סקר
ללומדים דף יומי בלילה - איזה דף אתם לומדים?




 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו 

 

האי מאן דגזל דיקלא מחבריה וקטליה – תמר מצוי

 

"אמר רב פפא: האי מאן דגזל דיקלא מחבריה וקטליה, אף על גב דשדיא מארעא לארעא דידיה לא קני, מאי טעמא? מעיקרא דיקלא מיקרי והשתא נמי דיקלא מיקרי; דיקלא ועביד גובי לא קני, השתא מיהת גובי דדיקלא מיקרי; גובי ועבדינהו כשורי קני; כשורי רברבי ועבדינהו כשורי זוטרי לא קני, עבדינהו קצוצייתא קני" (בבא קמא, צו ע"א).

פירוש: אָמַר רַב פַּפָּא: הַאי מַאן [מי] שגָּזַל דִּיקְלָא מֵחַבְרֵיהּ וּקְטַלֵיהּ [דקל מחבירו וקצץ אותו], אַף עַל גַּב דְּשַׁדְיָא מֵאַרְעָא לְאַרְעָא דִּידֵיהּ [אף על פי שזרק את הדקל מן הקרקע של הנגזל אל הקרקע שלו עצמו] לֹא קָנֵי [קנה]. מַאי טַעֲמָא [מה טעם הדבר]? מֵעִיקָּרָא דִּיקְלָא מִיקְרֵי וְהָשְׁתָּא נַמִי דִּיקְלָא מִיקְרֵי [מתחילה דקל הוא נקרא וגם עכשיו שנקצץ דקל הוא נקרא], שאין כאן שינוי שעל ידיו יקנה. ויותר מכך, אף אם גזל דִּיקְלָא [דקל] וְעָבֵיד גּוֹבֵי [ועשה ממנו חתיכות] לֹא קָנֵי [קנה], כי הָשְׁתָּא מִיהַת גּוֹבֵי דְּדִיקְלָא מִיקְרֵי [עכשיו על כל פנים חתיכות דקל הן נקראות]. אבל אם גזל גּוֹבֵי [חתיכות] וְעַבְדִינְהוּ כָּשׁוּרֵי [ועשה מהן קורות] קָנֵי [קנה], משום שיש דבכך שינוי. וכיוצא בזה כָּשׁוּרֵי רַבְרְבֵי וְעַבְדִינְהוּ כָּשׁוּרֵי זוּטָרֵי [גזל קורות גדולות ועשה אותן קורות קטנות] לֹא קָנֵי [קנה], שעדיין קורות הן נקראות. עַבְדִינְהוּ קְצוּצְיָיתָא [עשה מהן קרשים] קָנֵי [קנה] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: תמר מצוי שם באנגלית: Date Palm שם מדעי: Phoenix dactylifera


נושא מרכזי: האם ההלכה לגבי גזילת דקל שונה מגזילת עצים אחרים?

 

לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.



תקציר: עץ הדקל זכה להשתלב בתלמוד פעמים רבות בסיפורים והלכות לא רק בגלל תפוצתו הרבה בבבל וחלקו בארבעת המינים הניטלים בסוכות, אלא גם בזכות מאפייניו הבוטניים. במאמר זה נתרכז במאפיין אחד והוא צמיחתו לגובה ללא הסתעפויות דבר המאפשר לבקע את הגזע באופן מיידי ללא עבודת הכנה. בניגוד לדקל הרי שעצים ממינים אחרים מסועפים ולכן גזעיהם אינם ניתנים לביקוע באופן נוח לפני ניסור הענפים. האם ההלכה של רב פפא שניסור גזע עץ לחוליות ("גובי") איננו מוגדר כשינוי לעניין קניין גזילה מתייחס לכלל העצים או רק לדקל בגלל המבנה המיוחד שלו? האם סילוק הענפים המאפשר את המשך עיבוד הגזע מהווה שינוי משמעותי הקונה לגזלן? בעניין זה כתב הרמ"ה: "... ודוקא היכא דלא אכשרינהו למלאכה דלא הוי חזו לה מעיקרא, אבל היכא דאכשרינהו למלאכה דלא הוו חזו לה מעיקרא, אף על גב דליכא שינוי השם קני, דומיא דעצים ושיפן אבנים וסתתן". ייתכן ולא גרעה הסרת הענפים הצדדיים, המאפשרת את המשך עיבוד העץ, מ"עצים ושיפן". אשמח לקבל מהקוראים ראיות לכאן או לכאן.

