|
אבני מזבח וכבש המזבח הגדרה[1] - האבנים שבונים בהן את המזבח ואת כבש המזבח. סיכום תמציתיהבונה במזבח אבן שנגע בה ברזל לוקה, והאיסור נמנה בין הלאוין. כל אבן שנגע בה ברזל, אף על פי שלא נפגמה, פסולה למזבח, שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, אינו בדין שיונף המקצר על המאריך. אינו פוסל אלא ברזל, אבל לא שאר מיני מתכות. אבן שנפגמה פסולה למזבח [משנה מידות שם], ואפילו נפגמה אחר שנבנה המזבח, נפסלת. אינה פסולה אלא אותה האבן, אבל שאר האבנים כשרות. הבונה אבן פגומה במזבח עובר בעשה. אבני מזבח היו מביאים מבקעת בית כרם, ששם היו אבנים חלקות, או מן הים הגדול, ששם היו אבנים חלקות מששת ימי בראשית. הנותץ אבן אחת מן המזבח לוקה, ודוקא כשנתץ דרך השחתה. אבני הכבש שוות לכל דיניהן לאבני המזבח, שהכבש הוא כמזבח לכל דבר. נגיעת ברזל באבני מזבחוְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה לִּי לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית (שמות כ כב), אין גזית אלא גזוזות, שהונף עליהן ברזל (מכילתא שם), והבונה במזבח אבן שנגע בה ברזל לוקה (רמב"ם בית הבחירה א טו)[2]. האיסור נמנה בין הלאוין (ספר המצות לא תעשה עט; סמ"ג לאוין רצ; החינוך מצוה מ). ויש מהראשונים שמנו שני לאוין נפרדים: לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית (שמות שם. רמב"ם שם), ו- לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל (דברים כז ה. בעל הלכות גדולות לאוין לד, ולאוין רעט; אזהרות רבי שלמה אבן גבירול מצוה כג ומצוה שט; יראים השלם סי' ש וסי' שצג, ועי"ש בתועפות ראם). כל אבן שנגע בה ברזל, אף על פי שלא נפגמה, פסולה למזבח, שנאמר (שמות שם): כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ (רמב"ם שם, על פי מידות ג ד). אין המזבח כולו נפסל אם בנה בו אבן שנגע בה ברזל, שנאמר: לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית, הן פסולות ולא המזבח פסול (מכילתא שם. וראה רמב"ם שם טז). ויש שכתב שכל המזבח נפסל אם נגע ברזל במקצתו (באור הגר"א למידות שם. את הרמב"ם לא הזכיר). אינו פוסל אלא ברזל, אבל לא שאר מיני מתכות (תוספתא בבא קמא (ליברמן) ז ו; שמחות סוף פ"ח. ועי' רמב"ן סוף פ' יתרו). יש אומרים, שאיסור הנפת ברזל על אבן של מזבח אינו אלא בשעת הבנין, ולא כשהיא כבר בנויה במזבח, אף שהיא נפסלת בכך (משנה למלך שם, על פי הרמב"ם; מנחת חנוך שם)[3]; ויש אומרים שהאיסור הוא אף לאחר שהאבן בנויה במזבח (בעל הלכות גדולות לאוין רעט; אזהרות רבי שלמה אבן גבירול מצוה שט; יראים השלם סי' שצג). טעם האיסור:
שלימותןאבן שנפגמה פסולה למזבח (משנה מידות שם), שנאמר: אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' (דברים כז ו. רמב"ם בית הבחירה א יד. ועי' עבודה זרה נב ב, ורש"י חולין יח א ד"ה באבנא), ואפילו נפגמה אחר שנבנה המזבח, נפסלת (זבחים נט א. ועי' רש"י חולין יז סוף עמ' ב: כשהוא בחזקתו). אינה פסולה אלא אותה האבן, אבל שאר האבנים כשרות (מידות שם; רמב"ם שם טז), שנאמר (שמות כ כב): וַתְּחַלְלֶהָ, היא מחוללת ואין המזבח מחולל (מכילתא דרשב"י סוף יתרו). שיעור הפגימה כחגירת ציפורן (חולין יח א; רמב"ם שם יד) - שתעכב בה צפורן אם בודקים כבדיקת סכין (שחיטה) (רש"י בכורות לז ב ד"ה שתחגור). בפגימת הסיד שעל גבי האבנים נחלקו תנאים אם שיעורו טפח או כזית (חולין שם). הלכה: טפח (רמב"ם בית הבחירה סוף פ"ב)[6]. הבונה אבן פגומה במזבח עובר בעשה (רמב"ם שם א טו), שנאמר: אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה, ולא פגומות, והרי זה לאו הבא מכלל עשה (שו"ת הרדב"ז ללשונות הרמב"ם סי' צג. ועי' משנה למלך שם). אבני מזבח היו מביאים מבקעת בית כרם (מידות ג ד), ששם היו אבנים חלקות (פירוש הרא"ש שם)[7], או מן הים הגדול (רמב"ם בית הבחירה א יד, על פי זבחים נד א, עי' כסף משנה שם), ששם היו אבנים חלקות מששת ימי בראשית (תוס' סוכה מט א ד"ה שכל). איסור נתיצתןהנותץ אבן אחת מן המזבח לוקה, שנאמר: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וגו' לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹקֵיכֶם (דברים יב ג-ד. ספרי שם; תוספתא מכות (צוקרמאנדל) ה ח; רמב"ם בית הבחירה א יז), ודוקא כשנתץ דרך השחתה (רמב"ם שם). אבני הכבשאבני הכבש שוות לכל דיניהן לאבני המזבח (מידות ג ד; רמב"ם שם יד-טז), שהכבש הוא כמזבח לכל דבר (עי' מפרש תמיד כח א. וראה ערך כבש). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
