רב שימי בר חייא היה מאמוראי בבל בדור השני לאמוראים. כפי שמבואר בתלמוד היה רב שימי בנו של חייא שהיה בנו של רב, ועוד בחיי סבו, רב, היה כבר חכם חשוב, וכנראה היה גם תלמיד מובהק של סבו, והיה חביב עליו ביותר. בתלמוד מצויים דברי הלכה בשמו, וכמה מהם דברים שמסר בשם רב, ומצאנו שהיה נושא ונותן עמו בהלכה. משום קירבת משפחה זו מובן גם מדוע הרשה לעצמו להשתמש בלשון מבודחת זו כלפי רב, סבו.
(באדיבות מרכז שטיינזלץ)