האמור בסוגייתנו סותר לכאורה את דברי התוספתא (בבא קמא, פ"י הלכה ב') שם נאמר שהקוצץ אילנות משלם כשעת הגזילה. "חזון יחזקאל" מיישב את סתירה זו במסגרת מחלוקת התנאים אם קרקע נגזלת. לאור דברינו ברצוני להעלות כאפשרות (אמנם לא מוכחת) הצעה המבוססת על כך שחז"ל הבחינו בין "אילן" לבין "דקל"(1). האם ייתכן וניתן ליישב את הסתירה בין סוגייתנו לבין התוספתא בכך שכאן הדיון הוא לגבי דקל ואילו התוספתא עוסקת באילנות סתם? האם ייתכן וקציצת עצים אחרים מהווה שינוי גדול יותר מאשר כריתת דקל? ייתכן ובניגוד ל"דקל" שקציצתו לא חסמה את אפשרות השימוש המיידי בו הרי ש"אילן" כרות לא ראוי יותר למלאכה עד לעיבוד נוסף. ייתכן, אם כן, שבדומה לשינוי הכרוך בהכשרה למלאכה כך די בשינוי החוסם את אפשרות השימוש לצורך קניין גזלן.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


סדרת ההלכות המובאות בשם רב פפא ורבא דומות זו לזו בכך שבשתיהן מתואר אופן ניצול עץ באופן מדורג המתחיל במבנה שלם ההולך ומצטמצם לחלקיו. ייתכן גם שסדרת ההלכות של רבא מהווה המשך הגיוני לרצף המוצג על ידי רב פפא. בנקודה שמסתיים הרצף של רב פפא כלומר בנסר המופק מגזע הדקל מתחיל הרצף שתחילתו בלולב שהוא למעשה אחד מעליו של הדקל. הסדרה של רב פפא עוברת בין דקל נטוע לגזע דקל כרות ולאחר מכן לבולי עץ הנחתכים ממנו. בהמשך בולי העץ מנוסרים לקורות גדולות, הקורות הגדולות נחתכות לקורות קטנות והקורות הקטנות משמשות להכנת נסרים/קרשים. הסדרה של רבא מתחילה בחלק קטן יותר של הדקל והוא הלולב. בהמשך מסלול ניצול הלולב הוא מפורק לעלעלים ואלו מפורקים לחצאים או לכמה רצועות אורך (לתאור מבנה הלולב ראו במאמר "האי מאן דגזל לוליבא ועבדינהו הוצי קני").

לפחות כמה מהראשונים סברו ששני המקרים הראשונים שהובאו על ידי רב פפא עוסקים במעשים שנעשו על ידי אדם אחד(2). למשל הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה, פ"ב הל' י"ג) כתב: "... גזל דקל מחובר וקצצו לא קנה אפילו כרתו חליות חליות, עשהו קורות קנה". כך כתב גם המאירי:

"מי שגזל דקל מחובר וקצצו לא קנאו שהרי לא נשתנה שמו ולא מראיתו ואפילו חתכה לחוליות שהרי הם נקראים חתכות של דקל והם הנקראים בלשונם גובי דדקלא. ואם עשאו קורות קנה, גזל קורות גדולות ועשאן קטנות לא קנה, קצצן ועשאן לחות עד שנשתנה שמם קנה".

אם נקבל את ההנחה ששתי הפעולות הראשונות מבין הלכותיו של רב פפא, מבוצעות על ידי אותו אדם ייתכן ופסיקתו שהגזילה לא נקנית מתייחסת רק לדקל, בגלל מבנהו המיוחד, ולא למיני עצים אחרים. הצעה זו מתבססת על שיטות הראשונים הטוענים שאדם שגזל דקל וכרת אותו לתוך חצירו אינו קונה משום שהשינוי בדקל קל ביותר ואינו ניכר. בתוס' אנו לומדים: "דגזל דיקלא וקטליה - אף על גב דגזל בהמה וקטלה קני התם הוי שינוי דמינכר טפי". באופן מפורש יותר רעיון זה מובא בשיטה מקובצת: "השתא מיהא גובי דדיקלא מקרי. וא"ת אם כן צמר וצבע נמי דצמר צבוע מקרי. ויש לומר דצמר אישתני חזותיה הכא לא אישתני אלא זקוף היה והשתא שוכב (תמונה 1) והכי אמרינן במסכת סוכה לענין הושענא דגזיזה לאו שינוי הוא. הראב"ד והרשב"א ז"ל". מדבריהם נוכל להסיק שאם השינוי גדול יותר ייתכן והגזלן יקנה את העץ שכרת. ייחודו של הדקל הוא בכך שאין לו הסתעפויות ולכן לאחר שנכרת ונחתך לחוליות ניתן לומר עליו "זקוף היה והשתא שוכב".

בניגוד לדקל הרי שלכל העצים האחרים הסתעפויות (ענפים צדדיים) ועל מנת להכין מהם קורות או להשתמש בהם בדרך אחרת יש צורך להסירן. מסיבה זו סביר מאד שהפעולה הראשונה לאחר כריתת עץ מסוג זה היא הסרת הענפים ופעולה זו קודמת לחיתוך הגזע לחוליות ("גובי"). במקרה כזה קנה הגזלן את העץ עוד לפני חיתוכו לחוליות שלא כפי שפסק רב פפא לגבי דקל. חיתוך הענפים הצדדיים מהווה שינוי משמעותי בעץ לא רק משום שהוא "שינוי דמינכר טפי" או שאיננו מעבר מ"זקוף" ל"שוכב" בלבד אלא גם משום שהוא מכשיר את העץ למלאכה (לא ניתן לחתוך אותו לחוליות או להשתמש בו לפני סילוקם) וכדברי הרמ"ה:

"האי מאן דגזל דיקלא מחבריה ... ושמעינן מינה דשינוי מעשה לא קני עד דאיכא שינוי השם בהדיה. ודוקא היכא דלא אכשרינהו למלאכה דלא הוי חזו לה מעיקרא, אבל היכא דאכשרינהו למלאכה דלא הוו חזו לה מעיקרא אף על גב דליכא שינוי השם קני, דומיא דעצים ושיפן אבנים וסתתן וכו'".

