|
לחם הגדרת הערך - מאכל העשוי ממיני דגן, שהוא עיקר מזונו של אדם, ועליו קובע את סעודתו, לעניין מצוות ואיסורים שמקיימים בו או באכילתו. לחם במובן הרחב כולל כל דבר מאכל (רש"י עה"ת בראשית לא נג, ויקרא ג יא, ועוד), ובתלמוד ובפוסקים נתייחד שם לחם לפת, שהרבה מצוות נעשות בה, או תלויות בה, כגון אכילת-מצה (ראה ערכו) וברכת-המזון (ראה ערכו), וכן איסורים רבים תלויים בה, כגון איסור אכילת לחם של חדש (ראה ערכו), ואיסור אכילת פת-גויים (ראה ערכו). המינים מהם נעשהלחם - או פת - בלא שם לווי, הנזכר בדינים שונים, הוא העשוי מאחד מחמשת מיני דגן (ראה ערכו): חטים, שעורים, כוסמים, שבולת שועל ושיפון (כן משמע מירושלמי חלה א ב, ונדרים ז ב; רמב"ם ברכות ג א, ובכורים ו ב, ופירוש המשניות חלה א א; מאירי חלה שם, ופסחים לז א), אבל הנעשה מאורז (ראה ערכו), דוחן (ראה ערכו), שומשום, אפונים, עדשים, ושאר מיני קטניות, אינו בכלל לחם (כן משמע מרמב"ם בכורים שם; מאירי חלה א ד), ואין נוהגות בו מצוות התלויות בלחם, שכן לגבי אכילת מצה נאמר: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת (דברים טז ג), דברים הבאים לידי חימוץ, דהיינו חמשת המינים, אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, יצאו אורז ודוחן וכיוצא, שאין באים לידי חימוץ, אלא לידי סירחון (פסחים לה א, ומנחות ע ב). הפרשת חלה ואיסור חדש - וברכת-המזון (ראה ערכו. כן משמע מיראים רנג, וסמ"ג עשין כז) - נלמדים בגזרה-שוה "לחם" "לחם" מאכילת מצה (מנחות שם)[1]. לתנא הסובר שאורז בא לידי חימוץ ומין דגן הוא (ראה ערך אורז: בחמץ ומצה), אף פת הנעשית מאורז בכלל לחם היא (רש"י פסחים לה א ד"ה חייבת). תערובת חיטה ואורזעיסה מתערובת של חיטה ואורז, נחלקו בה תנאים:
אף האורז שבתערובת חייב בחלה (כן משמע מרימב"ץ ור"ש חלה ג ז; הלכות חלה לרמב"ן שם; רא"ש שם), ויוצאים בו ידי חובת מצה (הלכות חלה לרמב"ן שם; רא"ש שם), שמשום טעם כעיקר החיטה אינה בטלה, אבל עדיין אין להחשיב כלחם אלא את החיטה, וכיון שאינה בטלה, יכולה לגרור את האורז אחריה, והוצרכו לטעם גרירה כדי להחשיב אף את האורז שבתערובת כלחם (הלכות חלה לרמב"ן שם; דברי יחזקאל יא ג, בדעת הרמב"ם חמץ ו ה)[4]. תערובת חיטה עם שאר מיני קטניות, ושעורה עם אורזהעשוי מתערובת חיטה ואחד משאר מיני קטניות חוץ מאורז, או מתערובת של שעורה ואורז או שאר מיני קטניות, נחלקו אמוראים אם דינו כנעשה מתערובת חיטה ואורז:
