הגדרה^[1] - אבן יסוד ברצפת המקדש בקדש הקדשים.

מהותה

ל"שתיה" במובן של יסוד, נאמרו שלשה טעמים:

• האבן הזאת היא יסוד לעולם, שממנה הושתת, שנאמר: מִצִּיּוֹן מִכְלַל יֹפִי אֱלֹהִים הוֹפִיעַ (תהלים נ ב), כלומר: מציון נברא העולם (תוספתא יומא (ליברמן) ב יד; בבלי שם נד ב; ירושלמי שם ה ג), ונאמר כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן (תהלים יא ג), ודרשוהו על בית המקדש ואבן השתיה, והוא מלשון יסודות (סנהדרין כו ב. וראה ירושלמי פסחים ד א, תענית א ו).

• האבן הזאת שם יעקב אבינו מצבה (בראשית כח כב), והקב"ה טבעה עד עמקי תהומות, ועשה אותה סניף לארץ, לפיכך נקראת אבן השתיה, שמשם הוא טבור הארץ, ומשם נמתח כל הארץ (מדרש שוחר טוב פצ"א)^[2].

• על שם עבודת הקרבנות, שהיא יסוד העולם (אבות א ב. פירוש המשניות לרמב"ם יומא ה ב).

ל"שתיה" ניתן גם הסבר במובן של אריגה, כלומר, ממנה נארג העולם:

גירסת הירושלמי (יומא ה ג) ממנה הושתה העולם, ובתוספתא (יומא ב יב, בכתב היד) ממנה נשתה העולם, ומשמעותה מלשון אריגה והכנת חוטי השתי והערב, ונאמר (חגיגה יב א): בשעה שברא הקב"ה את העולם היה מרחיב והולך כשתי פקעיות של שתי, ועוד נאמר (בראשית רבה (וילנא) י ג): נטל הקב"ה שתי פקעיות אחת של אש ואחת של שלג, ופתכן – ערבן (אברבנאל בראשית פ"א ד"ה השמים) - זה בזה, ומהן נברא העולם. וכן נאמר (מדרש הגדול בראשית א א) שברא עולמו שתי וערב. מהיכן התחיל – מאבן שתיה (ירושלמי פסחים ד א; שם תענית א ו).

האבן היתה במקדש מימות הנביאים הראשונים (משנה יומא נג ב), שהם דוד ושמואל (רש"י שם, על פי סוטה מח ב). ואף על פי שממנה הושתת העולם, או שבימי יעקב טבעה הקב"ה, לא נתגלתה אלא בימי נביאים הראשונים (תפארת ישראל למשנה יומא שם)^[3].

עבודת הקודש על אבן זו התחילה עוד מימות יעקב אבינו, לסוברים שזוהי האבן שעשה אותה מצבה, ויעקב הכינה לעבודה בבית העולמים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים (בראשית כח כב, ועי"ש בתרגום יונתן).

מקומה ומידתה

מקומה של האבן הוא בבית קדש הקדשים (משנה יומא נג ב)^[4], ועליה עמד הארון (תוספתא יומא (ליברמן) ב יד; משנה יומא נג ב; רמב"ם בית הבחירה ד א), אלא שהאבן היתה בולטת מן הארון לצד מזרח (תנחומא קדושים י. ועי' יומא נב ב, שהאבן היתה במקום בין הבדים, ועי' חסדי דוד לתוספתא שם). על המקום שבו עמד הארון - וממילא גם על מקום האבן - יש מחלוקת, אם היה באמצע בית קדש הקדשים (תוס' מנחות צח ב ד"ה דוחקין; רד"ק מלכים א ח ח[5]), או במערבו (רמב"ם בית הבחירה ד א; סמ"ג מצוות עשה קסג), או במזרחו (ריצב"א בתוס' בבא בתרא כה א ד"ה וצבא. וראה מנחת חינוך מצוה צה)^[6].

מידת האבן באורך וברוחב לא התפרשה, אבל גובהה מן הארץ היה שלש אצבעות (משנה ותוספתא יומא שם. ועי' שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרלט וסי' תרצא)^[7].

העבודה עליה

בבית המקדש כשנכנס כהן גדול ביום הכפורים לבית קדש הקדשים להקטיר קטורת, היה נותן עליה את המחתה: במקדש ראשון בין בדי הארון, ובמקדש שני - שלא היה בו ארון - באותו המקום, "כבין בדי הארון", כלומר: במקום שהיה בין בדי הארון במקדש ראשון (יומא נב ב ונג ב. ועי' מאירי שם; רמב"ם עבודת יום הכפורים ד א)^[8].

זכר לחורבן

זכר לחורבן אבן השתיה נהגו הנשים שלא לטוות שתי מראש חודש אב עד אחר תשעה באב, והוא מנהג נכון, על שם כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן (תהלים יא ג. ירושלמי פסחים ד א; שם תענית א ו. ועי' בית יוסף אורח חיים סי' תקנא).

הערות שוליים