בפסקי הרי"ד ההבדל מנוסח באופן שונה:

"... פירוש שנסרם ועשה מהן נסרים זה שינוי גמור שנשתנה שמו, זה הכלל כשגוף הדבר אינו משתנה אלא עושה בו מעשה אם מפני אותו מעשה נשתנה שמו חשוב ההוא מעשה וקני ליה, ואם לא נשתנה שמו אינו חשוב מעשה ולא קני ליה, אבל בשגוף הדבר משתנה אף על פי שלא נשתנה שמו קנאו כדבענן למימר לקמן בעבדים והזקינו שכיון שנשתנה גופן אף על פי שלא נשתנה שמן קנה, וכן נמי בטלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור אף על גב דשור בן יומו קרוי שור ואיל בן יומו קרוי איל אפי' הכי קנה בשינוי הגוף וכו'".

בעזרת רעיון דומה לשיטת הרי"ד מתרץ "חזון יחזקאל" קושיה של "קצות החושן" (הלכות גזילה, סי' ש"ס סעיף ו') שנותרה בצ"ע. תוס' בגיטין (נג ע"ב) מסביר מדוע למ"ד היזק שאינו ניכר שמיה היזק הגוזל חמץ ועבר עליו הפסח משלם כשעת הגזילה: "... ויש לומר דכיון דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק, אם כן חשיב ליה כאילו הוא ניכר ואם כן אין לך שינוי גדול מזה וקנאם הגזלן בשינוי, וצריך לשלם בממון מעליא ושמין כעין שגזל ולא מצי אמר ליה הרי שלך לפניך". מקשה "קצות החושן" מסוגייתנו הרי שם החמץ לא השתנה שהרי מקודם נקרא לחם וכך הוא נקרא גם לאחר פסח. מתרץ "חזון יחזקאל" בהתייחס לתוס' שהובא לעיל לגבי ההבדל בין הורג בהמה לקוצץ דקל".

"... כלומר דוקא בגזל דיקלא וקטליה שעצם החפץ לא נשתנה בעצמיותו, שהדקל עצמו הוא כמו שהיה, רק שקצצו מחבורו ואפילו חתכו חוליות חוליות, הלא כל חוליא וחוליא אין בה שינוי בעצמיותה, אלא שחתכה מחלק אחר שהיה מחובר לה. באופן כזה לא הוה שינוי עד שישתנה השם על ידי זה שקצצו או שחתכו, אז דוקא הוה הקציצה או החתיכה שנוי. אבל בגזל בהמה וקטלה שכל הבהמה כולה נשתנתה בעצמיותה הוה שינוי דמינכר טפי ולא בעינן שינוי השם. ומימלא הוא הדין נמי בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ... שהרי איסור ההנאה שהוא השינוי שנה את כל החפץ כולו בעצמיותו, ובאופן כזה הוה שינוי אע"פ שעודנו שמו הקודם עליו וכו'".

מהו אותו שינוי ב"עצמיות" הבהמה שנקטלה? בתוס' רבינו פרץ ניתן למצוא שתי הגדרות: 

"א"ר פפא: האי מאן דגזל דיקלא מחבריה וקטליה, אע"ג דשדייה לארעא דידה לא קני דלא מיחייב אלא בדקל יבש או בדקל שאינו יבש כגון שעקרו עם שרשיו שיכול לנוטעו במקום אחר. אבל אם היה טוען פירות וקצצו שאינו יכול עוד לטעון פירות נראה דהוי שינוי דהיינו כמו הרג הבהמה או ככחשה דלא הדר. ובשיטה תי' דדוקא בהמה דאית בה חיותא מינכר טפי כדקטלא אבל באילן או בדקל טוען פירות וקצצו בלא שרשיו אפ"ה לא קני דלא חשיב שינוי".

בניגוד לדברי ה"שיטה" המדגיש את עצם נטילת החיים כשינוי הרי שלרבינו פרץ גם מניעת האפשרות לטעון פירות מהווה שינוי. ייתכן וכוונתו איננה לטעינת פירות כביטוי לחיים אלא כאחד מתפקידי העץ כמשרת האדם. אם אכן כך הם פני הדברים הרי שקציצת עץ, ששימש למטרות שונות (גם עץ שאיננו טוען פירות) כמו מתן צל לעוברי דרכים, והפיכתו לחפץ חסר שימוש (עד לסילוק הענפים הצדדיים) עשוייה להוות שינוי ב"עצמיות". ב"הלכה למשה" (הלכות גזלה ואבדה, פ"ב) מובאת מחלוקת האם גזלן שגזל פשתן ונקהו מנעורת קנה במעשה זה. סילוק הנעורת מהפשתן מהווה שלב המקדים את המשך עיבודו ויש הסוברים שהוא שינוי קונה למרות שלא התבצע בפשתן עצמו. האם ייתכן וסילוק הענפים המאפשר את המשך עיבוד הגזע מקביל להפרדת הנעורת המאפשרת את עיבוד הפשתן?