תערובת שאר מיני דגן עם אורז וקטניותהעשוי מתערובת של כוסמים, או שבולת שועל, או שיפון, עם אורז או שאר מיני קטניות, אינו חשוב לחם, אלא אם כן יש בו רוב דגן וטעם דגן (כן משמע מירושלמי חלה ג ה, לפי הלכות חלה לרמב"ן לא ב; כן משמע מרמב"ם חמץ ו ה, ובכורים ו יא, וטוש"ע או"ח תנג ב, ויו"ד שכד ט), שכוסמים ושבולת שועל ושיפון אינם גוררים מינים אחרים (ירושלמי שם א א) להחמיץ (הלכות חלה לרמב"ן לא א). עיסה שנילושה שלא במיםעיסה שלא נילושה במים, אלא ביין, או בשמן, או בדבש, או בחלב, או במי פירות - או בביצים (כן משמע מטור יו"ד שכט, בדעת הרמב"ם בכורים ו יב) - פת הנעשית ממנה חשובה לחם (כן משמע מהרמב"ם שם; מאירי פסחים לז א, על פי חלה ב ב; קרית ספר שם), ואף על פי שאין לחם אלא הבא לידי חימוץ (ראה לעיל), ועיסה שנילושה במשקים אלו אינה באה לידי חימוץ (ראה ערך חמץ: מי פירות), כיון שהעיסה עשויה מקמח שיכול להחמיץ, חשובה לחם (כן משמע מהמאירי שם)[5]. לישתו ואפייתובלילה רכהעיסה העשויה בלילה רכה - שאין ראוי לטוחה בדפנות התנור, וכשמניחים אותה באלפס או בקרקע אינה עומדת בעצמה אלא מתפזרת ומתפשטת אילך ואילך (מאירי פסחים לז א) - הנאפה ממנה אף הוא חשוב לחם (כן משמע מתוספות פסחים לז ב ד"ה דכולי; רא"ש שם ב טז; רמ"א או"ח קסח יד). בלילה רכה מאד, נחלקו בה ראשונים אם הנאפה ממנה חשוב לחם (כן משמע מרשב"א ברכות לח א, בדעת רש"י); או שאינו חשוב לחם (כן משמע מהרשב"א שם, בשם התוספות). קודם אפייהאין העיסה חשובה לחם עד שתאפה (כן משמע מפסחים לז א, ורמב"ם ברכות ג א). כשנאפתה בחמהעיסה שאפאוה בחמה אינה חשובה לחם (כן משמע מברכות לז א, ופסחים שם; פסקי רי"ד ברכות שם, והמכריע סג; כל בו פט), שאין לחם אלא האפוי באוּר (פסקי רי"ד שם, והמכריע שם). עשה את העיסה ערוכה ומקוטפת כגלוסקאות נאות - שגילה דעתו שללחם עשאה (רש"י ברכות לח א ד"ה כעבין) - אף על פי שאפאה בחמה חשובה לחם (ברכות שם, לפי רש"י שם), שדווקא כשעשה את העיסה כדרך שעושים מה שאופים בחמה אינה חשובה לחם, אבל עשאה כשאר פת הנאפית בתנור, אינה חשובה מעשה חמה (רבנו יונה שם); ויש סוברים שאף הערוכה כלחם, כיון שנאפתה בחמה אינה חשובה לחם (כן משמע מרבנו יונה שם, בשם רבנו תם, ומאירי שם; פסקי רי"ד שם). עיסה שאפאוה בחמה, וחזרו ואפאוה בתנור, כתבו אחרונים שאינה חשובה לחם, ואף לסוברים שעיסה שנתבשלה, וחזרו ואפאוה בתנור חשובה לחם (ראה להלן), אפיה אחרי בישול משנה את העיסה ממבושלת לאפויה, והרי היא אפויה בתנור, אבל אפיה בתנור שאחרי אפיה בחמה כל צרכה, אין בה תועלת (חידושי חתם סופר פסחים לז א). כשנתבשלהעיסה שנתבשלה אינה חשובה לחם (כן משמע מפסחים לו ב, וירושלמי חלה א ג, לפי תוספות פסחים לז ב ד"ה דכולי, בשם ר"י, ורמב"ם בכורים ו יב, וטוש"ע יו"ד שכט ג, ושו"ע או"ח קסח יג). ונחלקו ראשונים:
כשנאפתה באילפסעיסה שבישול אינו מחשיבה לחם (ראה לעיל), שאפאוה באילפס - מחבת של מתכת (ר"ש טבול יום ג ג), ומניחים את העיסה בתוכו כשהוא יבש, או שיש בו מעט מים, או שמן (מאירי פסחים לז א), שסכים אותו בהם כדי שהעיסה לא תישרף (הגהות סמ"ק קנא), והאור מהלך תחתיו (ירושלמי חלה א ג), ואין חום האש מגיע מהצדדים (כן משמע מהירושלמי שם) - והדביק את העיסה באילפס ואחר כך הרתיח, נחלקו אמוראים אם חשובה לחם:
אף להלכה נחלקו גאונים וראשונים אם חשוב לחם (שאילתות שם; הלכות גדולות ברכות פ"א, עמ' סה במהדורת מכון ירושלים; רי"ף שם, לפי בית יוסף או"ח קסח יג; תוספות ברכות לח א ד"ה (לז ב) לחם, ופסחים שם ד"ה דכולי; רמב"ם בכורים ו יב, וחמץ ו ו; רא"ש שם ב טו), וכן הלכה (טור או"ח תסא, וטוש"ע יו"ד שכט ב); או שאינו חשוב לחם (הלכות גדולות דפוס ברלין עמ' קמא, בשם כהן צדק; רי"ף שם, בשם הלכות גדולות, שכתב בשם רב כהן צדק; רבנו חננאל שם לח א; תוספות שם לז ב ד"ה דכולי, ורא"ש שם, וטור או"ח שכט, בשמו; פירוש המשניות לרמב"ם חלה א ו)[6]. הרתיח את האילפס ואחר כך הדביק בו את העיסה, הכל מודים שחשוב לחם (כן משמע מהגמ' שם), שכעין מעשה תנור הוא (רבנו חננאל שם; רש"י שם)[7]. כשחזרו ואפאוה בתנורעיסה שאינה נעשית לחם בבישול, שנתבשלה, או שאינה נעשית לחם באפיה באילפס, ונאפתה בו, וחזרו ואפאוה בתנור, נחלקו תנאים אם כיון שנאפתה בתנור חשובה לחם (תנא קמא בגמ' שם, לפי ריש לקיש שם), וכן הלכה (רי"ף שם, על פי יבמות מ א; השגות הראב"ד לרי"ף שם; המאור שם; תוספות שם לו ב ד"ה פרט, ויבמות מא א ד"ה כיון, בשם רבנו תם); או שלחם הוא האפוי בתנור בלבד, ועיסה זו כיון שתחילת אפייתה לא היתה בתנור, אינה חשובה לחם (רבי יהודה בגמ' שם, לפי ריש לקיש שם)[8]. כשניתן בקמח מים רותחיםקמח שניתן על גבי מים רותחים, או שנתנו עליו מים רותחים - מאכלים הנקראים במשנה "מעיסה" ו"חליטה" - נחלקו תנאים אם חייב בחלה וחשוב לחם (בית הלל בחלה א ו, ועדיות ה ב, במעיסה, ובית שמאי במשנה שם ושם בחליטה)[9], אם עשו ממנו עיסה (רש"י פסחים לז ב ד"ה תנא; רמב"ן במלחמות פסחים שם, והלכות חלה כו ב) ואפו אותה (פירוש הראב"ד עדיות שם; רמב"ן שם ושם), שלא נתבשל אלא הקמח, וכשנעשה עיסה נאפה ולא נתבשל (רמב"ן במלחמות שם; פסקי רי"ד שם); או שפטור מחלה ואינו חשוב לחם (בית הלל במשנה שם ושם, בחליטה, ובית שמאי במשנה שם ושם במעיסה), שהואיל והקמח נתבשל, האפיה בתנור אינה מועילה כלל, ואינו חשוב לחם, כשם שעיסה שנתבשלה וחזרו ואפאוה, אינה חשובה לחם, לסוברים כן (ראה לעיל. פסקי רי"ד שם). מצה שאינה אפויה כל צרכהמצה שאינה אפויה כל צרכה (פסחים לז א, ומנחות עח ב, לפי רש"י פסחים שם ד"ה הינא; רמב"ם חמץ ו ו), אלא אפויה כל שהוא (רש"י מנחות שם ד"ה מאי וד"ה אמר), אדם יוצא בה ידי חובת אכילת מצה (גמ' שם ושם), שאף היא בכלל לחם (כן משמע מהגמ' שם), כל שפורסה - בעודה חמה מהאפיה (אליה רבה או"ח תסא סק"ח; נודע ביהודה תנינא או"ח פ) - ואין חוטים נמשכים הימנה (גמ' שם ושם), שעל ידי הדחק ראויה לאכילה (תוספות מנחות נז ב ד"ה ושמעינן; פסקי רי"ד שבת לז א). שאינו לחם גמורשאין דרך לקבוע עליהם סעודהבמספר מיני לחמים אמרו עליהם שרוב בני אדם אין דרכם לקבוע סעודה עליהם, והאוכלם בלא קביעות סעודה אינו מברך עליהם המוציא, אלא בורא מיני מזונות - ולאחריהם אינו מברך ברכת-המזון (ראה ערכו. כן משמע מברכות מב א): "פת הבאה בכיסנין" ו"לחמניות" (ראה ערך ברכת הפת: לחם שאינו גמור), ויש סוברים שכך דין "טריתא" ו"טרוקנים" (ראה ערך הנ"ל: שם). "פת הבאה בכיסנין", נחלקו ראשונים בפירושה:
"לחמניות", הן רקיקים דקים מאד, שנעשו מעיסה שבלילתה רכה - שאי אפשר לגלגלה בידיים (שלחן ערוך הרב, סדר ברכת הנהנין ב ה) - ומערבים את הקמח והמים בכף בקדירה בלי לישה וגלגול, ונעשית כמין דייסא (משנה ברורה קסח ס"ק לז), ושופכים אותה על עלי ירקות רחבים, כדי שלא תישפך לחוץ, ונאפית בתנור על העלים (של"ה, שער האותיות ק קדושת האכילה ב). "טריתא", היא שנותנים קמח ומים בכלי, ובוחשים בכף, ושופכים על הכירה כשהיא ניסקת (רש"י ברכות לז ב ד"ה גביל), ומתפשטת ונעשית דקה (כן משמע מרא"ש שם ו יא, וטור או"ח קסח), והיא דקה וקלושה יותר מ"לחמניות" (כן משמע ממשנה ברורה שם ס"ק לח). "טרוקנים", הם שעושים גומא בכירה, ונותנים בה קמח ומים מעורבים, ונאפה שם (רש"י ברכות לז ב ד"ה כובא; טוש"ע או"ח קסח טו), ובלילתם רכה מאד (מגן אברהם שם סק"מ), ועל ידי האפייה בתוך הגומא נעשים עבים (רא"ש שם), ושונים משאר לחם, שנעשים שלא כדרך לישת ואפיית לחם (שם טו), או שאין להם צורת פת (רמב"ם ברכות ג ט), או שנעשים מעיסה רכה מאד (כן משמע מהגהות סמ"ק קנא; מגן אברהם שם; שלחן ערוך הרב שם ו). במינים הללו, שאין קובעים עליהם סעודה, נחלקו הדעות אם חשובים לחם מן התורה:
העשוי ממורסןהעשוי ממורסן - הקליפה העבה של החיטה (פירוש המשניות לרמב"ם חלה ב; מאירי פסחים לו ב) הנושרת מהחיטה בשעת כתישה (רש"י חולין פח ב ד"ה מורסן; רשב"ם בבא בתרא צג ב ד"ה מורסן), ואינו ראוי לאכילת אדם (פסקי ריא"ז פסחים ב ד י), ודרך ליתנו לתרנגולים (מאירי שם) - אינו חשוב לחם, ואין יוצאים בו ידי חובת אכילת מצה, ופטור מחלה (מאירי שם). וכן לחם שעירבו בו הרבה מורסן אינו חשוב לחם (כן משמע מריבמ"ץ ור"ש ופירוש הרא"ש וברטנורא חלה א ח, ורמ"א או"ח תנד ג), ואפילו הוא ראוי לאכילת אדם על ידי הדחק (כן משמע מהרא"ש וברטנורא שם), ואפילו אוכלו, אין אומרים שאחשביה (ראה ערכו) כלחם, אלא בטלה-דעתו-אצל-כל-אדם (ראה ערכו. ט"ז שם סק"ג; חק יעקב שם סק"ג), שבעירוב המורסן שוב אינה ראויה לאכילת אדם (כן משמע מרימב"ץ ור"ש ורא"ש וברטנורא שם), ולפיכך אין לה דין לחם (כן משמע מר"ש ורא"ש שם). העשוי מסוביןהעשוי מסובין - הקליפה הדקה של