פי שבאנשים גם הסתכלות והבטה שלא לשם זנות אסורה (ראה לעיל) היינו משום שטבע האיש להרהר מיד אחרי האשה, אבל בנשים דווקא ההסתכלות וההבטה לשם תאוה לזון את עיניה מהאיש - אסורה (שבט הלוי שם)^[6].

ענייני זנות נוספים

בענייני זנות נוספים - מלבד ההרהור וההסתכלות - מצינו שיש סוברים שהם נאסרו בלא תתורו:

• דבר המביא לידי הרהור זנות בנשים, כגון המחכך באמתו, יש סוברים שאף הוא בכלל איסור ולא תתורו (כן משמע מפתח הדביר או"ח ג טז, בדעת הסמ"ק ל).

• החובה להרחיק עצמו הרבה מן הנשים, כגון שלא לקרוץ לאחת מן העריות בידיו וברגליו, או לרמוז לה בעיניו (ראה ערך גלוי עריות: הרחקה מעריות), יש סוברים שהיא מן התורה משום ולא תתורו (לבוש אה"ע כא א).

• חיבוק ונישוק לעריות דרך תאוה, יש סוברים שהם אסורים מן התורה משום ולא תתורו (כן משמע מעזר מקודש אה"ע כ א, בדעת הרמב"ן בהשגות לספר המצוות ל"ת שנג).

מחשבה באחרת בשעת תשמיש

מהכתוב "ולא תתורו", למדו חכמים שלא ישתה אדם בכוס זה, ויתן עיניו בכוס אחר (נדרים כ ב; טוש"ע או"ח רמ), היינו שלא ישמש אדם עם אשתו, ולבו מחשב באשה אחרת (ראב"ד לספרי שלח קטו; ר"ן נדרים שם), ואפילו שתיהן נשיו (גמ' שם; זרע אברהם לספרי שם, בדעת הספרי שם), שכל הנותן בכוס עינו, כל העריות לו למישור (סמ"ק ל), שהוא מעניין זנות, שנותן לבו על אשה אחרת (מהרש"א שם), ואין האיסור אלא במחשבה התקועה וקבועה בלבו, אבל מחשבה שאינה אלא עולה וצפה בראשו, אינה אסורה (בצל החכמה ג קכ ה).

הלימוד מהכתוב הוא, שנאמר בהמשך הכתוב: אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (במדבר טו לט), וכיון שלא נאמר זונים "עמהם", משמע שבשעה שהוא משמש עם אשתו הוא מחשב באחרת (ראב"ד שם)^[7], ומכל מקום אין איסור זה אלא מדרבנן, והכתוב אינו אלא אסמכתא (ראה ערך אסמכתא א. כן משמע מרמב"ם איסורי ביאה כא יב; לבוש או"ח רמ ג).

הערות שוליים