שלא כסוגייתנו שבה נפסק על ידי רב פפא שקציצת דקל אינה מהווה קנין גזילה הרי שבתוספתא (בבא קמא, ליברמן, פ"י הלכה ד') אנו לומדים שקציצת עץ מהווה קניין: "עבדים והזקינו ומכרן אילנות והזקינו וקצצן פירות והרקיבו ומכרן ... משלם כשעת הגזילה. זה הכלל כל גזילה שהיא בעינה ולא שינה אותה מברייתה יאמר לו הרי שלך לפניך וכו'". אין אפשרות ליישב בדרכו של רבינו פרץ ולחלק בין אילנות עושים פירות לבין דקל יבש משום שהתוספתא עוסקת ב"אילנות שהזקינו". תשובה אפשרית היא לנקוט בדרך המקובלת ולטעון שרב פפא לא הכיר את הברייתא. אפשרות זו מבוססת על האמור בספר "הליכות עולם" (שער שני סעיף ו'): "וראוי שתדע דלא פרכינן מאי קמ"ל תנינא אלא ממשנה לפי שהיא שגורה בפי הכל, אבל מברייתא לא שהברייתות אינם שגורות בפי הכל והרבה אמוראים אינם יודעים כמה ברייתות כדאמרינן פלוני ברייתא לא שמיע ליה".

"חזון יחזקאל" (שם) מיישב את הסתירה ולדעתו התוספתא היא לדעת התנא הסובר שקרקע נגזלת ולכן מעשה הגזילה חל על הקרקע ועל כל המחובר לה ועצם קציצת הדקל מהווה שינוי בקרקע. סוגייתנו היא לדעת חכמים, שההלכה כמותם, שקרקע אינה נגזלת ולכן הדיון הוא רק לגבי הדקל עצמו, שעשוי היה להקנות רק כשמגיע לקרקע הגזלן, אך הוא לא השתנה שהרי היה דקל ונותר דקל  (3).




 תמונה 1. "הכא לא אישתני אלא זקוף היה והשתא שוכב"             צילם: חנוך פלסר 
 

    
תמונה 2. מטע תמרים – שדה אליהו   תמונה 3. דקל ושינגטוניה

 

הרחבה

המבנה האנטומי המיוחד של הדקל המתאפיין בגזע גבוה החסר הסתעפויות בא לידי ביטוי בסוגיות נוספות. הרשב"ם בבבא בתרא (סט ע"ב) מתייחס למבנה זה במפורש. נאמר שם בגמרא: "אמר רב: כל שעולין לו בחבל הוי שיור, כל שאין עולין לו בחבל לא הוי שיור. ודייני גולה אמרי: כל שהעול כובשו לא הוי שיור, כל שאין העול כובשו הוי שיור, ולא פליגי הא בדיקלי הא באילני". מפרש הרשב"ם: "כל שעולין לו בחבל - ללקט פירותיו חשיב אילן, ובדקל מיירי כדמפרש לקמיה, שגבוה הרבה ופירותיו בראשו. הא באילני - שהעול כובשו דשיעור דעליית חבל לא שייך בהו, דבלא חבל עולין בכל שאר אילנות על ידי ענפים המתפצלים לכל צד, ושיעורא דכבישת עול נמי איכא למימר דלא שייך בדיקלי דאפילו היכא דכביש ליה עול חשיב הוא אם עולין לו בחבל" (ראו בהרחבה במאמר "סליק יתיב ארישא דדיקלא"). בגמרא בסוטה (ד ע"א) אנו לומדים: "וכמה שיעור סתירה? כדי טומאה, כדי ביאה, כדי העראה, כדי הקפת דקל, דברי רבי ישמעאל וכו'". לאור העובדה שלדקל גזע ללא הסתעפויות ניתן להקיף אותו בהליכה זקופה ללא הפרעה דבר שהוא בלתי אפשרי בעצי פרי אחרים בעלי ענפים צדדיים (ראו בהרחבה במאמר "כדי הקפת דקל").

הלכות נוספות הקשורות למבנה הדקל עוסקות בדיני קנייני קרקע:

א. "אמרי נהרדעי: האי מאן דזבין דקלא לחבריה - קני ליה משפוליה עד תהומא מתקיף לה רבא, ולימא ליה כורכמא דרישקא זביני לך, עקור כורכמא דרישקא וזיל? אלא אמר רבא: בבא מחמת טענה"(4) (בבא בתרא, לז ע"ב). ייתכן והעובדה שלדקל אין הסתעפויות קרוב לבסיסו הביאה לבחירתו כדוגמא גם בדברי נהרדעי. הסוגייה עוסקת בשאלה האם מוכר עצים לחבירו מכר עמם גם את הקרקע. המוכר שלושה עצים מכר גם קרקע ואילו המוכר עץ אחד לא מכר קרקע. במוכר שני אילנות חולקים ת"ק ורבי מאיר במשנה (בבא בתרא, פ"א ע"א). רצף המצבים (שלושה עצים, שני עצים ועץ אחד) הוא במגמה כזו שהקטנת מספר העצים הנמכרים מקטין את הזיקה לקרקע עד למוכר עץ אחד שבו לכו"ע אין לקונה קרקע. נהרדעי חידשו שלמרות שהמכר היה של עץ אחד בעל גזע ללא נוף בחלקו התחתון אלא רק בצמרתו, הקונה זכאי לשטח שמתחתיו (למסקנה הדין כך רק כאשר הקונה טוען שקנה אותו באופן מפורש).

