|
אבר מן החי הגדרה[1] - איסור אכילת אבר שנפרש מבעל חי בעודנו חי. סיכום תמציתיאבר מן החי אסור באכילה, והאיסור נמנה בין הלאוין. אבל הוא מותר בהנאה. איסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף, בטהורים ולא בטמאים. הוא איננו נוהג בדגים וחגבים, שמדין אבר מן החי מותר לחתוך מהם אבר ולאכלו, אבל אסור לאכלם בעינם כשהם חיים, משום בל תשקצו. איסור אבר מן החי חל לדברי הכל על אברים שיש להם בשר גידים ועצמות, כגון היד והרגל וכיוצא, ועל אברים שאין בהם אלא בשר בלבד, כגון הלשון והביצים והטחול והכליות והחלב וכיוצא, אבל באבר שאין בו בשר כלל אלא עצמות וגידים בלבד, הסתפקו האחרונים אם חייבים עליו משום אבר מן החי. שיעור אכילת אבר מן החי לחיוב מלקות הוא בכזית, ופחות מכזית אסור לאכול, אבל אין לוקין עליו. אבר שלא נפרש לגמרי מבעל החיים אלא שמחובר במקצתו, אם אינו יכול לחזור ולחיות ולא נפרש עד לאחר שחיטה, אינו כאבר מן החי והשחיטה מתירתו, אלא שאסור באכילה מדרבנן, ונקרא "מצות פרוש". אבר מן החי באדם חייבים לקוברו, ונהגו לקבור אף את האיברים שנכרתו בחיים יחד עם הגוף לאחר המות. אין איסור הנאה באיבר מן החי, ולכן מותר לרופאים להתלמד עליו ולעשות בו ניסיונות, ובלבד שלא ישליכוהו אחר כך בביזיון, אלא יצניעו או יקברו מה שנשאר, או יאבדו מן העולם על ידי שריפה. הכהן מוזהר שלא להיטמא לאיבר מן החי. אבל כהן שנקטעה אצבעו בתאונה, מותר לחברה לגופו על ידי ניתוח. וכן כהן שזקוק לאיבר, לבשר, או לעצם ממת, מותר לחבר לו חלקים אלו. אבר מן החי הוא מכלל שבע מצוות בני נח, והם חייבים על אבר מן החי בטמאים כבטהורים. האיסור ומקורומקור איסור אכילתואבר מן החי אסור באכילה שנאמר: וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר (דברים יב כג), זה אבר מן החי (ספרי ראה עז; חולין קב ב), ומשמעות הפסוק לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ בעודו עם הבשר, בעוד החיות עם הבשר (רש"י), או משום שישנם אברים שהנשמה תלויה בהם, לכן נקראים כל האברים "נפש" (ר"ן חולין פ"ד סי' תשצז)[2]. האיסור נמנה בין הלאוין (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה קפב; סמ"ג לאוין קלו; החינוך מצוה תנב), והעובר עליו לוקה (טהרות א א; רמב"ם מאכלות אסורות ה ג). היתר הנאהאבר מן החי מותר בהנאה, ואפילו לסוברים שכל מקום שנאמר לֹא תֹאכַל איסור הנאה בכלל (פסחים כא ב; רמב"ם מאכלות אסורות ח טו), מכל מקום אבר מן החי למדים בהיקש מדם: רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם וגו' וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר (דברים שם), מה דם מותר בהנאה, אף אבר מן החי כן (פסחים כב ב)[3]. מיני בעלי החייםטהורים וטמאים; בהמה חיה ועוףמחלוקת תנאים באיזה בעל חיים נוהג איסור אבר מן החי, ושלש דעות בענין:
הלכה, שנוהג בבהמה חיה ועוף (רמב"ם שם א; טוש"ע יו"ד סב א), בטהורים ולא בטמאים (רמב"ם שם). דגים וחגביםדגים וחגבים מותר לאכלם חיים (תוספתא תרומות (ליברמן) ט ו), היינו לחתוך מהם אבר ולאכלו, ואין בהם משום אבר מן החי (תוס' שבת צ ב ד"ה דלא), שדוקא בדבר הטעון שחיטה יש עליו איסור אבר מן החי כשלא נשחט, אבל לא בדגים וחגבים שאינם טעונים שחיטה (רמב"ם שחיטה א ג)[4]. אבל אסור לאכלם בעינם כשהם חיים, משום בל תשקצו (תוס' שבת שם)[5]. אדםאכילהיש מהראשונים שסובר שאין אבר מן החי נוהג באדם, כיון שבשרו לאחר שמת אסור לדברי הכל, וכל שאין בשרו מותר לאחר שפירש מן הנפש אי אתה מצווה על אבריו (שו"ת הרשב"א ח"א סי' שסד)[6]. ויש מהראשונים שכתב, שאף באדם אסור אבר מן החי (ריטב"א כתובות ס א)[7]. קבורהיש הסבורים, שמעיקר דין קבורה יש חיוב לקבור איבר מן החי (יד המלך על הרמב"ם אבל ב יד; מנחת חינוך מצוה תקלז; שו"ת דובב מישרים ח"א סי' נח; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' רלא-רלב)[8]. מספר טעמים לדבר:
ויש הסבורים, שמעיקר הדין אין חיוב קבורה בשום איבר שנחתך מן החי (רש"ש גיטין כא ב; שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קא-קב; שו"ת נודע ביהודה תניינא חיו"ד סי' רט; שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' מב; שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' קיח; גשר החיים ח"א פט"ז סי' ב סע' ב; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' כב אות ב; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"ח; ועוד). אכן, נהגו לקבור איבר שנחתך מן החי, כדי להציל את הכהנים מן הטומאה (הפוסקים לעיל, על פי כתובות כ ב, ורש"י שם)[10]. יש מי שהבדיל בין איברים שיש בהם בשר גידים ועצמות שחייבים בקבורה, כי יש בהם טומאת איבר מן החי; לבין איברים שאין בהם עצמות, או שחסר מעט מהעצם, שאין צריך לקוברם (יוסף אומץ (החיד"א) סי' ל; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קמא; שו"ת באר משה ח"ב סי' קיג אות ג). כל עוד איננו קובר את האיבר, צריך לשים אותו בחדר מיוחד שלא יכנסו לשם הכהנים, כי איבר מן החי מטמא (שו"ת שבות יעקב שם). נהגו לקבור את האיברים שנכרתו בחיים יחד עם הגוף המת, ויש בזה נחת רוח לנפטר לקבור עמו כל חלקי גופו (ראה שו"ת עמק שאלה חיו"ד סי' צז; מעבר יבוק שפתי רננות סי' כה). אם שכחו לקבור איבר שכרתו מחיים, יש מי שכתב שאף מותר לפתוח את הקבר עד מקום הלבנים שלמעלה מגוף הנפטר, ולהניח שם את האיבר שנכרת, עם בקשת המחילה מהנפטר בעת פתיחת הקבר (שו"ת יביע אומר ח"ט חיו"ד סי' לה). הנאהאין איסור הנאה באיבר מן החי (ראה לעיל)[11], ולכן מותר לרופאים להתלמד עליו ולעשות בו ניסיונות, ובלבד שלא ישליכוהו אחר כך בביזיון, אלא יצניעו או יקברו מה שנשאר, או יאבדו מן העולם על ידי שריפה (שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' רלב; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"ח, ושם חט"ו סי' יג אות ג). טומאת כהןהכהן מוזהר שלא להיטמא לאיבר מן החי, שאין בו כדי לעלות ארוכה אם היה מחובר (שו"ע יורה דעה שסט א), ואינו מיטמא לאיבר מן החי של אביו (סוטה ג א; נזיר מג ב; רמב"ם אבל ב יד; טוש"ע יו"ד שעג ט), ומוזהר מלהיטמא אף לאיבר מן החי של עצמו (שו"ת נודע ביהודה תניינא חיו"ד סי' רט). ודווקא אם האיבר שלם מוזהר עליו, אבל אם אין האיבר שלם לא חל שם טומאה עליו (ספר הר אבל ריש ענף יח). הגדרת איבר שלם הוא כשהוא כברייתו - בשר, גידים ועצמות (רמב"ם טומאת מת ב ג)[12]. מרבנו דורנו דנו בדינו של כהן שנקטע אבר מגופו בתאונה, אם מותר לחברה לגופו על ידי ניתוח, וכן כהן שזקוק לאיבר, לבשר, או לעצם ממת, אם מותר לחבר לו חלקים אלו[13]. האבריםשלשה מיני אברים הם:
בשני המינים הראשונים יש איסור אבר מן החי לדברי הכל, אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו אסור משום אבר מן החי, והאבר שיש בו עצם אין בו איסור אבר מן החי עד שיפרוש מן החי כברייתו, היינו בשר וגידים ועצמות, אבל אם פירש מן החי הבשר בלבד איסורו משום בשר מן החי (ראה ערכו), ולא משום אבר מן החי (רמב"ם מאכלות אסורות ה ב). ויש חולקים וסוברים שאף באבר שאין בו עצם כשחתך מקצתו אין בו משום אבר מן החי (הראב"ד שם), ואינו חייב לדבריהם על החֵלֶב משום אבר מן החי אלא כשתלש כליה בחלבה ואכלה, שהוא אבר שלם (הרמב"ן חולין סוף פ"ז. ועי' מגיד משנה מאכלות אסורות שם). באבר שאין בו בשר כלל, הסתפקו האחרונים אם חייבים עליו משום אבר מן החי, כיון שבעצם בלבד בלי בשר אין עליו שם אכילה (עי' שו"ת חקרי לב חיו"ד סי' לא; אמרי בינה טריפות סי' ו; עמק הלכה יו"ד סי' ב; שו"ת תורת חסד או"ח סי' יח. ועי' דרכי תשובה סי' סב ס"ק ב). האכילההשיעורשיעור אכילת אבר מן החי לחיוב מלקות הוא בכזית, שנאמר בו לשון אכילה: וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר (דברים יב כג), ואין אכילה פחותה מכזית (חולין קב א). פחות מכזית אסור לאכול, אבל אין לוקין עליו (טור יורה דעה סי' סב)[14]. כולו או חלקובין שאכל האבר כולו ובין שאכל חתיכה ממנו, עובר (רמב"ם מאכלות אסורות ה ד); ויש סוברים שאינו חייב אלא אם כן אכל אבר שלם, שיש בו כזית (תוס' חולין צו ב ד"ה ורבי)[15]. חידוש בשיעור האיסורחידוש יש באבר מן החי שגם הגידים והעצמות מצטרפים לכזית, שלא כשאר מאכלות אסורות שאין הגידים והעצמות מצטרפים, ובלבד שיהיה בו משהו בשר (חולין קב א), שלפיכך חילקה התורה אבר מן החי ובשר מן החי לשני איסורים מיוחדים, להודיענו שחייב על האבר אף על פי שאין בו שיעור בשר, אלא שהגידים והעצמות משלימים את השיעור, וחייב על בשר מן החי אף על פי שאיננו אבר (רש"י. וראה עוד ערך בשר מן החי). מכיון שחידוש הוא - אין לך בו אלא חידושו, לפיכך:
שלא כדרך הנאהאבר מן החי שאכלו שלא כדרך הנאתו (ראה ערך אכילה) חייב, שהרי העצמות הם שלא כדרך האכילה וחייב, ולכן אף אם אכל הבשר שלא כדרכו חייב (דרוש וחידוש לרבי עקיבא איגר פסחים כד ב). ויש אומרים שפטור כמו בכל האיסורים (פרי מגדים סי' סב בשפתי דעת סק"א). אימתי חל האיסורבחיי הבהמהנחלקו תנאים אם בהמה בחייה לאברים עומדת או לאו לאברים עומדת, כלומר: אם יש על האברים קודם שנפרשו מן הבהמה שם האיסור של אבר מן החי או לא. נפקא מינה: נטל צפור טהורה חיה שאין בה כזית בשר אלא בצירוף הגידים והעצמות ואכלה כולה - אם חייב משום אבר מן החי או פטור (חולין קב ב). הלכה: לאו לאברים עומדת (מגיד משנה ולחם משנה בדעת הרמב"ם שם ה). מפרכסתאבר שנחתך מן המפרכסת – בעל חיים שנשחט או נהרג ועדיין יש תנועות אברים - הרי זה אבר מן החי, שהמפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה. במה דברים אמורים במפרכסת על ידי מיתה, או על ידי שחיטה פסולה, אבל נשחטה שחיטה כשרה ומפרכסת, שחיטתה מתירתה, ואבר שנחתך ממנה אין בו משום אבר מן החי (חולין קכא ב). עובראבר עובר שיצא וחתכו קודם שחיטת האם, הרי זה אבר מן החי, אפילו מת העובר קודם שחיטה; וכן אם מתה הבהמה ואחר כך חתכו, האוכלו לוקה משום אבר מן החי (רמב"ם שם יא, על פי חולין סח א ועג ב). אבר המדולדלאבר שלא נפרש לגמרי מבעל החיים אלא שמחובר