החיטה (כן משמע מרשב"ם בבא בתרא צג ב ד"ה מורסן וד"ה סובין; פירוש המשניות לרמב"ם שבת עו ב) הנשארת בנפה אחרי שמנפים בה קמח (רש"י חולין שם ד"ה סובין) - פטור מחלה (רא"ש פסחים ב יד; ר"ן פסחים לו ב; מהר"ם חלאוה שם), ואין יוצאים בו ידי חובת אכילת מצה (רא"ש ור"ן שם; שו"ע או"ח תנד א), ואינו חשוב לחם (רא"ש ומהר"ם חלאוה שם; לבוש שם א), שאינו ראוי למאכל אדם (לבוש שם)[10]; ויש סוברים שסובין הוא קמח, אלא שאינו הקמח הלבן היוצא ראשון בשעת הריקוד אלא הקמח השני (מאירי פסחים שם), וראוי לאכילת אדם (פסקי ריא"ז שם), וכתבו שהעשוי מסובין חשוב לחם (מאירי פסחים שם, על פי גירסתו במשנה חלה שם), ויוצאים בו ידי חובת אכילת מצה, וחייב בחלה (מאירי שם; פסקי ריא"ז שם). העשוי לכלביםלחם שנעשה לכלבים, או לשאר בעלי חיים - כלומר שדעת הבעלים היתה לעשותו עבורם (תורת הארץ ד מט) - נחלקו הדעות אם יש לו דין לחם:
לקישוטי נשיםלחם שנעשה לקישוטי נשים, נחלקו ראשונים אם דינו כלחם הנעשה לכלבים (ראה לעיל), שאף הוא לא נעשה לשם אכילת אדם (רבנו יונה ברכות שם, בצד השני, לגירסא אחת בגמ'; מאירי שם, בשם קצת מפרשים); או סוברים, שהוא כלחם הנעשה לאכילת אדם (רבנו יונה שם, לגירסא אחרת בגמ'). איבוד שם לחםפרורי לחםפרורי לחם, אפילו קטנים מכזית, ודקים ביותר עד שאין להם תואר לחם, יש להם תורת לחם, שכל לחם שאינו מבושל ואינו מדובק, אף על פי שאין לו תואר לחם, אינו יוצא מתורת לחם לעולם (רבנו יונה ברכות לז ב; רא"ש שם ו י; טוש"ע או"ח קסח י)[11]. כשנשרו במיםפרורי לחם הקטנים מכזית שנשרו במים, ונתלבנו המים מחמת הפרורים, בטל מהם תואר לחם, ואין מברכים עליהם "המוציא" (כן משמע מתוספות ברכות לז ב ד"ה אמר; שו"ע או"ח קסח יא), שאין להם שם לחם (משנה ברורה שם ס"ק סג), שליבון המים הוא סימן שהמים עשו שינוי בעצם הלחם ונפסדה צורתו (מאמר מרדכי שם ס"ק כב; משנה ברורה שם). היו הפרורים גדולים מכזית, אף על פי שהתלבנו המים, לא בטל מהם תורת לחם (ט"ז שם ס"ק יד), שאפילו התבשלו או נדבקו ובטל מהם תואר לחם, יש עליהם תורת לחם (כן משמע מפרי מגדים שם, משבצות זהב ס"ק יד). כשנדבקו יחדפרורי לחם קטנים מכזית שנדבקו יחד על ידי דבש או מרק, יש ראשונים סוברים שנחלקו אמוראים אם איבדו תורת לחם (תוספות שם ד"ה חביצא; רבנו יונה שם, בשם רב האי; רשב"א שם, בשם רבנו תם); ויש ראשונים סוברים שלדברי הכל יש תורת לחם בפרורים שנדבקו (כן משמע מתוספות ורבנו יונה שם, בדעת רש"י). כשבאים מלחם גדולפרורי לחם הקטנים מכזית שבטלה מהם תורת לחם בבישול, או בדיבוק במרק, או בדבש (ראה לעיל), יש מהאמוראים סוברים שאם הם "באים מלחם גדול" - כלומר, שנשאר מהלחם ממנו נתפוררו חלק הגדול מכזית (רש"י ברכות לז ב שם ד"ה הכא, ומנחות עה ב ד"ה הכא; מיוחס