ב. "ההוא דאמר להו פלגא לברת, ופלגא לברת, ותילתא לאיתת בפירי. איקלע רב נחמן לסורא, עול לגבי רב חסדא, אמר ליה: כי האי גוונא מאי? אמר ליה: הכי אמר שמואל, אפילו לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו אבדה כתובתה. אמר ליה: אימור דאמר שמואל התם דאקני לה בגופה דארעא, הכא פירא הוא"(5)(בבא בתרא, קלב ע"ב). בסוגיה זו מובאים דברי שמואל האומר שאשה שבעלה הקנה לה חלק בקרקע אבדה כתובתה. כדוגמא לקניין נוקט שמואל: "אפילו לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו". כפי שעולה מהדו-שיח בין רב חסדא ורב נחמן, קיימת אבחנה בין אם הבעל הקנה לאשה מטלטלין ובין אם הקנה קרקע ואפילו קנין זמני. בדברי הרשב"ם: "אלא דקל אחד - לאכול פירותיו עד שייבש האילן ושוב אין לה בקרקע כלום וכו'". לאור דברים אלו ניתן לומר ששמואל חידש שקניין מינימלי בקרקע (ורק בקרקע) די בו כדי לשלול את זכות האשה בכתובה. הדקל הוא הדוגמא הטובה ביותר מבין עצי הפרי לקנין מינימלי בקרקע שהרי בגלל היעדר נוף בחלקו התחתון הוא תופס שטח קטן מאד בקרקע. בניגוד לעצים אחרים המתעבים הן בגזע עצמו והן בענפים המשתרעים לכל עבר כפי שראינו לעיל בסעיף א'. שמואל חידש שלא רק בעצים גדולים בעלי נוכחות גדולה בקרקע איבדה כתובתה אלא גם בעץ שכמעט איננו תופס שטח בקרקע. אגב, מסיבה זו ניתן לנטוע עצי דקל בצפיפות רבה כפי שניתן לראות במטעי תמרים (ראה תמונה). קשה להניח שהדקל נבחר בצרוף המילה "אפילו" בגלל חשיבותו הרבה כמקור לפרי משובח, משום שאז אין בו רבותא.

מקורות נוספים הקשורים לגובה הדקל והעובדה שאינו מסתעף אינם בעלי משמעות הלכתית ישירה. בגמרא ביבמות (סד ע"ב)למדנו: "והתניא: ניסת לראשון ומת, לשני ומת - לשלישי לא תנשא, דברי רבי; רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשלישי תנשא, לרביעי לא תנשא. בשלמא גבי מילה, איכא משפחה דרפי דמא, ואיכא משפחה דקמיט דמא, אלא נישואין מאי טעמא? א"ל רב מרדכי לרב אשי, הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרב הונא: מעין גורם; ורב אשי אמר: מזל גורם. מאי בינייהו? איכא בינייהו דאירסה ומית; אי נמי, דנפל מדיקלא ומית"(6) (יבמות, סד ע"ב). שני מאפיינים אלו, גובה רב והעדר ענפים צדדיים, מהווים רקע לבחירתו כעץ שהנפילה ממנו עלולה לגרום למוות.

לא בכדי אומר המדרש (בראשית רבה, תיאודור-אלבק, לך לך פרשה מ': "... ומה תמרה וארז כל מי שהוא עולה לראשן ואין משמר את עצמו הוא נופל ומת, כך כל מי שהוא בא להזדויג לישראל סוף שהוא נוטל את שלו מתחת ידיהם". הגובה הרב של העץ, העובדה שהפירות מתפתחים בצמרת בלבד (וקטיפתם אפשרית רק על ידי טיפוס) והקושי לטפס עליו בגלל היעדר ענפים צדדיים (ענפים שהיו יכולים לבלום את הנפילה) מגדילים את הסכנה שבנפילה מהתמר. כמובן שניתן לטעון שבחירת התמר היא בגלל היותו עץ הפרי הנפוץ ביותר בבבל אך אם זו הסיבה היחידה מדוע נקבה הגמרא בשמו ולא נאמר "עץ" באופן כללי. טענה אפשרית אחרת היא ש"מעשה שהיה כך היה". ייתכן ואכן כך הם פני הדברים ברוב איזכורי התמר בתלמוד אך בסוגיה ביבמות טענה זו בלתי אפשרית שהרי מדובר בהצעה תיאורטית ל"נפקא מינה" בין שני נימוקים לריבוי מקרי המוות של בעלי אשה.