במקצתו, אם אינו יכול לחזור ולחיות ולא נפרש עד לאחר שחיטה, אינו כאבר מן החי והשחיטה מתירתו, אלא שאסור באכילה מדרבנן, ונקרא "מצות פרוש" (חולין עד א, ורש"י ורשב"א שם; טוש"ע יורה דעה נה ה וסב ג), גזרה משום אבר מן החי (בית יוסף בשם הרשב"א). ויש אומרים שאסור מן התורה אלא שאין לוקים עליו (רמב"ם שם ו). מתה הבהמה רואים את האבר כאילו נפל מחיים וחייבים עליו (חולין שם; רמב"ם שם. ועי' ש"ך סי' סב ס"ק ו). ביצי זכר שנתלשו ועדיין הן מעורות בכיסן, נחלקו אמוראים אם אסורות משום אבר מן החי (חולין צג ב. וראה תוס' שם ד"ה מדלא). הלכה כדברי המתיר, אלא שנהגו כל ישראל שלא לאכלן (רמב"ם שם ז; שו"ע סוף סי' סב, על פי חולין שם)[17]. אבר שנשמט ממקומו במקום שאינו מטריף את הבהמה, מותר לאכלו אחר שחיטה אפילו אם אין עור ובשר חופים את רובו (שו"ת הרשב"א ח"א סי' פט; רמ"א סב ג), אלא שהמנהג להחמיר בזה (רמ"א שם. ועי' רמב"ם שם ז). איסורו לבני נחמקור האיסור מן התורהאבר מן החי הוא מכלל שבע מצוות בני נח (סנהדרין נו א). יש שלמדו מהפסוק: אָכֹל תֹּאכֵל (בראשית ב טז), העומד לאכילה ולא אבר מן החי, שבהמה בחייה אינה עומדת לאכילה (סנהדרין שם ב, ורש"י ד"ה אכול). לפי זה כבר נאסרו באבר מן החי מאדם הראשון; ויש שלמדו מהפסוק שנאמר לנח: אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ (בראשית ט ד. סנהדרין נז א; רמב"ם מאכלות אסורות ה א, ומלכים ט א). ולפי זה לא נאסר אבר מן החי אלא מנח ואילך (רמב"ם מלכים שם). יסוד האיסורביסוד האיסור של אבר מן החי לבני נח יש מי שהגדיר שהוא שונה מאיסורו לישראל: בישראל האיסור הוא מפני שאבר זה מת בלי שחיטה, וכשם שמיתת כולה אוסרת את הבהמה כך מיתת מקצתה אוסרתה, ולכן אמרו: אבר מן החי חייב משום נבלה (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ז י, ועי"ש בתוספת ראשונים גירסאות אחרות), ופירושו: גדר האיסור של אבר מן החי הוא בתורת נבלה; אבל בבני נח, שהנבלה מותרת להם, איסור אבר מן החי הוא, להיפך, משום שבא מן החי ולא מן המת (הרי"י רבינוביץ מפוניבז' בשו"ת נאות יעקב סי' יב). טמאים וטהוריםבני נח חייבים על אבר מן החי בטמאים כבטהורים (חולין קב א), שכיון שמותרים בבשר הטמאים אף הם בכלל איסור אבר מן החי (רש"י). עופות ושרציםיש אומרים שאין בן נח נענש על אבר מן החי מן העוף (רמב"ם מלכים ט יא)[18], אבל איסור יש (כסף משנה ורדב"ז שם. ועי' אור חדש פסחים כב). על אבר מן החי משרצים אין בן נח מוזהר, שנאמר: אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ (בראשית ט ד), מי שדמו חלוק מבשרו, יצאו שרצים שדמן כבשרן (סנהדרין נט ב, ועי"ש ברש"י). איסור לפני עוראסור לישראל להושיט אבר מן החי לבן נח משום וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט יד. פסחים כב ב). ונחלקו הראשונים אם אבר המדולדל שאינו אסור אלא מדרבנן (ראה לעיל) מותר להושיטו לבן נח (עי' ש"ך סי' נה ס"ק יא, מחלוקת הרשב"א והר"ן עם הסמ"ק). השיעורבן נח חייב על אבר מן החי בכל שהוא, שלא ניתנו שיעורים אלא לישראל (רמב"ם מלכים ט י). ויש אומרים שבן נח חיובו באבר מן החי במשהו בשר וגידים ועצמות (תוס' חולין לג א ד"ה אחד). על טומאת אבר מן החי ראה ערכים נבלה; מת. על אבר מן החי בתורת בריה – ראה ערך בריה. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