לרשב"א מנחות שם) - לא בטל מהם תורת לחם (רב יוסף בברכות ומנחות שם), לפי שהם בטלים ללחם הגדול ממנו נתפוררו (מאירי שם, בדעת רש"י). ונחלקו אחרונים אם הכל מודים לזה (מעון הברכות ברכות שם, בדעת הלכות גדולות); או שיש החולקים וסוברים שאינם חשובים לחם אפילו נשאר חלק שגדול מכזית בלחם שממנו באו (ברכת יהונתן למגן אברהם קסח ס"ק כח; בית אפרים יא; מעון הברכות שם, בדעת התוספות). פת שנתבשלהפת שנתבשלה - או שטוגנה בשמן (כן משמע מתוספות שם א ד"ה חביצא) - ויש בפרוסות המבושלות כזית, מברך עליהן המוציא לחם מן הארץ (גמ' שם; ירושלמי ברכות ו א), שאין הבישול מבטל מהן תורת לחם (כן משמע מרש"י שם ב ד"ה כזית וד"ה הכא, ורבנו יונה שם, ומאירי שם א). ודווקא שיש בפרוסה עצמה כזית, אבל אין מצרפים פרוסות שנדבקו על ידי הבישול (לבוש שם י; מגן אברהם שם ס"ק כד,כו; אליה רבה שם ס"ק יד; משנה ברורה שם ס"ק נד). היתה פחותה מכזית ותפחה לכזית על ידי המשקה, הרי היא כמי שאין בה כזית (חיי אדם נד י, ונשמת אדם סק"ג; משנה ברורה שם). נפחתה מכזית על ידי הבישול, אף על פי שמתחילה היה בה, חשוב שאין בה כזית (דברי חמודות ברכות ו כז; חיי אדם שם; משנה ברורה שם)[12]. היתה גדולה מכזית, ואחר הבישול פררוה לפרורים פחותים מכזית, דינם כפרורים פחותים מכזית שנתבשלו, שיש סוברים שאינם חשובים לחם (ראה להלן. חזון איש או"ח כו י). פרורי לחם שנתבשלופרורי לחם קטנים מכזית שנתבשלו - או שטוגנו בהרבה שמן (תוספות ברכות לז ב ד"ה חביצא; אור זרוע א קמז; רא"ש שם ו י) - יש ראשונים שסוברים שנחלקו אמוראים אם פקעה מהם תורת לחם, או לא (רש"י שם ד"ה כזית וד"ה הכא; מאירי שם); ויש ראשונים סוברים שהכל מודים שאין להם תורת לחם (רבנו יונה שם, בשם רב האי ובדעת הערוך; רשב"א שם, בדעת רבנו תם; רא"ש שם), כל שבבישול נסתלק מהם תואר לחם (רבנו יונה שם; רא"ש שם). ואם בושלו או טוגנו במחבת במעט משקה, לסוברים שפרורים שנתבשלו אין להם תורת לחם, סוברים שאינם כמבושלים, ויש להם תורת לחם (משנה ברורה קסח ס"ק נו, בדעת מגן אברהם שם ס"ק לו); ויש סוברים שדינם כנתבשלו (כן משמע מהמשנה ברורה שם, ושער הציון ס"ק נב). כשנתבשל עד שאין לו תורת לחםלחם שנתבשל, אף לסוברים שלא בטל ממנו תורת לחם (ראה לעיל), אם נתבשל עד שאין לו תואר לחם, יש סוברים שבטל ממנו תורת לחם (בית יוסף או"ח קסח י, בדעת הרמב"ם; ראשון לציון ברכות לז א); ויש סוברים שלא נתבטל ממנו תורת לחם (רבנו יונה שם, וטור שם, פי בית יוסף וב"ח שם; כן משמע משו"ע שם, ומשנה ברורה שם ס"ק נב); ויש מחלקים, שבשינוי מועט אין בטלה תורת לחם, אבל עברה צורת הלחם מכל וכל, בטלה ממנו תורת לחם (בית יוסף שם, בשם ר"י פאסי, בדעת הרמב"ם). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