לתמר צל יוצא דופן בהשוואה לעצים אחרים דבר הנובע מכך שעליו מרוכזים בצמרת ויחד עם זה הם רחוקים מבסיסו. על פי הרד"ק (תהלים, צב י"ג) פירוש הפסוק "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" הוא: "צדיק כתמר. המשׁילוֹ לתמר ולארז, לפי שהם גבוהים מכל האילנות. ובדרש (שוחר טוב): מה התמרה הזאת צִלָּהּ רחוק ממנה, כך הצדיקים מתן שכרן רחוק מהם עד לעולם הבא וכו'". צלו של התמר "רחוק ממנו" שהרי, כאמור, הוא גבוה ועליו מרוכזים בצמרת(7). התייחסות לגובה התמר ולאופי צילו מופיעה גם בגמרא במגילה (יד ע"א): "והיא יושבת תחת תמר, מאי שנא תחת תומר? אמר רבי שמעון בן אבשלום: משום יחוד. דבר אחר: מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל שבאותו הדור לא היה להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים". ובהמשך: "מאי שנא תחת תומר? אמר רבי שמעון בן אבשלום: משום יחוד". מפרש רש"י: "משום יחוד - שהוא גבוה, ואין לו צל, ואין אדם יכול להתייחד שם עמה כמו בבית". היעדר הענפים הצדדיים מונע יצירת צל אך גם נמנעת הסתרה של הנמצאים מתחת לעץ בניגוד למשל למסופר על התאנה (ראו במאמר "שהטיח באשתו תחת התאנה").

מקור נוסף מופיע בגמרא במגילה (כח ע"א): "שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול: במה הארכת ימים? אתו גווזי וקא מחו ליה. סליק יתיב ארישא דדיקלא, אמר ליה: רבי, אם נאמר כבש למה נאמר אחד? אמר להו: צורבא מדרבנן הוא, שבקוהו"(8). כאשר אנו קוראים על כך שרבי עקיבא נמלט ממשרתיו של רבי נחוניא על ידי טיפוס על דקל צצה השאלה מדוע דווקא עליו? לכאורה, כאמור, ניתן להשיב שהיה זה העץ הקרוב ביותר ו"מעשה שהיה כך היה" אולם, אם כן, מדוע טרחה הגמרא לכתוב את שמו? אמנם שאלות מעין אלו עולות מדי פעם במדור "החי והצומח בתלמוד" אך מעניין לגלות שגם הרש"ש התחבט בשאלה זו: "סליק יתיב ארישא דדיקלא – יתכן משום דבדקל קשה לעלות כדאיתא רפ"ד דפאה לכן סליק עליה כדי שלא יוכלו לעלות אחריו מהר". כוונת הרש"ש היא המשנה: "הפאה ניתנת במחובר לקרקע בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים וכו'". על פי המפרשים ייחודו של הדקל הוא בכך שקשה לטפס עליו. מפרש הריבמ"ץ: "בחליקי איגוזים בעל הבית מוריד ומחלק - פי' דלית גפן גדולה המודלה על גבי עצים או על גבי אילנות אחרות. מנ' הני מילי, דכתיב לא תכלה פאת שדך בקצרך, מיכן שהפיאה ניתנת במחובר לקרקע, יכול אף בדלית ובדקל כן, ת"ל קציר, מה קציר מיוחד שהקטן מושל בהן כגדול, יצאו הדלית והדקל שאין הקטן מושל בהן כגדול וכו'". מפרש הרא"ש את הסיבה לקושי בטיפוס: "בדלית - ענבים מודלים על גבי כלונסאות ויש סכנה בעלייתם וכן דקל שהוא גבוה מוריד ומחלק וכו'". ניתן להוסיף שהעדרם של ענפים צדדיים מקשה על הטיפוס.
 

המבנה האנטומי של הדקל

הדקל על חלקיו השונים מוזכר רבות בש"ס וכבר עסקנו בכמה נושאים הקשורים אליו (חרותא, כפנייתא, שלופפי). בניגוד לתאורים הקודמים העוסקים בחלקים הגלויים לעין כמו העלים, המכבדים והפירות הרי שלהלן נעסוק במבנה האנטומי של הגבעול המקרין לאופן התפתחות הגזע והענפים. הדקל נכלל במחלקת החד-פסיגיים ולכן גזע העץ חסר את הקמביום המאפיין את הדו-פסיגיים והאחראי להתעבות הגזע. בדו-פסיגיים צרורות הצינורות (צינורות העצה והשיפה יחד עם רקמת הקמביום) מאורגנים בצרורות לאורך הגבעול ומסודרים באופן אופייני כפי שניתן לראות בחתך רוחב  (ראה בשרטוט).
 


 


תוך כדי התפתחות הגבעול והתפתחות הצרורות הם מתקרבים זה לזה עד כדי יצירת טבעת קמביום בהיקף הגבעול. טבעת קמביום זו היא האחראית, כאמור, להתעבות הגזע. בחד פסיגיים הצרורות מפוזרים בכל שטח החתך ולכן לא נוצרת טבעת קמביום. בגלל העדר הקמביום אין לדקל טבעות צמיחה ולא ניתן לקבוע את גילו על פי חתך הגזע. מסיבה זו כמעט אין בחד פסיגיים עצים אלא רק צמחים עשבוניים (דגניים, שושניים, אירוסיים וכו'). הדקליים הם אחת מהדוגמאות הבודדות לעצים חד-פסיגיים. הם משלימים את שלב התעבות הגזע לפני שהם מתארכים ומנקודה זו קוטרם לא גדל יותר והם נשארים בעלי גזע דק יחסית. מהרגע שהגזע הגיע לרוחבו המקסימלי לא נוצרים יותר צרורות צינורות ועליהן לשרוד עד סוף חייו של הדקל. 

הדקל גדל לגובה על ידי התחלקות תאי הניצן הקודקודי שהוא החלק החי בעל התאים העובריים, המתמיינים לעלים ופרחים. הניצן הקודקודי נמצא בצמרת העץ ונקרא בלשון חז"ל "קור" (ראו בהרחבה במאמר "מה תמר זה אין לו אלא לב אחד"). חלק זה ראוי לאכילה אך אכילתו גורמת, כמובן, למות הדקל משום שחלוקת התאים נעצרת. בניגוד לרוב החד-פסיגיים גם היקף גזע הדקל עשוי לגדול בעזרת תוספת של תאי פרנכימה (תאי ליבת הגבעול) ותוספת של צרורות צינורות. גידול ראשוני זה מתאפשר הודות לאיזור של תאי נבט מתחלקים הנקרא "ניצן ההתעבות הראשוני" והוא מקיף את הניצן הקודקודי בקצה הגבעול.  בחד-פסיגיים עציים איזור זה מתפשט מטה להיקף הגבעול ושם הוא נקרא "ניצן ההתעבות השניוני". ניצנים אלו אחראים להוספת צרורות הצינורות החדשים תוך כדי הגידול בקוטר הגבעול. צרורות הצינורות המפוזרים בחתך הרוחב בגזע הדקל מעניקים לו מראה נקבובי מאד הניכר אפילו בעצים מאובנים. 

המבנה האנאטומי של הדקל אינו מאפשר תיקון של פגיעות בגזע ואינו מאפשר לבצע הרכבות. היעדרות הקמביום בהיקף הגזע אחראית גם לכך שאין לדקל ענפים צדדיים צדדיים והתפתחותו היחידה לאורך זמן היא כלפי מעלה בעזרת הניצן הקודקודי. המבנה האופייני של הדקלים שעליהם מרוכזים אך ורק בצמרת נובע מכך שכמעט אין תאים עובריים מתחלקים לאורך הגזע. כאמור תופעה בוטנית זו עשוייה לשפוך אור על סוגיות רבות.
 


(1) למשל בגמרא בבבא בתרא (סט ע"ב) נאמר: "אמר רב: כל שעולין לו בחבל הוי שיור, כל שאין עולין לו בחבל לא הוי שיור. ודייני גולה אמרי: כל שהעול כובשו לא הוי שיור, כל שאין העול כובשו הוי שיור, ולא פליגי הא בדיקלי הא באילני".
(2) לדעת "חזון יחזקאל" (תוספתא בבא קמא, פ"י הלכה ב') יש לקשור בין קציצת הדקל לחיתוכו לחוליות משום שאלמלא כן מדוע נזקק רב פפא לנימוק שלא היה שינוי שם הרי משעה שהדקל הגיע לחצר הגזלן (שעת קנין הגזילה) לא נעשה בו שום שינוי.
(3) על פי אמרי בינה (טוען ונטען, סי' ל"ז) גם למ"ד שקרקע נגזלת הדיון הוא רק לגבי האילנות: "הא דקתני אילנות והזקינו וקצצן. י"ל דאיירי בעציץ שאינו נקוב או דקנה אילנות ממנו ואין צריך לקרקע וגזלן ואחר כך ממנו וכו'".
(4)  פירוש: ועוד אָמְרִי נְהַרְדְּעֵי [אמרו חכמי נהרדעא]: הַאי מַאן דְּזַבֵּין דִּקְלָא לְחַבְרֵיהּ [מי שמוכר דקל לחבירו] קָנֵי לֵיהּ מִשִּׁפּוּלֵיהּ [קונה אותו ואת הקרקע מתחתיתו] עַד תְּהוֹמָא [התהום]. מַתְקִיף לָהּ [מקשה על כך] רָבָא, מדוע קונה בעל האילן קרקע תחת האילן שלו? וְלֵימָא לֵיהּ [ושיאמר לו] בעל הקרקע: כּוּרְכְּמָא דְּרִישְׁקָא זַבֵּינִי [כרכום הגינה מכרתי] לְךָ, עֲקוֹר כּוּרְכְּמָא דְּרִישְׁקָא וְזִיל [את כרכום הגינה ולך], שלא מכרתי לך אלא זכות שימוש בקרקע לגידול הדקל, ולא את גופה של הקרקע! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כאן מדובר בְּבָא מֵחֲמַת טַעֲנָה, שהקונה טוען שהוסכם עם המוכר שהוא קונה את האילן והקרקע שתחתיו.
(5) פירוש: הַהוּא [אדם אחד, שכיב מרע] שאָמַר לְהוּ [להם] לעומדים סביבו: פַּלְגָּא לִבְרָת, וּפַלְגָּא לִבְרָת, וְתִילְתָּא לְאִיתַּת בְּפֵירֵי [חצי לבתי, וחצי לבתי האחרת, ושליש לאשתי בפירות]. אִיקְלַע [נזדמן] רַב נַחְמָן לְסוּרָא, עוּל לְגַבֵּי [נכנס אצל] רַב חִסְדָּא, אָמַר לֵיהּ [לו] רב חסדא: כִּי הַאי גַּוְונָא מַאי [כגון זה מהו]? מה עושים במקרה כזה? אָמַר לֵיהּ [לו] רב נחמן, הָכִי [כך] אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲפִילּוּ לֹא הִקְנָה לָהּ לאשתו אֶלָּא דֶּקֶל אֶחָד לְשם פֵּירוֹתָיו אִבְּדָה על ידי כך כְּתוּבָּתָהּ. אָמַר לֵיהּ [לו]: אֵימוּר [אמור] שאָמַר שְׁמוּאֵל הָתָם [שם] בזמן שהקנה לה דקל לפירותיו דְּאַקְנֵי [שהקנה] לָהּ על כל פנים זכות בְּגוּפָהּ דְּאַרְעָא [של קרקע] שהרי הדקל מחובר לקרקע, הָכָא פֵּירָא הוּא [כאן רק פירות הם] שהקנה לה, ולא דבר בקרקע!
(6) פירוש: וְהָתַנְיָא [ואכן כן שנינו בברייתא]: נִיסֵּת אשה לָרִאשׁוֹן וּמֵת, לַשֵּׁנִי וּמֵת, לַשְּׁלִישִׁי לֹא תִּנָּשֵׂא, אלו דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לַשְּׁלִישִׁי תִּנָּשֵׂא, לָרְבִיעִי לֹא תִּנָּשֵׂא. ושואלים: בִּשְׁלָמָא [נניח] גַּבֵּי (אצל) מִילָה אפשר להסביר מה טעמה של החזקה בזה: אִיכָּא [יש] מִשְׁפָּחָה דְּרָפֵי דָּמָא [שדָמָהּ רפה] ואינו נקרש היטב ושותת בלי להיעצר וְאִיכָּא [ויש] מִשְׁפָּחָה דְּקָמֵיט דָּמָא [שדמה נקרש], אֶלָּא נִישּׂוּאִין מַאי טַעֲמָא [מה הטעם] שנחשוש אפילו כשיש חזקה? אָמַר לֵיהּ [לו] רַב מָרְדְּכַי לְרַב אַשִׁי: הָכִי [כך] אָמַר אֲבִימִי מֵהַגְרוֹנְיָא מִשְּׁמֵיהּ [משמו] של רַב הוּנָא: מַעְיָן גּוֹרֵם, כלומר, יש איזה חולי באשה זו, שביאתה גורמת לבעליה למות. וְרַב אַשִׁי עצמו אָמַר: המַזָּל שלה הוא זה שגּוֹרֵם שבעליה מתים. ושואלים: מַאי בֵּינַיְיהוּ [מה ההבדל למעשה ביניהם] אם הטעם הוא זה או זה? ומשיבים: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ [יש ביניהם] הבדל למעשה, כגון שאֵירְסָהּ וּמִית [ומת] אחד מהם, לפני נישואין, אִי נַמִי [או גם כן] שנָפַל מִדִּיקְלָא וּמִית [מדקל ומת], שאם החשש הוא בגלל הביאה הרי במקרים אלה היה המוות מסיבות אחרות, ולדעת החוששים משום מזל יש לחשוש גם כאן.
(7) גרסה אחרת של המדרש (בראשית רבה, תיאודור-אלבק, לך לך פרשה מ') מייחסת את תכונה זו גם לארז: "מה תמרה וארז צילן רחוק כך מתן שכרן שלצדיקים רחוק".
(8) פירוש: שאל ר' עקיבא את ר' נחוניא הגדול, אמר לו: במה הארכת ימים? אתו גווזי וקא מחו ליה [באו סריסיו, משרתיו של ר' נחוניא והיכו אותו] את ר' עקיבא, כאדם השואל שאלות סרק, כאילו תוהה ומתרעם למה הוא זקן כל כך. ברח מהם, סליק יתיב ארישא דדיקלא [עלה וישב על ראש הדקל] אמר ליה [לו] לר' נחוניא: רבי, יש לי שאלה, נאמר: "הכבש אחד", ויש להבין, אם (מאחר) שנאמר "כבש" למה נאמר גם "אחד"? שהרי די היה לומר "כבש", וכיון ששמע רבי נחוניא שאלה זו שהיא שאלת חכם, אמר להו [להם] למשרתיו: צורבא מדרבנן [תלמיד חכם] הוא זה, שבקוהו [הניחו לו]. 


 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
* (לצורך זיהוי אנושי)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר